אבישי מתיה - מאמן רגשי להצלחה

הוא כבר לא שולט בך.
הוא כבר לא מפחיד אותך.
את כבר לא האישה הקטנה.
את כבר לא מרצה.
או מתרפסת.
או שותקת.
או מבטלת את עצמך.
הקול שלך חזק.
שומעים אותך.
רואים אותך.
את מרגישה חופשיה.
מותר לך הכל.

מותר לך לרצות.
מותר לך לחשוק.
מותר לך להשתוקק.
מותר לך להתאוות.
מותר לך לפנטז.
מותר לך להגשים.
מותר לך לנסות.
מותר לך להתנסות.
מותר לך להשתטות.
מותר לך להיות נשית.
מותר לך להיות מינית.
מותר לך להיות יצירתית.
מותר לך לחשוף.
מותר לך להסתיר.
מותר לך להתפשט.
מותר לך להבהיר.
מותר לך להיות רזה.
מותר לך להיות שמנה.
מותר לך להיות גבעולית.
מותר לך להיות מלאה.
מותר לך לחיות לבד.
מותר לך להיות עם עצמך.
מותר לך לחיות איתו.
מותר לך להיות איתה.
מותר לך להיות בלעדיו.
מותר לך להיפרד ממנה.
מותר לך לשים גבולות.
מותר לך לעבור על כל החוקים.
מותר לך להיות מאוהבת.
מותר לך להשיג את הבלתי מושג.
מותר לך לומר לא.
מותר לך להתרחק.
מותר לך לחתוך.
מותר לך ללכת.
מותר לך לנסוע.
מותר לך לחזור.
מותר לך לדרוש.
מותר לך לצעוק.
מותר לך לשתוק.
מותר לך לקחת את מה שבא לך.
מותר לך לגרום להם להתאמץ.
מותר לך לצפצף על כולם.
מותר לך לבעוט במה שאת מכירה.
מותר לך לזרוק הכל לפח.
מותר לך לקבל.
מותר לך להיפתח.
מותר לך להתמסר.
מותר לך לתת את כולך.
מותר לך להגן על עצמך.
מותר לך לטעות.
מותר לך להתבלבל.
מותר לך להישבר.
מותר לך לעשות את זה שוב.
מותר לך לרצות עוד.

ומי שאומר לך שאסור.
שאי אפשר.
שזה לא מתאים.
שזה לא בסדר.
שזה לא יפה.
שזה לא מוסרי.
אל תקשיבי לו.
תקשיבי לעצמך.
רק לעצמך.
כי מותר.
כבר מותר.
להיות את.
פשוט את

אז חסמתי אותה.
בטלפון. בפייסבוק.
ובעיקר בלב שלי.
חתכתי ממנה.
סגרתי עניין.
נמאס לי סופית.
חצי שנה מאוחר מדי.

זה התחיל נחמד.
היינו ביחד.
היה ממש כיף.
ואז היא התהפכה.
עד היום לא ברור למה.
עשתה לי שיחת סיכום.
העיפה אותי מהפייסבוק.
והפסיקה לענות להודעות שלי.

ככה סתם.
כאילו כלום.

אני כמובן ניסיתי להחזיר אותה אלי
כתבתי
שידלתי
השתדלתי
התנהגתי באוטומטיות
רק להגיע אליה
רק לשכנע אותה
רק לקבל ממנה עוד פירור
ועוד פירור.
עד שהתייאשתי.

ואז
משום מקום
כתבתי אליה שוב.
הפעם היא ענתה לי.
אז הגבתי.
והתרגשתי.
וחשבתי שניפגש.
לא ברור לי מה חשבתי לעצמי.
לא ברור לי מה היא חשבה לעצמה.
זה לא ממש משנה
היא התאיידה.
שוב.

אז חסמתי אותה.

החלטתי למחוק אותה מחיי.
בחרתי לנקות אותי ממנה.
ולא להתפתות יותר אף פעם
לז'אנר הזה של נשים
שעושות לי גוסטינג.

היא לא היתה הראשונה.
וגם לא השנייה.
ובטח שלא האחרונה.
אבל באותו יום
אחרי שיחה נוקבת עם המאמנת שלי
נפלה התובנה
הגיע הרגע
הבטתי פנימה
ואמרתי לעצמי:
נמאס לי.

אני לא אוהב לחסום.
זה נראה לי אקט אלים.
אבל לפעמים הוא הכרחי.
מייצר גבול.
מחזיר את הכוח אלי.
מפנים שמגיע לי משהו טוב יותר.
ומשקף אהבה.
לעצמי.

כשהמשכתי לנסות ולהגיע אליה,
לא אהבתי אותי.
שכחתי את עצמי.
הייתי מפוחד.
נואש.
אבוד.
מעורער.
שבור לב.
ולגמרי חסר ביטחון.

את הביטחון שלי חיפשתי אצלה
במקום אצלי.
את האושר שלי חיפשתי אצלה
במקום אצלי.
ולשם כך
הסכמתי להסתפק בה
ולשכוח אותי.
עד כדי כך
הקטנתי את עצמי
ביטלתי את עצמי
העלמתי את עצמי.
והכל בשביל האהבה.

איזו אהבה?

מי שמתנהגת אלי מגעיל
לא אוהבת אותי.
ולא צריכה להיות במרחב שלי.
אני לא צריך לדבר איתה.
לא להתווכח איתה.
לא להפציר.
לא להתחנן.
לא לחזר.
לא לרדוף.
לא לספוג עוד השפלה ועוד השפלה.

ברור, לא?
ברור, כן.

אבל זה לא הכל.

עשיתי חשבון נפש
עמוק יותר
ושאלתי את עצמי
למה אני ממשיך להתעקש
על אנשים שמתייחסים אלי מגעיל?
למה אני נותן להם
עוד צ'אנס ועוד צ'אנס?
למה אני מתבטל בפניהם?
למה אני סולח להם?
למה אני חוזר שוב ושוב
לאותו מפח נפש
שבסופו כעס וזעם וכאב?
למה זה מגיע לי?

זה לא.

זה לא מגיע לי.
וגם לא מגיע לכם.

אז
תכבדו את עצמכם
ותנקו את המרחב האישי שלכם
מכל מי שמתנהג אליכם מגעיל.
חברים. שכנים. לקוחות. קולגות.
אפילו משפחה.

תחתכו.
תוותרו.
תשחררו.
תלכו.
תעזבו.
ואל תתנו לאיש
או אישה
לשחק בכם.
לזלזל בכם.
להתעלל בכם.
להתעלם מכם.
ולהשאיר אתכם
מפוחדים
חסרי אונים
עצובים
לבד.

מגיע לכם הרבה יותר טוב מזה.

עכשיו.

אתם ביחד כבר מספר שנים. מה זה משנה כמה. אתם ביחד, זו אהבה, יש לכם אפילו ילד משותף, או שניים. אבל לפנות ערב, כשאת יוצאת לעשן במרפסת, והעשן מסתלסל למעלה, והרחוב רועש למטה, והעננים זזים ממול, את יודעת, בתוך תוכך: זה לא זה.

הוא אוהב אותך. את אוהבת אותו. אתם מסתדרים בסך הכל לא רע. הוא עוזר לך כשצריך. את תומכת בו כשאפשר. ומבחוץ זה נראה נורמלי. זוג נורמלי. חיים את החיים. זורמים עם מה שיש. שבוע אצל ההורים שלו. שבוע אצל שלך. בבוקר נשיקה על הלחי. בערב נרדמת מול הטלוויזיה. וככה החיים עוברים.

ומבחוץ זה נראה נורמלי. זוג נורמלי. הכל כל כך נורמלי. כמו שכתוב בספרים. אבל השקר כל כך זועק. ואת רוצה לזעוק. אבל אין לך קול. אין לך אומץ. אין לך מושג מה לעשות עם זה. אז את שותקת. וממשיכה לסבול. ולא לחיות.

לחיות על יד. לחיות כאילו. לחיות בשביל. לוותר. להתפשר. לעצום עיניים ולחשוב שבסוף יהיה בסדר. להכחיש. להדחיק. לגמור לעצמך את החיים. לתת להם לאזול, טיף טף, פליק פלאק, לאט לאט, כמו הדמעות שנקוות בעינייך כשאת שוכבת בלילה לצדו ונמאס לך, כל כך נמאס לך ממנו. ומעצמך. אז מה תעשי עם עצמך? שוב תיכנסי להריון ממנו? תלדי לו עוד ילד? תהיו מרוצים לחצי שנה? ואז הכל יתפוצץ? לא, באמת תגידי לי, מה תעשי?

ה-30 מאחורייך, התהום מלפנייך, ואת משחקת בנדמה לי. אבל נדמה לי שבכל פעם שאת עם עצמך, את יודעת, פשוט יודעת, שזה לא זה. שזה נגמר מזמן. שצריך להתחיל מחדש. שאת לא חיה את חייך. שלא יכול להיות שאלה החיים שלך. שמגיע לך משהו אחר. יותר גדול. יותר אמיתי. יותר נכון. הסיגריה נגמרת. את מכבה אותה בתוך העציץ. גם הוא קמל. ואת?

הזוגיות המאמללת מכל היא לא זו הטובה כמובן, שתימשך עוד שנים ארוכות, וגם לא זו הכושלת, עם המריבות, הצעקות, הבכי והידיעה המוחלטת שזה נגמר, או עוד מעט, ואין לזה סיכוי, שום סיכוי, וברור לשניכם שצריך להפריד כוחות ולהתגרש. זה קל. הכי קל. לעומת הזוגיות הנורמלית לכאורה, זוגיות מוזנחת, מתקלפת, מתפוררת, מדכדכת, שלא ממלאה את הלב אלא מרוקנת אותו מכל תכולתו ומותירה שם בור ענק של תסכול, אכזבה, חוסר אונים וייאוש.

האהבה הדועכת לא מאפשרת לכם להיות קרובים באמת, אינטימיים כמו פעם, אך גם לא מאפשרת לכם, לעת עתה, להיפרד, כי הרגשות צצים, המתיחות קצת יורדת ואתם מתפתים לחשוב שאולי זה בעצם לא כל כך רע. ושאצל רוב הזוגות שאתם מכירים זה ככה, ואין שום דבר טוב יותר שממתין לכם בחוץ, ושתעברו את התקופה הקשה, ולמה לוותר עכשיו עד שהגעתם עד לפה, וזה חוסר אחריות, ושההורים יחוו שברון לב, והחברים לא יאמינו שלכם, מכל הזוגות שבעולם, זה קרה, ושאולי תביטו לאחור ותרגישו שהחמצתם, או טעיתם, אז למה לטלטל את הספינה, ואתם ממלאים את הראש שלכם בכל הסיפורים הללו שכל כולם פחד אחד גדול מהבאות, ונשארים ביחד, כלומר לחוד.

אבל יום אחד, ערב סגרירי אחד, זה יתפוצץ לכם בפרצוף. וזה יהיה כואב. הו, כמה שזה יהיה כואב. את תגידי לו שאת כבר לא אוהבת אותו. והוא יאמר לך שהוא חושב על מישהי, או שיש לו מישהי. ואת תפערי עיניים. והוא לא יוכל להביט לך בפרצוף וישפיל את מבטו. ואת תדעי שהוא צודק, ושאת היית עושה בדיוק כמוהו רק שאין לך אומץ, אף פעם לא היה לך אומץ לחתוך, ללכת, לצאת לחופשי.

החופש קורא לך מכל הכבישים. ומכל הבתים. ומכל הגברים. ומכל האפשרויות שחסמת ובלמת ועיכבת. אבל את עוד מהססת. עוד מתלבטת. עוד פוחדת. מה יהיה איתך הסוף? מה יהיה? לא, באמת תגידי לי, מה יהיה? מה עוד תצטרכי לעבור כדי שתתחילי לזוז לעבר נקודת היציאה. כדי שתתחילי את היום הראשון בחייך החדשים.

אף אחד לא יציל אותך.
אף אחד לא יעזור לך.
אף אחד לא ירפא אותך.
אף אחד לא יחזק אותך.
אף אחד לא יחלץ אותך מהתופת
שנקראת החיים שלך.
אף אחד לא יסלול עבורך את הדרך.
אף אחד לא יגיד לך היכן לפנות
ולאן להגיע.
אף אחד לא יגיד לך מה צריך לעשות.
כי אף אחד לא יודע כמוך מה נכון
בשבילך.

רק את.

ולא אף אחד אחר.

ואם לא תתנערי.
ואם לא תפקחי עיניים.
ואם לא תקחי את עצמך בידיים.
ואם לא תעמדי על הרגליים.
ואם לא תצאי מאיזור הנוחות.
ואם לא תפסיקי להתבכיין.
ולהתקרבן.
ולייבב.
ולרחם על עצמך.

שום דבר לא יקרה.
הכל יישאר בדיוק אותו דבר.

את תישארי תקועה באותו מקום.
מיואשת.
נואשת.
מותשת.
עייפה.
עצובה.
חסרת אונים.
מביטה אל השמיים בבקשת עזרה
אבל העזרה נמצאת על פני האדמה
אצלך.

כי את התשובה לכל שאלה.
ואת הפתרון לכל בעיה.
כל התשובות נמצאות אצלך.
הן תמיד היו שם.
את רק צריכה להקשיב לעצמך.
ולומר לעצמך כן.
בוודאי.
ברור.
עכשיו אני.
ולהפסיק לבזבז את חייך לריק.

אז קומי.

כי הגיע הזמן.
כבר מזמן.

רק את יכולה להציל את עצמך.
רק את יכולה לשנות את חייך.
רק את יכולה להתחיל מחדש
בכל רגע.
אפילו עכשיו.
רק את יכולה לחיות
את החיים שלך
בדיוק כפי שאת רוצה
כמו שמתאים לך
בדרך שלך
ולא של אף אחד אחר.

צאי לדרך.

אנחנו יצורים מיניים.
נולדנו מתוך מעשה מיני.
ההורים שלנו היו יצורים מיניים.
והם מימשו את המשיכה שלהם זה לזו,
את התאווה,
את התשוקה,
את היצרים,
את האהבה העזה שביניהם,
בסקס.

במשחק מקדים.
בהתעלסות.
בזיון.
בחדירה.
בצעקה.
ביצירת חיים חדשים.

אנחנו החיים החדשים.
רק שאנחנו מפחדים לחיות.

שכחנו את המיניות שלנו
אי שם בתחילת הזוגיות שלנו,
או בשלהי שנות השלושים לחיינו,
ואנחנו סובבים בעולם
עם הרבה מאד מלל
אבל הרבה פחות מעשים.

אנחנו נרתעים מסקס.
אנחנו נבהלים מלהיות סקסיים.
אנחנו מוסרניים.
אנחנו מרוסנים.
מבועתים ממלים גסות.
וגוועים אט אט אל השיעמום,
לתוך ההכרסה,
איבוד צורת הגוף,
והזיקנה שמעבר לסיבוב.

כשמדברים לידכם על מין,
על זיונים, על תאווה, על יצרים,
אתם לוקחים מרחק, נבוכים,
זה לא אתם, אתם לא במשחק.

אולי אתם שוכבים פעם בשבועיים.
אולי פעם בחצי שנה.
אולי שנים אתם חיים בלי.
התרגלתם. התרגלתן.
זה לא חסר לכן.

אלעק.

ויתרתם על המגע.
על העונג.
על הרטט.
על האורגזמות.
על הצעקות.
על איבוד השליטה.

ומה הפלא
שאתם כל כך משועממים.
תקועים מול הטלוויזיה.
עובדים במקום בטוח וחסר השראה.
ואולי לפעמים מרשים לעצמכם
לפנטז.
לפלרטט.
לבגוד.
אולי גם זה לא.

אבל כולנו יצורים מיניים.
בכולנו ביעבעה פעם התשוקה.
היינו חרמנים.
השתוקקנו לעשות את זה.
וכמה שיותר פעמים.
מה קרה לנו?
איך נעשינו כאלה סתמיים?
למה ויתרנו על עצמנו?
למה עטפנו הכל ב"אהבה"?

תראו
אני אוהב אהבה.
אני מאוהב באהבה.
רק שנדמה לי שלאהבה
יש יחסי ציבור מופרזים.
כי הרי אפשר לאהוב
ולהיות לגמרי מיובשים.
בלי סקס.
מתוסכלים.
ואנמיים.

אבל סקס בעיניי
הוא הבסיס לקשר בין גבר לאישה
(או גבר לגבר או אישה עם אישה).
בלי סקס - הקשר מת.
בלי משיכה - האהבה הופכת למשהו אחר.
שותפות? חברות? ידידות אמת?
האם ככה אתם רוצים
להעביר את שארית חייכם?

אנחנו התוצאה של גמירה.
של צעקה.
של צווחה.
של טלטלה פיזית.
של עונג מערפל חושים.
אנחנו הגענו מזה. רק מזה.
באנו מאהבה.

אז הגיע הזמן לשאול את עצמכם:
האם אתם מוכנים להיות מיניים?

האם במקום ללכת לכל מיני טיפולים זוגיים.
או סדנאות טנטרה.
או מפגשים סקסואליים רדודים.
האם אתם מוכנים לוותר על הבושה,
ההיסוס,
הריחוק,
העייפות,
ולהיות פראיים,
נועזים,
חצופים
ומלאי תשוקה?

כי החיים זה לא דבר סטרילי.
אחרת תגמרו אותם עם שמיכת פיקה
מול ריאליטי אוכל בטלוויזיה.

החיים הם מטונפים.
וסקס זה דבר מלוכלך.
יש בו טעמים.
ריחות.
נוזלים.
ואנחנו נראים בו די מטופשים.

קוראים לזה חופש.

הגיע הזמן לצאת לחופשי.

לכו, תזדיינו.

את רוצה מערכת יחסים.
את משתוקקת לזוגיות.
את פנויה רגשית לאהבה.
את מצהירה שאת רצינית.
את אומרת לי את זה.
את אומרת את זה לעצמך.
את מאמינה בזה. בכל מאודך.
אפילו לחברות שלך סיפרת את זה.

את לא.
ממש לא.

את לא רוצה את זה.
את לא מכוונת לזה.
אין לך שום עניין בזה.
תהיי כנה לרגע.
תביטי פנימה.
ותאמרי את האמת.
לי.
ולך.

את רוצה רומן.
את רוצה סטוץ.
את רוצה קטע.
את מתה לריגוש.
את כמהה להתרגש.
להתגרות.
לסעור.
לצעוק.
לחיות.
אחרי הרבה שנים של מוות.

כי את לבד.
סוף סוף לבד.
סוף סוף בלי גבר.
סוף סוף בלי שקר.
סוף סוף בלי ריצוי.
סוף סוף בלי מחנק.
סוף סוף בלי מועקה.
סוף סוף לא הילדה הטובה.

את לא רוצה להתחבר.
את לא רוצה להיקשר.
את לא רוצה להתחייב.
את לא רוצה להיות ביחד.
את לא רוצה מערכת יחסים.
את לא רוצה אהבת אמת.
את לא רוצה לקום איתי בבוקר.
את לא רוצה שאכין לך קפה.
את לא רוצה שאשלח לך סרטון בצהריים.
את לא רוצה לישון איתי בלילה.
את לא רוצה שאגיד לך שאני אוהב אותך.
את לא.

את רוצה חופש.

ממני.
ומכל האחרים שיגיעו אחריי.

את רוצה את עצמך.
את רוצה להיות עם עצמך.
את רוצה להכיר את עצמך.
את רוצה לדעת מה לעזאזל את רוצה.

בדקה זו
את לא רוצה כלום.
רק שקט.
עם עצמך.
לבד.

להיות בפנים.
לצאת החוצה.
לצוד אותי.
לפתות אותי.
להתנשק איתי.
להפשיט אותי.
לעשות אותי.
לקחת אותי למיטה שלך.
או שלי.

להזדיין
כמו שאף פעם לא העזת.
ולקבל ממני
את מה שהוא מעולם לא נתן לך.

לפצות על כל הפעמים.
להתענג על כל הגברים.
לבקש.
לדרוש.
לתבוע.
לחטוף.
לקחת.
ממני.
לקבל.
אותי.
ולחוות את הצעקה.
עד הסוף.

בלי בושה.
בלי עכבות.
בלי כבלים.
בלי נימוסים.
עם כל העוצמה.
עם כל התשוקה.
חלונות רועדים ומיטה מסתחררת.
עד העילפון המענג שאחרי.

אז אל תשקרי לי.
ואל תשקרי לעצמך.
את לא רוצה קשר.
את לא רוצה יחסים.
את לא רוצה אהבה.
את לא רוצה אותי.

את רוצה אותך.

בגודל האמיתי שלך.

"הוא ישן", אמר הקול. עצרתי את נשימתי. עיניי כבר היו עצומות חזק. ובליבי חיכיתי שיילך. רק שיילך כבר. הפסיעות התרחקו. הוא עזב את החדר. נשמתי לרווחה. ניצלתי הפעם. הוא לא ירביץ לי הלילה. הסיוט נגמר. בינתיים. עד הפעם הבאה.

שמיכת הפוך הכבדה היתה מקום המפלט שלי. תחתיה התחבאתי מידו הארוכה, המכאיבה, המכה, של אבי. פחדתי ממנו. ושנאתי אותו. וגם אהבתי אותו. והוא? הוא אהב אותי. אני יודע שאהב. אבל ככה נראית אהבה?

"כל ההורים אוהבים את הילדים שלהם" הוא השקר הכי גדול שסיפרו לנו במהלך חיינו. אז לא, לא כולם אוהבים. יש כאלה, והם לא מעטים, שהיכו, גידפו, שנאו, ואף נטשו את ילדיהם. יש כאלה, כמו אבא שלי, שלקו בפרצי זעם אלימים. כשהם כעסו, הם לא אהבו. כשהם צעקו, הם לא אהבו. כשהם איימו, הם לא אהבו. כשהם העליבו, הם לא אהבו. כשהם הרביצו, הם לא אהבו. ושאף אחד לא יספר לכם אחרת.

הם היכו אותנו בלי רחמים. חבטו בנו עד זוב דם. והמשיכו גם כשצרחנו מכאב. הם קיללו. השפילו. לעגו. ביקרו. הזניחו. נטשו. הפקירו. והותירו בנו צלקות רגשיות. הם אטמו את אוזניהם כשקראנו לעזרה. הם עמדו מהצד והביטו ולא נקפו אצבע כדי להציל אותנו. ומעולם לא חשבו לבקש מאיתנו סליחה. הם בטוחים שהם היו נהדרים. הם לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם. הם לא רוצים להשתנות.

גם היום, שנים רבות אחר כך, אנחנו עדיין מפחדים מהם. אנחנו מתביישים לומר להם מה אנחנו מרגישים. אבל אנחנו לא חייבים לסלוח להם. מותר לנו לשנוא אותם. מותר לנו לחוש גועל כלפיהם. מותר לנו לנתק איתם כל קשר. מותר לנו לבחור לא לדבר איתם. מותר לנו אפילו לוותר על האזכרה השנתית.

מותר לנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים. כי הורים שפוגעים בילדים שלהם פעמים רבות, הורסים את חייהם, משחיתים את נשמתם, פוצעים אותם לנצח, אינם ראויים לאהבה, לחמלה ולתשומת לב. שיישארו לבד עם עצמם. שיעשו חשבון נפש. שיכירו בזוועות שחוללו. שינסו לבקש סליחה אמיתית מאיתנו, הילדים שלהם, פרי בטנם, קורבנות התסכולים שלהם, הלחץ הכלכלי, הדיכאון הנפשי, חפשו כל תירוץ שתמצאו ולא תצליחו להבין איך הם דרסו באכזריות ילדים רכים בשנים והכאיבו לפעוטות חסרי אונים.

"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" הוא משפט חשוב ומוסרי, אבל יש לו חלק נוסף: גם הם צריכים, מצדם, לכבד אותי. את הגוף שלי. את הנשמה שלי. את הנפש שלי. אותי. ואם הם, אמא ואבא, ההורים שלכם, לא עמדו בחוזה הבלתי כתוב איתכם, הילדים שלהם, להיות שם בשבילכם 24 שעות ביממה, לאהוב, לחבק, להקשיב, לתמוך, לעודד, אתם יכולים לפטר אותם. אתם יכולים להחליף אותם בהורים טובים מהם - אתם.

זה תרגיל הריפוי וההבראה שאני מציע לכם: להפוך להורים של עצמכם. אם אתם כבר הורים לילדים, וגם אם אתם עדיין לא, אתם לבטח תהיו הורים טובים מהם. אבא טוב יותר. אמא טובה יותר. הורה שיודע היטב למה אתם זקוקים. הורה שמרגיש אתכם. הורה שמעניק לכם חום ותמיכה.

כשאתם אבא של עצמכם או אמא של עצמכם, אתם אף פעם לא לבד. אתם כבר לא בודדים, כבר לא אבודים, בונים מחדש את הביטחון העצמי, משקמים את האמון שלכם בעולם ולומדים איך לאהוב מחדש. אתם מפסיקים לבקר את עצמכם. להלקות. לשפוט. להעליב. להתעמר. אתם מרפאים את הפצע המדמם ומאחים את הלב השבור.

המרחק, ההפסקה, אולי אפילו הניתוק המלא מהם, ייתן לכם אוויר לנשימה. והתרגול היומיומי יאפשר לכם, בבוא העת, לבחור אם לעמוד מולם או לא. אם לרצות בקשר איתם או לא. אם לסלוח להם או לא. אם לאהוב אותם או לא.

מגיע לכם שיהיו לכם הורים טובים לפחות כמוכם. מגיע לכם אתכם.

את שוכבת ופנייך לתקרה. מחכה שכל זה ייגמר כבר. אותה מיטה. אותה תנוחה. אותו גבר. אותו ייאוש. הגב נח על המזרן. הידיים פשוטות לצדדים. והוא מעלייך. לכודה בתוך פחדייך, את מאפשרת לחייך לחלוף על פנייך. אתם לא מדברים. אתם לא קרובים. הוא מרוכז בעצמו, כבול בחרדת הביצוע, אין לו שום מושג איך יוצאים מזה. את יודעת בדיוק מה הולך לקרות, מכווצת, חנוקה, אבודה בתוך עצמך. הוא שוב סיים ואת לא. הוא שוב נרדם ואת לא. יש לך הרבה זמן לחשוב כשהוא בוחר לסובב את גבו אלייך. התרגלת לוותר. להתאכזב. לשנוא כל רגע. לשנוא את עצמך. את כל כך רוצה שייגע בך, אבל לא ככה. לא ככה. איפה הליטוף. איפה החיבוק. ומה עם ההתרפקות. ולמה לא להתכרבל. ומה קרה לאינטימיות. לאן כל זה נעלם. מה קרה לנו. איפה הקירבה שהיתה בינינו. למה הוא לא מתנשק איתי. למה הוא לא מנסה לעורר אותי. למה הוא לא מתמסר אלי. למה הוא לא נותן לי להרגיש כמו אישה. תיכף השינה תחטוף אותך, עוד לילה ארוך של בדידות מצפה לך לצדו. את קמלה. את נובלת. הגוף שלך בוער מתשוקה. כואב מרוב כמיהה. רוטט עד שנכבה. את עדיין בשיאך, יפה, מושכת, מינית, מסובבת ראשים. אבל הוא לא מספק לך את מה שאת צריכה. כל כך צריכה. עד מתי?

ערב טוב

מגיע לי שתאהבי אותי.
מגיע לי שתרצי אותי.
מגיע לי שתגעי בי.
מגיע לי שתחבקי אותי.
מגיע לי שתלטפי אותי.
מגיע לי שתערסלי אותי.
מגיע לי שתנשקי אותי.
מגיע לי שתענגי אותי.
מגיע לי שתחשקי בי.
מגיע לי שתישארי איתי.
מגיע לי שלא תעזבי אותי.
אף פעם.

מגיע לי שתקבלי אותי.
מגיע לי שתתני לי את מה שאני צריך.
מגיע לי שתהיי שם בשבילי.
מגיע לי שתדברי איתי.
מגיע לי שתלחשי לי.
מגיע לי שתהיי רכה אלי
מגיע לי שתלטפי לי את הראש..
מגיע לי שתביטי לי בעיניים.
מגיע לי שתנשמי אותי.
לאט.

מגיע לי שתקשיבי לי.
מגיע לי שתגיעי אלי.
מגיע לי שתתני לי מקום.
מגיע לי שתתפעלי ממני.
מגיע לי שתתלהבי ממני.
מגיע לי שתעופי עלי.
מגיע לי שתהיי מאוהבת בי.
עד מעל לראש.

מגיע לי שתתמכי בי.
מגיע לי שתעודדי אותי.
מגיע לי שתגידי לי כמה אני יפה.
ומוצלח.
וחתיך.
וחכם.
ומיוחד.
ומושלם בעינייך.
תמיד.

מגיע לי לקבל עונג ממך.
מגיע לי לזכות ברטט ממך.
מגיע לי להנות מסקס איתך.
מגיע לי לישון ביחד איתך.
מגיע לי לחוות אינטימיות מלאה איתך.
מגיע לי קשר בדיוק כמו שאני רוצה איתך.
מגיע לי להיות שלם עם מי שאני איתך.
מגיע לי להיות אני עצמי איתך.
כל הזמן.

מגיע לי לא לסבול.
ולא לכאוב.
ולא לרעוד.
ולא לדעוך.
ולא להסתגר.
ולא להסתתר.
ולא להשתתק.
ולא לשקר.
ולא לבטל את עצמי.
ולא לפחד יותר.
אף פעם.
מאף אחת.

מגיע לי לקבל את מה שמגיע לי.
מגיע לי לבטא את עצמי.
מגיע לי לצחוק.
מגיע לי לשמוח.
מגיע לי לצעוק.
מגיע לי להתפרע.
מגיע לי להשתטות.
מגיע לי לנוח.
כשבא לי.
איתך.

מגיע לי אותך.
מגיע לי אותי.
מגיע לי הכל.
כל מה שאני רוצה.
וחולם עליו.
בחיי.

גם לכם מגיע.
גם לכן מגיע.
בדיוק את זה.
לא פחות מזה.

אז למה אתם מחכים?
אז למה אתן ממתינות?
זה לא יקרה מעצמו.

לכו תילחמו על החיים שלכם.
לכו תקחו את מה שמגיע לכן.

תצעקו את זה.
תבקשו את זה.
תדרשו את זה.
תעשו את זה.

עכשיו.