אבישי מתיה - מאמן רגשי להצלחה

ככה:

היי
אז רציתי לספר לכם שאני חופשי.
אדם חופשי.
מרגיש יותר חופשי מתמיד.
אולי אתם שואלים את עצמכם:
אוקי, מה הקטע? מה חדש?
אז אני אגיד לכם מה חדש.
מה חדש באמת.
מה התחדש בתוכי:
הפסקתי להתעסק במה חושבים עלי.
באיך אני נראה.
במה יגידו.
האם יכעסו עלי.
יתאכזבו ממני.
יתרחקו.
יפסיקו לדבר איתי.
זה פשוט לא מעניין אותי יותר.
להשתחרר זה אומר
שזה לא מעניין אותי יותר.
באמת לא מעניין אותי יותר.
זו הסחת דעת.
רעש רקע.
שיחה טורדנית.
שמסיטה אותי ממני.
ממי שאני.
ממה שאני רוצה להיות.
או חולם לעשות.
כשאני מתעסק בהם, איתם, עליהם,
אני מתרחק מעצמי,
המוח שלי נעשה עכור,
אני לא מפוקס,
אני לא מדויק,
אני לא מרוצה.
אני לא מצליח,
כי אני לא קרוב לעצמי.
כי על מנת להיות קרוב לעצמי
אני צריך לוותר עליהם.
כלומר, על מה שהם חושבים.
כלומר, על מה שהם חושבים עלי:
האם הם אוהבים אותי?
האם הם מרוצים ממני?
האם הם רוצים בקרבתי?
ואז, חברים וחברות,
בלי לשים לב,
זה קורה לי וזה קורה לכם,
אני מתאים את עצמי אליהם.
אני מקמט את עצמי.
אני מכווץ את עצמי.
אני ממסגר את עצמי.
אני מקטין את עצמי.
אני מבטל את עצמי.
אני עוסק בריצוי.
להיות נחמד.
חביב.
נעים.
גם כשאני מתוסכל.
מאוכזב.
כואב.
או כועס.
לא בא לי להיות שם.
אבל בכל זאת אני שם.
איתם.
במקום להיות פה.
איתי.
וזה אומר שמדי יום,
במשך שנים,
איבדתי את עצמי לדעת.
לא ידעתי מי זה עצמי.
לא ידעתי מי זה אני.
הייתי אבוד.
ובודד.
עם חברים.
ובעיקר חברות.
מלבד החבר הכי טוב שלי:
אני.
כי אם אני מאבד את עצמי,
את האני שלי,
לעולם לא אוכל להיות מאושר,
מרוצה מעצמי,
מסופק ממעשיי.
אבל
יש לכך מחיר.
אני חייב לומר לכם את זה
בלי לטייח ובלי להעמיד פנים:
יש לכך מחיר.
ולעיתים הוא כבד.
אפילו כבד מנשוא.
המחיר הוא להיות לבד.
לאבד חברים.
לוותר על משפחה.
לסיים אהבה.
כדי לחיות את חיי
בדיוק כפי שאני רוצה.
בדרך שלי.
רק שלי.
בלי לחשוב כל הזמן
איך איראה
והאם זה בסדר
ולא נעים לי ממנו
ואני לא רוצה להרגיז אותה
ואז אני מתכווץ
ומקטין את עצמי
וזוחל לקומפורט-זון המשעמם
הבינוני
ומת עוד קצת
ועוד קצת
עד שאני מת באמת.
ואני רוצה לחיות.
כל כך רוצה לחיות.
אז אני אומר לעצמי:
מה איכפת לי.
לא איכפת לי.
נמאס לי שאיכפת לי.
כמובן שאני עשוי להקשיב.
להפנים.
ללמוד.
להתחבר.
להיקשר.
להיות ביחד.
אבל גם יודע כבר לשים גבול.
לומר את האמת.
ולהגיד: לא.
לא היא מילה נפלאה.
תשתמשו בה לפעמים.
לומר לא זה מרחיב את הדעת.
זה מסדר את החשיבה.
זה מארגן את החיים.
זה נותן לכם מקום.
וחשיבות.
וערך עצמי.
כשאתם אומרים להם לא
אתם אומרים לכם כן.
כן למה שבא לי.
כן למה שמתאים לי.
כן גדול ומהדהד
לחופש שלי.
סוף סוף חופשי.
סוף סוף חופשיה.

בלילה. כשהוא ישן. ואף אחד לא רואה. את נכנסת למסנג'ר. משייטת לך בין פרופילים של גברים זרים. מציצה בתמונות. מרפרפת. נאנחת. מריירת. מחליפה. עוברת. מתגעגעת לריגוש הזה. הריגוש של ההתחלה. של התמימות הנקייה. מישהו פתאום כותב לך. את קצת מפוחדת. הלב שלך הולם. מהססת אם לענות לו. אבל אף אחד לא רואה. אז את מגיבה בהיי. סומק עולה בלחייך. הוא שואל. את עונה. אתם מתכתבים. הוא מסקרן. את ממשיכה. הוא נוגע בך. הזמן חולף. אולי נעבור לוואטסאפ. בסדר, למה לא. את מבינה שאת מפלרטטת. מה אני עושה. הוא חמוד. את מחייכת. הוא מבקש תמונה. רעד חולף בך. את נבוכה. וקצת מגורה. הוא לוחץ על הנקודות הנכונות. רגע, את נכנעת. הולכת לשירותים. מתערטלת קלות. חושפת פיסת שד ומצלמת לו. ושולחת. כולך רוטטת. בא לך למות. בא לך לחיות. בא לך שטויות. הוא גם נשוי. מרגיש לך מקצוען. חלקלק. מחייך. פולט וואו. שואל אם גם את רוצה לראות משהו. את מסרבת בנימוס. יש לך גבולות. לא, אין לך. את נוגעת בעצמך. את כותבת לו, נחש מה אני עושה עכשיו. הוא אומר שלא היה מאמין עלייך. תאמין תאמין, את סונטת בו. כן, את בפלירט. זנב רומן. פיסת עונג. ריח של זיון נישא באוויר. את לא מכירה את עצמך. את לא מאמינה על עצמך. כן, את מאמינה. פתאום תופס אותך רעב. בא לך לחתוך ממנו. אבל הוא לא מרפה. מצליח להפשיט ממך את החזייה למרות המרחק. חם לך. את מתנשמת. מתחילה לפתח רגש אליו. תשוקה. מתגעגעת. כמהה. מייחלת. שולחת לו ירך חלקה. מוזגת לעצמך יין. מתמסרת לרגע. לקטע. למה שנרקם ביניכם. כמעט ארבע. מחר תהיי פה, הוא שואל. אולי, את מערפלת. טוב, אני אחכה לך. הוא יכול לחכות. מחר כבר לא תהיי שם. או שכן. אבל עם גבר אחר. הגבר שלך ימשיך לישון. הוא מנמנם כבר 15 שנה. הוא משעמם אותך. הוא עוד מעט יהיה העבר שלך. או שלא. את לעולם לא תעזבי אותו. הוא מקום בטוח. פרנסה טובה. בחור טוב. אז למה לוותר עליו? כבר תמצאי סידור. או שקר כלשהו. הבגידה שלך התחילה. אפשר להמשיך.

הוא אוהב אותך -
אבל את לא נוגעת בו.
הוא רוצה אותך -
אבל את לא נוגעת בו.
הוא חושק בך -
אבל את לא נוגעת בו.
הוא רעב אלייך -
אבל את לא נוגעת בו.
הוא נוגע בך -
אבל את לא מחזירה לו נגיעה.
הוא מלטף אותך -
אבל את רק עוצמת עיניים בהנאה.
את מרגישה את הכמיהה שלו אלייך -
אבל את לא מתמסרת לו.
הוא אומר לך שהוא צריך אותך -
אבל את מתחמקת ממנו.
ואם זה קורה
וכשזה קורה -
זה חטוף מדי.
רך מדי.
מתסכל מדי.
מותיר אותו פגוע.
דחוי. צרוב. ומיואש.
הןא נואש אלייך -
אבל את לא מספקת אותו.
את לא באמת רואה אותו.
את עיוורת לכאב שלו.
את מסתכלת על עצמך.
תקועה בתוך פחדייך.
שקועה עמוק בעכבות שפיתחת עם השנים.
ומסרבת להיפתח.
להתפתח.
לפתוח את גופך ונפשך ועורך כלפיו.
את מייסרת אותו.
את מתעללת בו.
לא בכוונה.
כן בכוונה.
מה זה משנה.
כואב לו
כואב לו נורא.
הוא כועס.
ועצוב.
וממורמר.
וכאוב.
הוא חסר אונים.
מתהלך.
שוכב.
מביט לך בעיניים כמו קוקר ספניאל שהופך לרוטוויילר.
אבל את לא נותנת לו לגעת בך. לענג אותך. לחדור אלייך.
מה פתאום. לא עכשיו. לא מתאים לי. אני עייפה. לא בא לי להתחבק. די תניח לי.
כל הכעסים שלך נכנסים למיטה.
כל הפערים ביניכם חוצים את הסדינים.
ובמקום לדבר איתו את מראה לו.
את מענישה אותו.
את מתרחקת ממנו.
או שמעולם לא היית קרובה אליו.
או אל עצמך.
וזה מה שאת יכולה.
או רוצה.
בקטנה.
את לא אישה של מגע.
את לא בקטע של סקס.
את לא אוהבת להתנשק.
את לא מעוניינת באינטימיות.
היא מבהילה אותך.
היא מרתיעה אותך.
את לא מוכנה להיות חשופה.
או פגיעה.
או רכה.
למדת שזה מסוכן.
ואת מפחדת להיפגע.
את לא שמה לב שהוא מתרחק.
שהרים ידיים.
שנטש את עורך.
שהפסיק לנסות.
שהתחיל לבדוק בחוץ.
את לא שמה לב
שתיכף תהיה לו מישהי.
כזאת שתיתן לו לגעת בה.
בכל מקום.

וזה שובר את הלב.
וזה כל כך כואב.
וזה מאוחר מדי לתקן.
כבר אין מה.

את לא אומרת לא.
אבל גם לא אומרת כן.
את מחייכת. מסמיקה. משתתקת.
מתחכמת. מתעלמת. נעלמת.
נאלמת.
אומרת אולי.
נדבר בהמשך.
נראה כבר מה יהיה.
את לא אומרת לא.
אבל גם לא אומרת כן.
אי אפשר לקבוע איתך.
אבל את טוענת שאני לא רציני.
את רוצה ביטחון.
אבל לעולם לא תתני לי
להרגיש בטוח איתך.
את מחפשת אהבה
אבל כשהיא באה אלייך
את נמלטת ממנה בבהלה.
אני שואל.
ואת עונה
את התשובה הלא נכונה.
אם אתקרב את תיסוגי.
אם אשמור מרחק
אולי תהיי סקרנית.
את מבקשת כנות.
אז אני נחשף.
זה מלחיץ אותך.
או מבעית אותך.
או מוריד את ערכי בעינייך.
אני נראה לך חלש כשאני רגיש.
אני נראה לך אטרקטיבי כשאני אדיש.
אני לא יודע מי אני
כשאני מולך.
את מבלבלת אותי.
את מעצבנת אותי.
את מחלישה אותי.
את מוציאה אותי מדעתי.
וזה לא מזיז לך.
את שוב מחייכת.
את דווקא כותבת.
מגיבה על מה שכתבתי בבוקר.
את לא אומרת לא.
אבל גם לא אומרת כן.
יש לך זמן.
את מענה אתי בחן.
אני משתוקק אלייך.
אני כמה למגע אצבעותייך.
להרגיש את רגליי כרוכות ברגלייך.
ושפתיי לוהטות על שפתייך.
אבל זה מוזיל אותי בעינייך.
את מעדיפה אותי בלתי מושג
ואני רק אחד שאין לו מושג.
מה אני בכלל מבין בנשים.
אני גבר. פשוט. דפוק. מובן מאליו.
שמנסה לתקשר.
אבל לא יודע איך.
אף פעם לא לימדו אותי לומר
את הדברים הנכונים.
כמוך.
את לא אומרת לא.
אבל גם לא אומרת כן.
את הולכת למקלחת
ולא חוזרת.
את יוצאת עם חברה
ושוכחת ממני.
את תתקשרי הערב
אבל זה ייקח שבוע.
או בכלל לא.
ככה זה אצלך.
ככה זה אצלה.
ככה זה אצלכן.
אלוהים כמה שאתן קשות.
מופרכות.
מפרכות.
מסובכות.
מסובבות אותנו על האצבע הקטנה.
מסבכות לנו את החיים.
לך תבין נשים.

את אישה.
בחיי שאני לא מבין אותך.

אני כותב על כאב.
כי אני מרגיש כאב.
הכאב שלי.
הכאב שלך.
אני כותב בשבילך.
אני כותב גם עלי.
כי אני מרגיש אותך.
כי אני מבין את הכאב שלך.
כי אני חווה את אותו כאב.
עכשיו.
או פעם.
או בעתיד.
תמיד יהיה שם כאב.
תמיד יכאב לנו.
בגלל אנשים.
בגלל מי שפגע בנו.
בגלל מי שיפגע בנו.
זה תמיד יקרה לנו
רוצה לברוח מהכאב?
רוצה לברוח מהפגיעה?
רוצה לברוח מאנשים?
תשכחי מזה.
זה לא יקרה.
זה יתפוס אותך ברגע הכי לא נכון.
במקום הכי לא צפוי.
עם הבן אדם שאת הכי אוהבת.
שלעולם לא היית מאמינה שיפגע בך.
והלב שלך יישבר.
כפי שנשבר כבר
מאה פעם.
או מיליון.
ולא
אין לך מה לעשות מול זה.
זו האמת
אי אפשר להתחמק מזה.
אי אפשר להתחמק מהכאב.
אי אפשר להתחמק מהחיים.
אלה החיים.
הם מלאים בכאב.
הם שוטפים אותנו במקלחות של כאב.
מדי יום ביומו.
יש הרבה כאב בעולם.
יש המון כאב לכולם.
אבל אם את מרגישה אותו
תדעי לך שאת חיה.
תדעי לך שיש לך כוח לסבול.
תדעי לך שיש לך כוח לשרוד.
תדעי לך שיש לך כוח לרפא את הכאב.
להביט לו בעיניים.
לא לפחד ממנו.
לא לברוח ממנו.
אלא לקבל אותו
בזרועות פתוחות.
ולהמשיך הלאה
כי אין ברירה אחרת
אלא להמשיך הלאה.
להמשיך לחיות.
להמשיך לאהוב.
להמשיך לעשות.
להמשיך ליצור.
להמשיל להעז.
להמשיך ללכת קדימה.
להמשיך להיפגע.
להמשיך להתאכזב.
להמשיך לבכות.
להמשיך להתייסר.
להמשיך לכאוב.
להמשיך.
לנשום עמוק.
להמשיך.
ליפול.
ולקום.
לצרוח.
ולהתרכך.
להתייאש.
ולהיות פתאום מלאת תקווה.
להאמין בך.
להאמין ביקום.
להאמין שיהיה בסדר.
גם אם עכשיו כואב לך.

* וזה נכון גם לגברים

צילום: אלעד אקרמן

הגוף לא שוכח.
אמא היתה מעירה אותי בבוקר בצביטות קטנות. אולי היא חשבה שזה מצחיק. אני חושב שהיא טבעה באלימות ופרקה עלי את התסכול שלה. אבא היה מכה אותי עם נעל בית כדי לחנך אותי. הוא לא הכיר שום דרך אחרת לתקשר איתי. ואני פשוט שנאתי אותו באותם רגעים בכל ליבי. וגם אותה, שעמדה מחוץ למטבח, שמעה את הזעקות שלי ולא הגיבה. שניהם גם חיבקו אותי, נישקו אותי, ליטפו אותי, התגאו בי, אבל אני זוכר דווקא את הרגעים הללו שבהם הכאיבו לי. כי הגוף לא שוכח.

זה לא נגמר שם.

בעקבותיהם הגיעו תלמידי החטיבה והתיכון בגימנסיה הרצליה, שדחפו, היכו, חנקו, לעגו, גרמו לי להרגיש חסר אונים וחילצו מתוכי פרצי אלימות קשים כנגד לפחות שלושה. האחד ספג אגרופים בטיול השנתי. בבטנו של השני הלמתי בהפסקה. ואת ראשו של השלישי חבטתי ברצפה. אחרי שנים נהרג במלחמת לבנון הראשונה. רק אל תספרו לי על רגשי אשם.

חברתי בגלי צה"ל, שאהבתי כל כך, ספגה ממני בעיטות כשאיבדתי שליטה מולה באמצע הרחוב. ברחתי משם בוכה ומבוהל מעצמי. זה קרה פעם נוספת ובמשך שנים נצרתי בלבי את הזיכרון הנורא, מהול בבושה גדולה. היא לא היתה היחידה שם שהתפרצתי כלפיה בבעיטות. כשהדפתי את חברתי השנייה ממני תוך כדי מריבה והיא נחבטה בקיר והחלה להזיל דמעות, החלטתי להיפרד ממנה. הבנתי ששוב אני נוגע בתהום.

התחלתי לטפל בעצמי. ואני ממשיך בכך עד עצם היום הזה. אין לי שום תירוצים לאלימות שבקעה ממני, אבל אני יודע איפה זה התחיל. כשאתה גדל בבית שיש בו אלימות, היא נספגת בעורך, שוקעת עמוק לתוכך וממתינה לשעת הכושר. ילד שספג אלימות, מילולית ופיזית, מהוריו ומחבריו, ילד שהושפל, שהרגיש מבודד, שבלע את דמעותיו וחרק בשיניו, הוא פצצת זמן מתקתקת, הוא מיכל דלק שזקוק רק לניצוץ כדי להידלק ולהתפוצץ לפתע פתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת.

אם הוא שולט בעצמו יחסית, זו תהיה ביקורת מילולית ארסית שפיו יגיר ללא הרף או מדי פעם. אבל אלה עלולות להיות גם צעקות אימים, מלוות בקללות ובגידופים שקשה לשאת. או אלימות פיזית של ממש, הכוללת דחיפות, סטירות לחי, בעיטות ואף אגרופים. אתם אף פעם לא יודעים מה עלול לקרות.

כל אדם אלים היה פעם ילד שספג אלימות. כל הדיקטטורים הרצחניים בהיסטוריה, היטלר, מוסוליני, סטאלין, אפילו סדאם חוסיין, היו ילדים שספגו התעללות רגשית או פיזית מהוריהם. את התוצאות של אותה ילדות אומללה כולנו ראינו. כמה מיליונים סיימו את חייהם כתוצאה מכך שאנשים כאובים, מושפלים, חסרי אונים, פצצות מצרר של זעם ואימה, מצאו פורקן בבניית כוח פוליטי שהפך לכוח להשחית.

לפני מספר שנים צפינו, שני ילדיי, רעייתי לשעבר ואני, בסרט הישראלי "מוטלים בספק", שגיבורו, נער אבוד ואלים בשם עדן, רוצח את שכנו ונשלח למאסר עולם. זה לא סרט, זו המציאות. עדן אוחיון דקר למוות את שכנו גדי ויכמן. הוא לא נולד רוצח. הוא הפך לרוצח. מישהו התעלל בו. היכה אותו. השפיל אותו. וההשפלה כיבתה את החמלה שבו, הציתה את להבות השנאה וחיברה אותו לכוח מדומה. הוא היה רק בן 18 כשהחדיר את הסכין לגופו של אדם אחר, לעיני אשתו שצפתה ברצח מחלון דירתה, ועכשיו הוא יושב בבית הסוהר וכל עתידו נמחק.

אלימות היא מוות. היא מוות רגשי. והיא עלולה לגרום גם למוות פיזי. אז כשאתם מרימים יד על הילד שלכם, גם אם אתם קוראים לזה "פליק", או "סטירה קטנה", או אוחזים בידו בחוזקה כדי להכאיב לו, על מנת להפחיד אותו, אינכם יודעים מה מתחולל בנפשו, כיצד המעשה שלכם נחרט אצלו בזיכרון, צורב את עורו, משחית את נשמתו, מה הוא מעולל לו ומה יעולל לאחרים כשינסה להיפטר בעוד מספר שנים מתחושת חוסר האונים שקיבעתם אצלו.

אל תכו.

אל תרביצו.

אל תשפילו.

אל תעליבו.

אל תכאיבו.

אל תתעללו.

ותצילו אותם מהגורל המר המצפה להם.

בבקשה.

את הכי יפה כשאת מכוערת.
את הכי יפה כשאת מרושלת.
את הכי יפה כשאת אותנטית.
את הכי יפה כשאת פשוטה.
בלי איפור.
או שפתון עז בוהק.
או השמלה שקנית במדריד.
את הכי יפה כשאת עירומה.
כשהגוף שלך נינוח סמוך לגופי.
ואת לא צריכה להסתיר ממני כלום.
את הכי יפה כשאת מקבלת את עצמך.
ולא איכפת לך מה יחשבו עלייך.
ומה יגידו.
את הכי יפה כשאת מתבגרת.
את הכי יפה כשאת מחכימה.
את הכי יפה כשאת משלימה
עם מי שאת עכשיו.
עם מי שתהיי בעתיד.
ועם העבר שלך.
את הכי יפה כשאת מוותרת
על המאמץ להיות אחרת.
אלא דבקה בך.
את הכי יפה כשאת לא מושלמת.
כשהפגמים שבך.
כשהכתמים שבך.
כשהפערים שבך.
נגלים לעין כל.
הקמטים לצד העיניים.
השדיים הלא תואמים.
הירכיים שהתעבו.
החיוך העקמומי.
ואת אומרת לעצמך: נו אז.
נו אז מה.
זו אני.
ככה אני.
את הכי יפה אז.
את הכי יפה כשאת יפה בעיני עצמך.
כשאת מסכימה לקבל את היופי שלך,
כפי שלא קרה עד היום.
כי חשדת בי.
כי הטלת ספק במילים שלי.
כי לא האמנת לי
שאני אוהב אותך ככה
ונמשך אלייך ככה
כמו שאת.
כמו שאת באמת.
כי היופי שלך הוא דרך עינייך
שספגו מהלומות עם השנים.
אבל העיניים שלי המפוכחות
רואות אותך באמת.

אין אישה שאוהבת את עצמה כפי שהיא.
אין אישה שלא סולדת מגופה.
אין אישה שלא אומרת על עצמה שהיא שמנה.
או מתלוננת על זה.
או מקטרת על זה.
ואז מתפלאת למה היא נשארת לבד.
או לא נשארת לבד אבל מרגישה בודדה.
כי הבדידות היא תוצאה
של ההלקאה העצמית הבלתי פוסקת,
של הביקורת שלא נגמרת אף פעם,
על איך אני נראית.
ואיך הייתי פעם.
וגם פעם לא הייתי ממש זה.
עד שיגיע הגבר שלך
שיאמר לך כמה את יפה בעיניו.
וכמה הוא נמשך אלייך.
וכמה הוא רוצה אותך ככה כמו שאת.
ואחרי שהחשדנות שלך תקרוס.
ואחרי שכל החומות ביניכם ייפלו.
ואחרי שתתמסרי לו בכל מאודך וגופך.
הוא יביט בעינייך ויגיד לך את האמת:
אני הגבר שאת צריכה.
את האישה שאני צריך.
לא צריך יותר מזה.

אתם באמת רבים בגלל פוליטיקה?
אתם באמת מנתקים קשרים
בגלל פוליטיקה?
אתם באמת לוקחים ללב
בגלל פוליטיקה?
אתם באמת צורחים את הנשמה שלכם
בגלל פוליטיקה?
אתם באמת מוכנים להרוס את המשפחה שלכם
בגלל פוליטיקה?
אתם באמת מוכנים לנתק חברויות של שנים
בגלל פוליטיקה?
אתם באמת מוכנים להפסיק לדבר עם השכנים
בגלל פוליטיקה?
אתם באמת מוכנים לקלל ולהעליב
בגלל פוליטיקה?
אתם באמת חוסמים בפייסבוק או באינסטגרם או בטוויטר
בגלל פוליטיקה?

אתם באמת ירדתם מהפסים?
מה עובר עליכם?
מה עובר לכם בראש?
השתגעתם לגמרי?
אתם נותנים לכמה עיתונאים
לשחק לכם בראש?
אתם נותנים לכמה פוליטיקאים
לשחק לכם ברגש?

בגלל פוליטיקה?
בחייאת!
פוליטיקה?
די נו.

הויכוחים חסרי התוחלת
שלא מובילים לשום מקום?
העצבים החשופים על כלום?
מה איכפת לכם שמישהו חושב אחרת?
למה זה מזיז לכם שהוא שמאל כשאתם ימין?
למה זה מטריף אתכם שהוא ימין כשאתם שמאל?.
מה זה חשוב?
את מי זה מעניין?

ממתי פוליטיקה היא דבר חשוב?
ממתי ריאליטי הבוץ הזה מעצבן אתכם?
מפעיל אתכם?
משגע אתכם?
מכניס אתכם לדיכאון?
ועל מה?
ובשביל מה?
לו לכל הפחות הייתם משפיעים פה על מישהו.
על משהו.
די כבר עם זה.

קיץ בחוץ.
ים.
אבטיחים.
חופש גדול.
מוסיקה.
אהבה.
סקס.
פרופורציות למה חשוב בחיים.

ואתם מתעסקים במה בדיוק?

תעצרו שנייה.
תנשמו קצת.
תשתו מים.
ותחשבו על זה.

יום מעולה לכולנו.

הוא מתחזק אותך.
הוא מחזיק אותך קצר.
הוא יודע שאת חלשה.
שאת נכנעת בקלות.
שאת שלו. תמיד שלו.
אז הוא מתחזק אותך.
משאיר אותך רעבה.
כמהה. מושפלת. עצובה.
מייחלת לטלפון. או להודעה.
לפירורים במקום לעוגה.
לתבלינים במקום לבשר.
את מחכה.
את ממתינה.
את נשברת.
את שולחת הודעה.
את רואה שני קווים כחולים.
את יודעת שהוא קרא אותה.
אבל הוא לא עונה לך.
יש לו זמן.
הוא מבשל אותך
על אש קטנה.
הוא צולה אותך
באמצע הקיץ.
הוא מייבש אותך
באדישות.
את נגמרת
לאט
לאט.
ואז
רק אז
הוא עונה לך
עמום.
מרומז.
שואל לשלומך.
אבל לא קובע איתך.
משאיר את זה פתוח.
נדבר.
בהמשך.
יאללה ביי.
יאללה יאללה.
הוא משחק בך.
את צעצוע עבורו.
הוא רוקד איתך
את הריקוד שלו.
ריקוד של חופש.
החופש שלו.
כשבא לו הוא יגיע.
כשבא לו הוא ישכב איתך.
כשבא לו הוא יעזוב אותך.
כשבא לו הוא יתעלם ממך.
יתרגל איתך טיפול בשתיקה.
ורגע לפני שתישברי סופית.
ורגע לפני שתסגרי את הלב.
ורגע לפני שתצאי עם מישהו אחר.
ורגע לפני שתתחילי חיים חדשים.
הוא יצוץ.
הוא יכתוב.
יהיה נחמד לאין שיעור
ואת תבקשי לראות אותו.
אן שהוא יציע בעצמו
פתאום את מעניינת.
פתאום בא לו עלייך.
פתאום הוא מגיע אלייך.
פתאום אתם עושים סקס מדהים.
פתאום הוא קרוב. אינטימי. מתמסר. רך.
פתאום הוא שלך.
פתאום את נפתחת.
פתאום את נזכרת.
פתאום את מאוהבת.
פתאום את שלו.
פתאום הוא הולך.
חותך. חייב לזוז.
ומשאיר אותך אבודה
עצובה
מרוקנת
באפיסת כוחות
לבד.
שוב
הוא מתחזק אותך.
שוב
הוא מתדלק איתך.
וממשיך הלאה.
למישהי אחרת.

עד מתי?