23/04/2020
**פוסט סופ"ש**
עיקרו של מחקר הדוקטורט שלי עוסק באופן בו הורים מסייעים לילדים להתמודד עם סיטואציות רגשיות (במקרה של המחקר שלי מדובר בכעס) ואיך סיוע זה תורם להם ללמוד מיומנויות של וויסות רגשות.
למה אני מספרת לכם את זה?
כי התיאורייה שאני נשנעת עליה במחקרי נקראת תיאוריית ההכוונה העצמית (SDT), והיא מבוססת על פרספקטיבה אורגניזמית לטבע האדם. פרספקטיבה זו מדגישה את הנטייה האוניברסאלית של האדם לחוות התפתחות, אינטגרציה וצמיחה פסיכולוגית.
ההנחה היא, שבני אדם פועלים מתוך מניעים פנימיים כאשר מסופקים אצלם שלושה צרכים פסיכולוגיים בסיסיים: הצורך באוטונומיה, הצורך בתחושת יכולת/מסוגלות והצורך בחוויה של קשר ושייכות.
כך, על פי תיאורייה זו, אחד המרכיבים החשובים ביותר הינו תמיכה באוטונומיה של ההורים (או סוכני חברות אחרים) לילדים. לדוגמה, תמיכה באוטונומיה יכול להיות מתן לגיטימציה של הורים להבעת רגשות שליליים של ילדים. הורים תומכי אוטונומיה מגלים עניין פעיל ואותנטי ברגשות שילדיהם מבטאים. הם יוצרים אקלים רגשי מכיל, הנותן לגיטימציה לכל רגש שהילד מבטא, מעודדים את ילדיהם לחקור את רגשותיהם, ובמידת הצורך מאפשרים להם לבטא ולדון ברגשות אלה. זאת לעומת כפייה הורית המתאפיינת ביחס מבטל ומזלזל כלפי רגשות שליליים של ילדים.
בימים אלו כולנו נמצאים בסערת רגשות (לחץ, דאגה, חשש, כעס, אכזבה, געגוע ועוד), לכן חשוב לזכור לאפשר לרגשות שלנו ושל הילדים בייחוד, לבוא לידי ביטוי בדרכים מותאמות:
1. קודם כל לאפשר לרגש להיות שם - לתת לו שם, להבין את הסיבה אליו, לשקף אותו לילד ולהגיד שזה בסדר וטבעי להרגיש ככה.
2. לקיים שיח: שיח פתוח, מכיל ומאפשר. לשתף את הילדים שגם אתם חווים בתקופה הזו מגוון רגשות (שליליים וחיוביים).
3. פתרון בעיות: לחשוב יחד עם הילדים מה יכול לסייע להם להתמודד עם הופעה של רגש שלילי (שכן, לרוב אנו יודעים מה לעשות עם רגש חיובי).
לסיום, תמיכה באוטונומיה מקדמת רווחה נפשית, מסייעת לילד (ולכל אדם) להפנים ערכים, התנהגויות ועוד, ומקדמת תחושת יכולת.
מצרפת לכאן פוסט חשוב ומרתק שכתבה השבוע פרופ' עידית כץ, ראש המסלול ליעוץ חינוכי, בנושא תמיכה באוטונמיה בלמידה מרחוק ושיעורי בית:
https://www.facebook.com/edu.bgu.ac.il/posts/683473495803505?__tn__=K-R
מאחלת לכם סופ"ש מהנה ושקט!
אני פה לכל שאלה, התייעצות או סתם שיחה :)
שיעורי - בית 24/7 \ פרופ' עידית כץ, ראש המסלול ליעוץ חינוכי
גם בימים כתיקונם (כן, פעם לא מזמן היו כאלו), השעות בהן הילדים/ות חזרו מבית הספר ונדרשו להכין "שיעורי-בית", עוררו רגשות שליליים וקשים בקרב כל המעורבים בהכנתם – ילדים/ות, הורים ואפילו מורים/ות. אין כמעט בנמצא תלמיד/ה שאוהב/ת אותם ועושה אותם בשמחה והורים מדווחים על רגשות כמו כעס, תסכול ואף דיכאון שמתעוררים אצלם סביב הכנת השיעורים. גם ההורים וגם הילדים/ות מדווחים על קונפליקטים רבים בבית סביב הנושא והתחושה היא שהאווירה השלילית סביב שיעורי הבית עלולה להעכיר את היחסים במשפחה.
והנה, שלא באשמתנו, אנחנו חיים בתקופה שלמעשה אותה מטלה שיוצרת בדרך כלל רגשות כל כך קשים, הפכה ממטלה של כמה שעות ביום אחרי הלימודים, למטלה המרכזית לה נדרשים התלמידים/ות שלומדים/ות מרחוק כל יום, רוב היום. ההורים שנמצאים בבית גם הם, לא יכולים להימנע ממפגש עם הלמידה של ילדיהם. נשאלת השאלה האם השינוי הזה שנכפה עלינו באופן הלמידה מחייב שהקונפליקטים והכעסים שמלווים את שיעורי הבית יהפכו להיות מוסיקת הרקע המרכזית בחיי היום יום של המשפחה? או שדווקא עכשיו זוהי הזדמנות לעשות שינוי ולמצוא את הדרכים לשפר את האווירה סביב הלמידה בכלל ושיעורי הבית בפרט?
בשורות הבאות אנסה לסכם בקצרה כמה עקרונות שכדאי לחשוב עליהם בזמן המעורבות סביב השיעורים. הרעיונות נכונים לגבי ימים רגילים, ולדעתי נכונים ונדרשים אף יותר בימים אלו. חלק מהרעיונות התפרסמו בחוברת שהוצאה לאחרונה על ידי משרד החינוך.
תפקיד ההורים בנושא שיעורי הבית בכל הגילים לא צריך להתמקד בהקניה של ידע. בדיוק בשביל זה יש לו מורה! אין צורך לדעת לפתור משוואות מורכבות או להיות מסוגל לנתח שיר של ביאליק על מנת להיות מעורב בצורה מיטבית בלמידה של הילד/ה. המעורבות ההורית צריכה להתמקד בעזרה בהתארגנות, ובעידוד המוטיבציה - משימות שההורה אינו נדרש לידע אקדמי כדי למלא. על מנת לתמוך ולעודד את התלמיד ללמוד ולהכין את שיעורי הבית מתוך מוטיבציה פנימית (ובכך לייתר את כל הוויכוחים והקונפליקטים), יש צורך להבין מה מניע בני אדם לפעול. על פי תיאוריית ההכוונה העצמית - בני אדם פועלים מתוך מניעים פנימיים כאשר מסופקים אצלם שלושה צרכים פסיכולוגיים בסיסיים: הצורך באוטונומיה, הצורך בתחושת יכולת/מסוגלות והצורך בחוויה של קשר ושייכות.
האם אפשר לתמוך בכל אחד מהצרכים סביב שיעורי הבית?
• הצורך באוטונומיה מסופק כאשר הילד/ה חש/ה שהוא המניע והמכוון את פעילותו/ה. יש לנסות ולאפשר בחירה אם אפשר (מתי וכמה ללמוד, במה להתחיל, איך ועל ידי מי להיעזר). אבל גם אם מדובר במשימות בהן טווח הבחירה מוגבל אפשר עדיין לחוש אוטונומי בביצוען. כדאי לנסות לעורר את העניין והסקרנות של הילד לחומר הנלמד ולנסות להסביר לו את הקשר בין מה שהוא/היא לומד/ת לבין תחומי עניין, רעיונות או מטרות ושאיפות שיש לו/לה במציאות חייו/ה.
• הצורך בתחושת יכולת/מסוגלות מסופק כאשר הילד חש שהוא מסוגל להתמודד עם המשימה בצורה טובה גם אם הוא/היא נתקל/ת בקשיים. תחושת מסוגלות נבנית לאורך שנים ובנויה גם מהמשוב שניתן על ידי הסביבה. המשוב שנותן הורה כדאי שיהיה ענייני ולא אישי או משווה (נתקלת בקושי בשאלה הזו והזו, בוא ננסה לראות איך אפשר להבין את זה טוב יותר ולא: תמיד היה לך קשה בחשבון כנראה אין לך את זה - לאח שלך דווקא יש...).
• הצורך בתחושת קשר ושייכות הוא צורך שלהורים יש תפקיד מרכזי בסיפוקו. צורך זה מסופק כאשר הילד מרגיש שהאהבה והערכה מהוריו אינה מותנה בהצלחה שלו/ה בלימודים. הקשר בין הילד להוריו חם ונעים והתקשורת מכבדת, לא מעליבה ואינה כזו המעוררת אצל הילד רגשות של בושה או אשמה.
שימו לב שהמשמעות של תמיכה בצרכים הפסיכולוגיים של הילד היא לא חוסר הצבת גבולות ומשמעת. להיפך! חלק משמעותי מסיפוק הצרכים הוא היכולת של ההורה להציב את הגבולות באופן מכבד ומקבל. כך הסיכוי של הילד/ה לכבד בעצמו/ה את הגבולות הוא גדול יותר.
ועוד חשוב לזכור! הורים שצרכיהם עצמם מסופקים, הם ההורים שיכולים טוב יותר לספק את צרכי ילדיהם. ולכן הורים - אל תשכחו במיוחד בימים אלו למצוא את אותם מקומות בהם בטריית סיפוק הצרכים שלכם מתמלאת.
Idit Katz