רפאל בן משה באור מלא - צילום ופוטותרפיה

סיפורים מהקליניקה | כשהתמונה מתחילה לדבר

**אותה תמונה. אותה רכבת. אישה אחרת.**

כששמרית, שם בדוי, הגיעה אליי, כמעט שנה אחרי שבעלה נפטר, החיים שלה כמעט נעצרו.
היא בקושי יצאה מהבית, לא עבדה, ואפילו ארון הבגדים המשותף שלהם נשאר כפי שהיה.

בתחילת התהליך ביקשתי ממנה לבחור קלף.
היא בחרה רכבת בתנועה.

"איפה את בתמונה?" שאלתי.
"אני בחוץ."
"ומה קורה שם?"
"אני בלחץ. רוצה לעלות והרכבת בורחת לי. עכשיו אני בחוץ."

אני מעדיף להתחיל דווקא במה שעוד חי.
בכוח שאפשר להישען עליו.

בפעם הראשונה שיצאנו לצלם היא נעצרה מול עץ קלמנטינות.
היא דיברה על הפירות שכבר יש עליו ועל אלה שעוד יגדלו.

"מי זה העץ?" שאלתי.
"אני העץ", ענתה מיד.

בתוך תקופה שבה כמעט שום דבר לא זז, היא צילמה לעצמה פורטרט בלי להופיע בו.
עץ שכבר נותן פרי ועוד יגדל.

זו הפכה להיות תמונת עוגן.

לאט התחילה תנועה.
היא הסתפרה, פגשה חברות, התחילה ללכת פעמיים בשבוע, ואפילו השאירה שלושה זוגות מכנסיים של בעלה ואת השאר מסרה לתרומה.

ובתוך החיים היא המשיכה לצלם.
מחשבות, פחדים, כוחות, דימויים שעלו תוך כדי הליכה ושוטטות.

בהמשך הגיעו המנופים.

בתמונה אחת שני פועלים עובדים יחד בגובה.
בתמונה אחרת פועל אחד.

"מה את רואה?" שאלתי.
"שני הפועלים זה בעלי ואני."
"והפועל האחד?"
"זה אני."

ואז הוסיפה:
"עכשיו זה עליי. אני יכולה לעבוד גם לבד. החיים זורמים ואני ממשיכה לבנות את עצמי."

"וזה אומר להשאיר את בעלך מאחור?"
"לא. זה לא במקום האהבה הגדולה שהייתה לי אליו. אני לא מוחקת חיים שלמים."
"אז מה כן?"
"אני מגלה לאט לאט את החיים שלי בעצמי. מה אני אוהבת. מה אני באמת רוצה."

בסיום התהליך חזרנו לאותו קלף מהמפגש הראשון.

אותה רכבת.
אותה תמונה.

"איפה את עכשיו?"
"אני הדמות שיושבת ברכבת."

התמונה לא השתנתה.
נקודת המבט שלה כן.

פעם הרכבת ברחה לה.
עכשיו היא כבר בתוכה, בוחרת ויודעת שהיא יכולה להמשיך לתחנה הבאה.

לפעמים מספיק לחזור לתמונה ישנה ולשאול:
"איפה אני עכשיו?"

**הצילום מאפשר להגיע למקומות שהמילים לפעמים מגיעות אליהם רק אחר כך.**
ולפעמים הוא גם מאפשר לראות כמה דרך כבר עשינו.

שמרית הוא שם בדוי. פרטים מזהים שונו. הסיפור והתמונות משותפים באישורה.

היא מצליחה.
מתפקדת.
נראית כאילו הכול אצלה בזרימה.

הוא קם כל בוקר ועושה את מה שצריך.
ואז אומר לי בשקט:

"כבר אין לי חשק לקום לעבודה."

אני פוגש בקליניקה נשים וגברים שהחיים שלהם ממשיכים להתנהל, לפעמים אפילו נראים מצוין מבחוץ.

אבל מבפנים משהו כבר לא זז.

אין דחף.
אין רעב.
אין תנועה אמיתית.

רק שכבה דקה של "הכול בסדר".

אני מכיר את המקום הזה מקרוב.

הייתה לי תקופה של כמה חודשים שבה פרויקט גדול שעבדתי עליו התמוטט.

הפחד הכלכלי נכנס חזק.
העסק כמעט נעצר.
החיים סביבי המשיכו, ואני נשארתי תקוע.

והדבר שהיה אולי הכי קשה היה התחושה שאני כבר לא ממש אני.

ידעתי שאני צריך לזוז.
לא באמת ידעתי איך.

אז פתחתי מבצע.

הוא אפילו לא היה מאוד רווחי.

בדיעבד, נדמה לי שהייתי צריך אותו פחות בשביל הכסף ויותר בשביל דבר אחד:

להכניס תנועה.

אנשים התחילו להגיע.
נוצרו שיחות.
מפגשים.
חיבורים.

והשיח עם אנשים התחיל להפיח בי חיים מחדש.

לא הכול הסתדר.

אבל ממש נוצרה תנועה.

ומאז, כשמישהו יושב מולי בקליניקה ואומר:

"אני רוצה שינוי, אבל אני לא יודע מאיפה להתחיל."

או:

"הכאב שלי גדול מדי. אין לי כרגע כוחות לעשות משהו בשביל עצמי."

אני מבין משהו מהמקום הזה.

וברגעים כאלה אני לא ממהר לחפש מה לא בסדר.

אני מחפש את מה שעוד חי.

את הכוח שאולי נשכח.
את האש שעוד בוערת, גם אם כרגע היא קטנה.
את רוח הלוחמת.
את המקום האמיתי שאפשר להישען עליו ולהגדיל, אפילו בכמה אחוזים.

לפעמים זה כל מה שצריך כדי להתחיל.

לא מזמן ישבה מולי אישה שהרגישה שהחיים שלה תקועים.

ביקשתי ממנה לצלם.

היא יצאה למרפסת בקומה ה-21 וצילמה את הבריכה שמתחת לבית.

חזרנו לתמונה.

הסתכלנו עליה יחד.

ופתאום היא אמרה:

"אני באתי לדירה הזאת בדיוק בשביל זה.

בתוך כל החושך שכחתי שזה ממש מתחת לבית שלי.

אני יכולה פשוט לרדת לחצי שעה, לשחות, להתאוורר."

זהו.

לא נתתי לה עצה.
לא בנינו תוכנית אימונים.
לא ניסיתי לשכנע אותה שהיא צריכה לעשות משהו למען עצמה.

היא צילמה.

ופתאום משהו שהיה שם כל הזמן נכנס בחזרה לפריים.

הבריכה.

הרצון לשחות.

האפשרות לצאת מהבית.

ואולי גם חלק ממנה שנשכח בדרך.

זה אחד הדברים שמרתקים אותי בעבודה דרך צילום.

אנחנו יכולים לדבר הרבה על החיים שלנו ועדיין להישאר בתוך אותם הסברים.

ואז מצלמים.

בחלקיק שנייה אנחנו בוחרים מה נכנס לפריים, מה נשאר בחוץ, מאיזו זווית להסתכל, איפה לשים את הפוקוס ומה בכלל מושך אותנו.

הרבה מהבחירות האלה קורות עוד לפני שהספקנו להסביר לעצמנו למה.

ואז חוזרים לתמונה.

מתבוננים.
שואלים.
מדברים.

הצילום מאפשר להגיע למקומות שהמילים לפעמים מגיעות אליהם,
רק אחר כך.

זו הדרך שבה אני עובד היום עם אנשים אחד על אחד.

אני צלם כבר יותר מ-35 שנה, מטפל רגשי ופוטותרפיסט, ובקליניקה אני מחבר בין העולמות האלה.

לא כדי לצלם תמונות יפות.

אלא כדי לראות.

לפעמים כוח ששכחנו שיש בנו.
לפעמים משהו שמחזיק אותנו במקום.
לפעמים רצון שכבר כמעט ויתרנו עליו.
ולפעמים אפשרות פשוטה שהייתה כל הזמן ממש מתחת לבית.

עם השנים הבנתי שגם בחיים שלי אני מחפש את אותו הדבר.

אני קורא לו "בנחת".

בנחת עבורי היא לא לעצור ולחכות שהכול יסתדר.

להיות בנחת זה לנוע בלי להילחם בעצמי.

לעשות צעד גם כשאין לי עדיין את כל התשובות.

ללכת לאט, בקצב שלי,
מתוך אמון שאני בדרך ושאני יכול לפגוש את מה שיגיע.

לחזור שוב ושוב לידיעה:

**אני כמו שאני, וככה זה טוב.

ומתוך המקום הזה לבחור.

לזוז.

לחיות.

לפעמים לא צריך להיכנס דרך הראש.

אפשר להיכנס דרך דלת אחרת.

לצלם.
לראות משהו שלא תכננו לראות.
לתת לו רגע מקום.

ופתאום נוצרת תנועה.

לא תמיד תנועה גדולה.

לפעמים רק כמה אחוזים.

אבל כמה אחוזים של חיים הם כבר התחלה.

ולפעמים זה כל מה שצריך:

לראות דבר אחד שהיה שם כל הזמן,

ולהתחיל ממנו לנוע.

אחרי שבר עמוק, היא לא צילמה את עצמה קמה.

היא צילמה גזע עץ קטום וכתבה:
"תראה איזו שמחה. ממש אינסופית."

# # # סיפור מהקליניקה, נקרא לה שרית.שם בדוי ובאישורה

היא בשנות ה-70 לחייה,
הגיעה אליי לאחר אובדן ושבר עמוקים.

אנחנו עובדים יחד כבר כמה שנים
דרך צילום.

התהליך לא נשאר רק בתוך הקליניקה.
בין המפגשים שרית יוצאת אל היום-יום עם משימות צילום.

היא מצלמת באופן אינטואיטיבי את מה שתופס אותה,
שולחת לי תמונה וכמה מילים,
מתוך השאלות והשיחה שממשיכות בינינו,
מתחיל להתגלות מה התמונה מספרת עליה.

בהמשך ישיר למה שעלה בפגישה הקודמת,

ביקשתי ממנה הפעם, לצלם את עצמה **איתנה.

היא לא צילמה את עצמה.
היא צילמה גזע עץ חשוף,
שנגדע ונשאר עומד מעל הכול,

לצדו כתבה:
> "תראה איזו שמחה. ממש אינסופית."

אחר כך שלחה שדות רחבים, לבנים ופתוחים:

> "מרחב עצום, לבן, נקי, רק ציפורים מרשים לעצמם.
גם אני רוצה מרחב כזה!"

אותה למה היא מתכוונת? שאלתי

> "המרחבים הגדולים תמיד נוגעים לליבי.
אולי זה החופש, זה הפתוח והמבטיח.
קשה לי לתאר במילים."

התרגשתי כל כך
זה בדיוק הכוח המרפא של הצילום.

שרית לא יצאה לצלם את השבר שלה
וגם לא ניסתה להוכיח שהיא חזקה.

היא פשוט הלכה עם המצלמה ונתנה לעיניים לבחור.

ומתוך הפוטותרפיה הבחירה האינטואיטיבית שלה פעלה כמו ממש מצפן.

מול גזע שעבר חיתוך, היא זיהתה שמחה.

מול שדות פתוחים, היא זיהתה חופש.

ובתוך התמונות היא התחילה לראות את עצמה:
עומדת.
איתנה.
חזקה.

ומאפשרת, לתת לעצמה, דווקא עכשיו,
מרחב חדש של חיים.

היא יצאה מהמפגש בתחושה ברורה:

"יש לי את זה. אני מתגברת. אני יכולה."

בדרך כלל סיפורים מהקליניקה נשארים בתוכה.

אני כל כך מודה לשרית על האמון,
על האומץ ועל ההסכמה לשתף את הדרך והתמונות,

מתוך רצון להביא לעוד אנשים את התהליך
ואת הכוח המרפא של הצילום.

***אתגר חדש*** ונושא פרסים עכשיו
בקהילת לדבר בתמונות - פוטותרפיה
📷 לחודש אוגוסט

איך נראית התחדשות?

לפעמים היא לא מגיעה ברעש גדול....

לפעמים היא מופיעה כעלה חדש.
כאור שנכנס מהחלון.
כפינה שסידרנו.
כדרך שנפתחה.
כצבע שחזר.

או כרגע קטן שמרגיש כמו התחלה.

בקבוצת לדבר בתמונות - פוטותרפיה אנחנו מחברים בין רגש לתמונה,
ונותנים מקום לסיפור שיש בו מבט אישי.

אנחנו פותחים את אתגר אוגוסט:

כנסו לקבוצה
העלו תמונה אחת שמשקפת עבורכם התחדשות.
כל דבר שעולה בכם.

תמונה וכותרת בלבד.

תמונה אחת לכל משתתף.

רק תמונות מתוייגות יחשבו באתגר ויוכלו לזכות

האתגר יסתיים ביום שני, 31 באוגוסט, בחצות.

מנהלי הקבוצה יבחרו את שלוש התמונות שלדעתנו מביעות התחדשות בצורה החזקה והיצירתית ביותר.

שלושת הצלמים שייבחרו יזכו בהשתתפות חינם באחת משתי סדנאות:

📷 "פריים של חופש" בהנחיית רפאל בן משה
או
📷 סדנת צילום רחוב בהנחיית עדו רוזנטל

אז איך נראית ההתחדשות שלכם?

צילום: רפאל בן משה

יש משהו מצחיק בלדבר על חופש.

כי בשבוע שעבר, לרגעים, הרגשתי הכי רחוק מחופש.
שתי סדנאות גדולות שהתבטלו ברגע האחרון.
מלא פרסומים שהעליתי.
כיוונים שפתחתי.

שיחות עם לקוחות פוטנציאליים שנראו מבטיחות, ואז נעלמו, התמסמסו, לא הבשילו.
ואז הראש מתחיל לעבוד שעות נוספות.

מה אני לא עושה טוב?

אולי אני לא מדייק את עצמי?

אולי אני לא מצליח להסביר את מה שאני באמת מביא?

אולי אני דוחף יותר מדי?

אולי אני לא מגיע לאנשים שבאמת צריכים את זה?
והיה רגע כזה, מאוד אנושי, שאמרתי לעצמי:
יאללה.

אולי אני עוזב הכול.

משהו פה דפוק.

אני נותן את הלב, עובד, יוצר, מנסה, מדייק, ועדיין משהו לא נפתח כמו שחשבתי.
וזה כואב.

כי כשאתה מרגיש שאתה בשליחות,
אבל לא מצליח להגיע אל האנשים, זה מערער.
לא רק עסקית.

גם בפנים.
אז פשוט הלכתי לים.

כמו שאני עושה הרבה פעמים כשנהיה צפוף מדי בראש.
הלכתי על קו המים.

כפות הרגליים נגעו בגלים.

הרוח נכנסה לגוף.
הים עשה את הדבר הזה שהוא יודע לעשות.

הוא החזיר לי דבר אחד:
בחירה.
לבחור לעצור רגע.
לבחור לנשום.
לבחור איפה להניח את המבט.
לבחור מה אני מכניס עכשיו לפריים.
לבחור להמשיך, אבל קצת אחרת.

שם הבנתי שוב משהו פשוט:

חופש הוא לא רק כשהכול מצליח.

חופש הוא גם הרגע שבו משהו משתבש,
ואני עדיין יכול לבחור איך לפגוש את זה.

עם פחות מלחמה.
עם יותר הקשבה.
עם יותר אמת.

עם פחות ניסיון להוכיח.

עם יותר חיבור למה שבאמת חשוב לי.
בצילום זה קורה כל הזמן.

אני עומד מול מציאות מסוימת, ובוחר פריים.
בוחר זווית.
בוחר פוקוס.
בוחר מה להשאיר בחוץ.
בוחר מה כן לראות.

וככה, בלי הרבה רעש, תמונה הופכת לדרך לחזור לעצמי.
מתוך המקום הזה נולדה פריים של חופש.

מפגש שמלמד לצלם טוב יותר בסמארטפון,
לעבוד עם פריים, אור, זווית ותנועה,
מתוך זה לגלות יחד,
רגע של חופש שאפשר לקחת הביתה.

אני מאמין שדווקא כשמשהו נתקע,
אנחנו צריכים לחזור לבחור.

בואו לים כמו שאתם. 🌊

המפגש הבא יהיה בשקיעה:
🌅 רביעי | 13.8 | 17:30–20:00
📍 חוף הצוק הדרומי, תל אביב
הפרטים בקישור בתגובה הראשונה.
רפא׳ 📸

הוא הגיע אליי אחרי שכבר הצטלם אצל שני צלמים.

עמד בכניסה לסטודיו בחליפה שנראתה קצת גדולה עליו, ומאחוריו פמליה של כשבעה יועצים.

כולם דיברו.
הוא לא אמר מילה.

רונן שובל התמודד אז לכנסת.
בחירות 2015 לבית היהודי
הוא היה צריך תמונה אחת שתעלה לרשתות ולשלטי חוצות.

הסתכלתי עליו ועל כל מה שמתרחש סביבו.
הנוכחות שלו נעלמה בתוך כל הרעש.

בחרתי לא להסתכל בתמונות הקודמות שלו.
רציתי לפגוש אותו כמו שהוא.

"תן מבט נוקב."
"תחייך, אבל רק קצת."
"את צד ימין שלך חייבים לראות יותר."

בקיצור, הרבה יועצים שרצו בטובתו ובטובת הקמפיין, ולכל אחד הייתה דעה משלו לגבי הדרך שבה הוא צריך להיראות.

היה לי ברור שהם לא יכולים להישאר איתנו בחדר.

ביקשתי מכולם בעדינות לצאת.

נשארנו שנינו בסטודיו.
בלי מצלמה ביד.
פשוט דיברנו.

על הילדות שלו.
על מה שבאמת מחזיק אותו.
וכן, גם על המצע שלו לכנסת.

רק אחר כך כיוונתי את התאורה, תוך כדי שאני שומר איתו על קשר עין, שיחה נעימה וקצת צחוקים.

תוך שתי דקות הסט היה מוכן.

עוד ארבע או חמש דקות של צילום.
כ-25 תמונות.

זה כל מה שנדרש.

הפמליה חזרה, הסתכלה ובחרה תמונה פה אחד.

היא עלתה מיד לרשתות, ויום לאחר מכן כבר ראיתי אותה על שלטי חוצות, בלי טיפת פוטושופ.

אבל איתי נשארה התחושה של הסשן הזה.
מה שרונן עבר, ואיך הוא יצא מהסטודיו.

זקוף.
עם זיק בעיניים.
כאילו הוא צועד על שטיח אדום.

כאילו התנתק לרגע מכל הקולות סביבו, והלך עם המהות שלו בפרונט.

ולא שיניתי בו דבר.
לא נתתי לו ביטחון שלא היה בו.

פשוט פיניתי את החדר, והשקטנו יחד את כל מה שהפריע לו לראות את עצמו.

זה מה שאני רואה שוב ושוב:

האדם כבר שם.
הכוחות כבר נמצאים בו.
צריך להשקיט לרגע את הרעש, כדי שיוכל לראות אותם.

פעם חשבתי שאני מצלם אנשים.
היום אני יודע שאני מצלם את הרגע שבו משהו אמיתי מתגלה בהם.

המפגש הזה היה נקודת מפנה במסע שלי, ואחד הרגעים שהובילו אותי ללמוד פוטותרפיה.

מאז אני רוצה להנגיש את הכלי המדהים הזה לכמה שיותר אנשים.

בשבועיים הקרובים אני פותח אפשרות לעבוד איתי ללא עלות במסגרת "פוקוס במתנה", טעימה מתוך תהליך שפיתחתי שנקרא "באור מלא".

זהו מפגש אישי של 45 דקות בגוגל מיט, שבו נעצור, נצלם ונתבונן במה שמעסיק אתכם עכשיו.

דרך צילום פשוט בסמארטפון ושאלה מדויקת, נעשה סדר, נזהה את הכוחות שכבר נמצאים בכם ונראה מה יכול להיות הצעד הבא.

לא צריך לדעת לצלם.
רק להגיע עם סקרנות ועם הסמארטפון.

מי שמרגיש שיש בו משהו שכבר מבקש לזוז, מוזמן לכתוב לי "פוקוס" בתגובה או בוואטסאפ:

052-3608482

הגענו לעבוד על היעדים של 2027.
דווקא הפורטרטים גילו לנו מה צוות צריך כדי להגיע אליהם.

מיזם מישרים פועל לקידום הוגנות בחינוך היסודי, דרך תהליכי שיפור, למידה, מדידה ועבודה משותפת.

בסדנה עבדנו באמצעות צילום על עבודת צוות, על נקודות מבט שונות ועל היעדים שהצוות רוצה לקדם בשנת 2027.

אבל הרגע המפתיע הגיע דווקא בתרגיל הפורטרטים.

עבודה בזוגות.
אדם אחד מול המצלמה ואדם אחר מאחוריה.

כדי ליצור פורטרט טוב צריך יותר מאור, זווית וקומפוזיציה. צריך להקשיב, לכוון ברגישות, ליצור אמון ולראות באמת את האדם שנמצא מולך.

יעל כתבה לי לאחר הסדנה:

"לא הצלחתי אף פעם להרגיש בנוח עם הפורטרט, ולמרות שלא הגעתי לשיתוף בקבוצה, שמחתי עם התוצאות וגם עם העבודה עליהן בזוגות. ההנחיה שלך אפשרה להתיידד עוד יותר עם המעמד האינטימי הזה של צילום."

וזה בעיניי הערך העמוק של פורטרט.

הוא מאפשר לנו לפגוש את עצמנו דרך מבטו של אדם אחר.
להרגיש בנוח להיראות.
ולקבל עוד קצת את מי שאנחנו, כפי שאנחנו.

וזה גם שיעור בעבודת צוות:

יעדים הם חשובים, אבל אנשים הם שמגשימים אותם.
כשיש בצוות הקשבה, אמון ויכולת לראות את האדם שמולנו, גם הדרך אל היעד הופכת מדויקת וטובה יותר.

תודה להדס, ליעל ולכל צוות מישרים על הפתיחות, הסקרנות והנכונות להיכנס לפריים.

הנה משהו ששווה לחשוב עליו לקראת השבוע החדש.

סיפר מהקליניקה
דינה, שם בדוי, מתאמנת שאני מלווה,
סיפרה באחד המפגשים שהיא עומדת לארח בפעם הראשונה
" שתי גיסותיה בארוחת החג אצלה בבית.

האירוח יתקיים בעוד שבוע, והיא כבר מתהפכת עם אותה שאלה:

לבקש מהן להביא משהו לשולחן המשותף, או להכין הכול בעצמה?

"לא ממש נעים לי", היא אמרה.

"אני לא רוצה להעיק עליהן.
בא לי לפנק."

מצד אחד, היא רצתה שהן ירגישו בנוח.

מצד שני, היא ידעה שיהיה לה קשה להחזיק את כל האירוח לבד.

"והכי חשוב לי", היא הוסיפה,
"שכולנו נרגיש נינוחות ושייכות סביב השולחן."

שאלתי אותה:
"כשאת חושבת על הארוחה הזאת, מה קורה בתוכך?"

"צאי עם השאלה הזו
צלמי תמונה אחת שמבטאת את ההתלבטות."

חלק מהמפגשים האישיים שלי מתקיימים גם מחוץ לקליניקה,
באותו יום נפגשנו בפארק.
כשהמרחב עצמו הופך לחלק מהתהליך.

"אל תחשבי יותר מדי", אמרתי לה.

"תרימי את המצלמה.
תני לעיניים לבחור.
ותראי מה נכנס לפריים."

כעבור כמה דקות היא חזרה אליי עם חיוך.

"על מה החיוך?" שאלתי.

"תראה מה מצאתי", היא אמרה.

בתמונה הופיעה ברזייה, שהמים זורמים ממני

"הבנתי", היא אמרה.

"תראה את הזרימה."

"ומה הזרימה הזאת אומרת לך?" שאלתי.

"מים הם חיים", היא ענתה.

"טיפה ועוד טיפה מתחברות ויוצרות יחד זרם."

"ואיך זה מתחבר לארוחה?"
"מה את באמת רוצה שיקרה סביב השולחן?"

"אני רוצה לתת להן מקום לקחת חלק", היא אמרה.

"שירגישו שייכות.
שניצור את הארוחה יחד.
אני אבקש מהן להכין את התוספות, הסלטים והקינוח."
ותכל'ס, גם לי יהיה הרבה יותר קל."

הסתכלתי עליה.

היה רגע של שקט.

ואז היא אמרה בביטחון:

"אני ממש שלמה עם זה."

זה אחד הדברים שהצילום והפוטותרפיה יכולים לאפשר לנו.

להוציא את ההתלבטות מהראש.

לפגוש אותה דרך תמונה שנבחרה מתוך תחושה.

לשאול שאלות.

ולראות מול העיניים משהו שכבר ידענו בתוכנו,
אבל עדיין לא הצלחנו לנסח בבירור.

זה המקום הזה שבו אנחנו רוצים להחליט,
אבל עוד לא מרגישים בטוחים.

וכשמגיע רגע של בהירות,
החלטה שהרגישה מסובכת
יכולה להפוך לצעד פשוט ומדויק.

השבוע אני פותח שלושה מפגשים אישיים של פוקוס ובהירות במתנה.

45 דקות, ללא עלות, למי שנמצא מול החלטה,
התלבטות או כיוון שמבקש להתבהר.

דרך תמונות, צילום ושאלות מדויקות,
ננסה לראות מה כבר נמצא שם ומבקש לקבל מקום.

המפגש הוא גם היכרות עם דרך העבודה שלי ב"באור מלא" באמצעות פוטותרפיה.

אז
איזו החלטה אתם נושאים איתכם לתוך השבוע החדש?
ומה תוכלו לראות, אם תוציאו אותה לרגע מהראש ותכניסו אותה לפריים?

מוזמנות ומוזמנים לפצח אותה יחד:
זהו ליניק ליומן שלי
לבחור זמן שנח לכם
https://calendar.app.google/dpdqkNV566Pa7hKV9

שבוע נעים, רגוע ומבורך,
רפא'

איך נראית תקווה?
בקבוצת לדבר בתמונות - פוטותרפיה אנחנו מחברים בין רגש לתמונה,
ונותנים מקום לסיפור שיש בו מבט אישי.
אנחנו פותחים אתגר חדש:



העלו תמונה אחת שמשקפת עבורכם את הרגש תקווה.
כל דבר שעולה בכם.
תמונה וכותרת בלבד.

תמונה אחת לכל משתתף.

האתגר יסתיים במוצאי שבת, 1.8, בחצות.

מנהלי הקבוצה יבחרו את שלוש התמונות שלדעתנו מביעות תקווה בצורה החזקה והיצירתית ביותר.

שלושת הצלמים שייבחרו יזכו בהשתתפות חינם באחת משתי סדנאות:
"פריים של חופש" בהנחיית רפאל בן משה
או
סדנת צילום רחוב בהנחיית עידו רוזנטל
אז איך נראית התקווה שלכם?

צילום עדו רוזנטל

מרתק!
אותנטי נוגע
ושווה ביקור.. לפחות בפוסט
ושווה לעקוב אחרי העמוד הזה Art erntive
סיורי אומנות אורבנים בעולם והכל בעברית