רפאל בן משה באור מלא - לראות את עצמך מחדש דרך צילום

גם אצלי זה התחיל ככה
עבודה. משפחה. שגרה. תפקוד.
מבחוץ הכול נראה בסדר.
אבל בפנים הייתה לי תחושה שמשהו נדחק הצידה.
לא הרגשתי איזה כאב גדול. ממש לא משבר.
היה שם משהו שקט שאמר לי מבפנים:
תחושה שיש עוד משהו שלא קיבל מקום.
כשהתחלתי ללמוד פוטותרפיה באוניברסיטת תל אביב בשנת 2017, ולהתנסות בזה על עצמי, נפלו לי איזה 144 אסימונים. 🤣 🤣 🤣
הבנתי שהתשובות היו אצלי כל הזמן.
תכלס, הרבה פעמים זה ככה.
רק קשה היה להגיע אליהן.
לסמוך על האינטואיציה.
לתת להן מקום.
להיות בטוח יותר.
עם העבודה בצילום רגשי גיליתי דבר פשוט ועמוק:
אין סתם תמונה.
כל תמונה אומרת משהו.
על מה שבחרת לראות.
על מה שהשארת בחוץ.
על מה שמבקש עכשיו יותר אוויר.
ואז הגיעה אורית מימון.
היא הגיעה אליי ללמוד צילום בסמארטפון.
לא ידעה דבר על פוטותרפיה.
לא חשבה שהיא מגיעה לתהליך.
וככה היא כתבה אחר כך:
"רפאל הוביל אותי דרך הלב והעין לתהליך של ריפוי. פתח לי דלת להתבוננות מודעת בעולם המובן מאליו שמסביבי."
זה הרגע שבו הבנתי שזו השליחות שלי.
לא להתחיל מהשאלה:
“מה הבעיה?”
אלא לשאול:
“מה את רואה?”
בלי דרמה.
בלי להגיע עם סיפור גדול.
מספיק להגיע עם סקרנות לצילום חוקר, ועם תחושה אחת קטנה שמבקשת קצת יותר אוויר.
חצי שעה.
תמונה אחת.
שאלה אחת.
ללא עלות.
ללא התחייבות.
כי לפעמים עומק מתחיל דווקא ממשהו פשוט.
לבוא לכיף.
לבוא כמו ילדים.
לבוא לראות מה תמונה אחת יכולה לפתוח.

רוצה לתאם חצי שעה של פוקוס במתנה? זה ממש פשוט.
כתבו לי כאן בתגובה “פוקוס” או שלחו לי הודעה בפרטי, ואשלח לכם לינק לבחור זמן ביומן שלי.

גם אצלי זה התחיל ככה
עבודה. משפחה. שגרה. תפקוד.
מבחוץ הכול נראה בסדר.
אבל בפנים הייתה לי תחושה שמשהו נדחק הצידה.
לא הרגשתי איזה כאב גדול. ממש לא משבר.
היה שם משהו שקט שאמר לי מבפנים:
תחושה שיש עוד משהו שלא קיבל מקום.
כשהתחלתי ללמוד פוטותרפיה באוניברסיטת תל אביב בשנת 2017, ולהתנסות בזה על עצמי, נפלו לי איזה 144 אסימונים. 🤣 🤣 🤣
הבנתי שהתשובות היו אצלי כל הזמן.
תכלס, הרבה פעמים זה ככה.
רק קשה היה להגיע אליהן.
לסמוך על האינטואיציה.
לתת להן מקום.
להיות בטוח יותר.
עם העבודה בצילום רגשי גיליתי דבר פשוט ועמוק:
אין סתם תמונה.
כל תמונה אומרת משהו.
על מה שבחרת לראות.
על מה שהשארת בחוץ.
על מה שמבקש עכשיו יותר אוויר.
ואז הגיעה אורית מימון.
היא הגיעה אליי ללמוד צילום בסמארטפון.
לא ידעה דבר על פוטותרפיה.
לא חשבה שהיא מגיעה לתהליך.
וככה היא כתבה אחר כך:
"רפאל הוביל אותי דרך הלב והעין לתהליך של ריפוי. פתח לי דלת להתבוננות מודעת בעולם המובן מאליו שמסביבי."
זה הרגע שבו הבנתי שזו השליחות שלי.
לא להתחיל מהשאלה:
“מה הבעיה?”
אלא לשאול:
“מה את רואה?”
בלי דרמה.
בלי להגיע עם סיפור גדול.
מספיק להגיע עם סקרנות לצילום חוקר, ועם תחושה אחת קטנה שמבקשת קצת יותר אוויר.
חצי שעה.
תמונה אחת.
שאלה אחת.
ללא עלות.
ללא התחייבות.
כי לפעמים עומק מתחיל דווקא ממשהו פשוט.
לבוא לכיף.
לבוא כמו ילדים.
לבוא לראות מה תמונה אחת יכולה לפתוח.
לתיאום חצי שעה של פוקוס במתנה

רוצה לתאם חצי שעה של פוקוס במתנה? זה ממש פשוט.
כתבו לי כאן בתגובה “פוקוס” או שלחו לי הודעה בפרטי, ואשלח לכם לינק לבחור זמן ביומן שלי.

בנחת

פוסט אישי וחשוף,
שנולד מתוך סדנת החופש בים.

עבודה אישית בפוטותרפיה.

את התמונה צילמתי אחרי הסדנה, כשכולם כבר הלכו.

נשארתי עוד רגע עם הים,
עם עצמי,
ועם מה שאני קורא לו “מדיטציית צילום”:
טלפון כמובן, במצב טיסה.
רק אני, הים, והמחשבות.

המצלמה נפתחה רק אחרי שהרגשתי את התחושה הזו.
ומתוך התמונה נפתח בי דיאלוג אישי,
ונולד הטקסט הזה:

במשך שנים חיפשתי ביטחון במקומות שונים.
בעשייה. בהישגים. בדרך. בסימנים חיצוניים.
והיום עולה בי תובנה פשוטה ועמוקה:
הביטחון לא נמצא רק ביעד, ולא בסוף הדרך.

הוא נמצא באופן שבו אני הולך בה.

בנחת.

לא במובן של רוגע רגעי.
אלא כמצב של אמון.
אמון בעצמי, בחיים,

ובכך שגם כשיבואו גלים, אדע לפגוש אותם.

המצופים הזכירו לי שכבר יש בי כלים.
שכבר עברתי סערות.
שאני לא צריך לחכות שמישהו יציל אותי.

כבר למדתי לצוף.

בנחת
אינה משהו שאני צריך להשיג.
היא כבר קיימת בתוכי.

הגישה אליה נמצאת בידיים שלי.

החבל עם המצופים,
שנמשך לאורך כל התמונה, הזכיר לי שהדרך הייתה שם תמיד.
רק הייתי צריך להבחין בה.

הצילום של הים הפך עבורי להסכם שקט ביני לבין עצמי.

תזכורת לכך שלפעמים הדרך היא לא משהו שצריך למצוא מחדש.

לפעמים היא פשוט מתגלה, כשאני עוצר לראות.

סדנת החופש הבאה בים תתקיים ב 10.7.
הפרטים מחכים בתגובה הראשונה.

נ.ב.
כשליבי, אשתי, שאלה אותי:
“אבל מה זה הירוקת בתמונה?”

היה לי ברור שזו עוד עדות לכך שהמצופים, שהדרך,
היו שם כל הזמן.
ורק שעכשיו היא התגלתה לי.

רגע, אתה גם מלווה אנשים אחד על אחד?

זו שאלה שאני שומע יותר ויותר לאחרונה.

ואני מבין למה.

הרבה מכירים אותי לאחרונה דרך הסדנאות.
צוותים. ים. בתי חולים. גיל שלישי. נוער
מפגשים שבהם אנשים מצלמים, ופתאום רואים משהו אחרת.

מתחבר לכולם בתמנוניות... והמבין יבין : )

ולפני זה היו
עשרים וחמש שנים של סטודיו וחתונות, פורטרטים, משפחות, עסקים ורגעים.
ותמיד כיף לי שפונים אלי גם מהעבר הרחוק הזה.

אבל יש חלק בסיפור שלי שפחות רואים מבחוץ.

החלק שבו אני יושב עם אדם אחד.
בשקט.
עם תמונה אחת.
עם שאלה אחת.

במשך שנים עמדו מולי אנשים מול עדשה.
וראיתי דבר שחזר על עצמו שוב ושוב.

אדם לא רק רוצה תמונה יפה.
הוא רוצה שיראו אותו באמת.

עם השנים הבנתי שהמצלמה לא רק מתעדת.
היא מגלה.

אנשים שמגיעים אליי לא תמיד מגיעים מתוך משבר.
לפעמים להפך.
החיים עובדים.
יש משפחה. עבודה. אחריות. שגרה.
אבל בפנים יש תנועה שקטה.
משהו שלא קיבל מספיק מקום.

לפעמים תמונה אחת פותחת שיחה שהראש לא הצליח לפתוח.

אין אצלי רפאל הצלם, רפאל מנחה סדנאות, או רפאל שמלווה אנשים.
יש רפאל אחד.
לכל מה שאני עושה עם אנשים קראתי באור מלא.

ואם יש משהו שלמדתי מכל השנים האלה,
הוא שהשינוי הגדול ביותר בחיים
מתחיל הרבה פעמים מרגע אחד קטן
שבו מישהו מרגיש שרואים אותו באמת.

תמונה אחת פתחה שיחה שהראש לא הצליח לפתוח.

ואז ביקשתי ממנה לעשות פו קטן.

בדמיון בלבד.
חני הסתכלה על התמונה הזאת.

תמונה שצילמה לפני כשבועיים בטיול עם הילדים.

משהו בעדינות שלה, בקלילות שהרוח מעיפה את הזרעונים היבשים, פתח משהו בפנים.
בפו הראשון עלה פילאטיס.

"זה משהו שהגוף שלי רוצה כבר הרבה זמן."
הצעתי לה עוד פו.
בפו השני עלה קורס רישום.

"חלום קטן, ישן, שאני דוחה כבר שנים."
עצרנו. פתחנו יומן.

נתנו מקום לשני דברים שביקשו להיכנס לפריים.
לא מהפכה.

רק בהירות שפותחת תנועה.
זה מה שצילום עושה.

הוא עוקף את הראש.

מוציא אותנו מהמחשבות אל העין, אל הגוף, אל הרגע.
לפעמים זה קורה בפגישה אחת.
בדיוק בשביל זה יצרתי את פוקוס במתנה.

30 דקות בגוגל מיט. תמונה אחת. פו קטן.

ורגע לראות מה מבקש אצלך פוקוס עכשיו.
ללא עלות.

רשום או רשמי בתגובות: פוקוס

ואשלח לינק ישיר לתיאום.
באהבה

רפא'

הכל עובד.

אז למה יש תחושה שמשהו עוד לא קיבל מקום?

יש אנשים שבנו חיים טובים.
משפחה. עבודה. אחריות. הישגים.

מבחוץ, הכל מסודר.

בפנים, תנועה שקטה.
תחושה שיש עוד משהו שלא קיבל מספיק מקום.

דניאל, שף מוכשר
בן 54, הגיע אליי בדיוק מהמקום הזה.

לא משבר.
לא דרמה.
סתם חיים שהפכו לשגרה.

עבודה. בית. יציאות קבועות.

חוזר על עצמו.

הוא הביא איתו רק סמארטפון וקצת סקרנות.
אחרי כמה מפגשים משהו זז.

״לא האמנתי שהפוקוס שלמדתי עם המצלמה ייכנס לחיים״, הוא אמר.

איך זה נכנס לחיים? שאלתי.

״אני יותר ספונטני, וביחד עם בת הזוג שלי אנחנו פשוט עושים הרבה יותר דברים יחד.״

הוא התחיל לראות אחרת.
לא רק לצלם, אלא לעצור. להתבונן. לבחור מה נכנס לפריים.

תרתי משמע.
גם בצילום. גם בחיים.

במפגשים לא עשינו שום תיקון.
לא חיפשנו מה לא בסדר.

פשוט מצאנו משהו אמיתי שביקש להתגלות.

בדיוק בשביל זה נוצר באור מלא.
ליווי אישי דרך צילום, שמאפשר לעצור, להתבונן, ולראות מה מבקש עכשיו להתגלות בך.

אפשר להתחיל בקטן:

פוקוס במתנה.
30 דקות בגוגל מיט.

תמונה אחת.
שאלה אחת.

רגע אחד של בהירות. שיכול לשנות לך המון- ללא התחיבות

זה לא שיעור צילום ולא טיפול.
רק רגע לעצור, לנשום, ולהסתכל אחרת.

מי שרוצה פוקוס במתנה,
שיכתוב או תכתוב בתגובות: אני,
ואשלח לינק ישיר לתיאום המפגש.
באהבה רפא'

נתתי לה מסגרת לבנה ביד.

ומשם התחילה שיחה על החיים.
דנית, שם בדוי,
הגיעה היום למפגש פוטותרפיה

הפעם בחרתי להוציא את הקליניקה החוצה.

יצאנו לפארק עם סמארטפון, מסגרת לבנה, והרבה סקרנות.
עלינו וירדנו בשבילי הפארק.

בין הספסלים, הדשא, שדרת העצים והשמש שנכנסה בין העלים,
התחיל להיווצר סיפור.

התרגיל היה פשוט:
מה נכנס לפריים של החיים שלי עכשיו?
ומה נשאר בחוץ?

אבל כמו שקורה הרבה פעמים בצילום,
שאלה פשוטה פותחת משהו הרבה יותר עמוק.
דיברנו על המקום שלה כסבתא.
על הילדים.
על הנכדים.
על המשפחה.
על הרצון להיות נוכחת,
משמעותית וקרובה,
ובאותו זמן לשמור מקום ממשי לעצמה.

שרואים את זה כך,
פריים הוא לא רק עניין של צילום.
פריים הוא בחירה.

מה אני מקרבת.
מה אני מרחיקה.
איפה אני שמה פוקוס.
מה אני מוכנה לראות ברור יותר.

ובתוך עלתההשאלה החשובה באמת:
מה נכון לי עכשיו?

לא מה מצפים ממני.
לא איפה אני אמורה להיות.
לא איזה תפקיד אני רגילה למלא.
מה נכון לי עכשיו.
ומכן עלו תובנות ובהירות של ממש על עצמה ועל הסבתא הנפלאה שהיא.

אני מאמין ששינוי לא מתחיל בהחלטה גדולה.
אלא ברגע קטן...

וכאן דרך מסגרת ביד, דרכה דנית הסתכלה על העולם,
פתאום גילתה משהוא בה קצת אחרת ממה שהיא הייתה רגילה לחשוב

תמונה אחת.
שאלה אחת.
מבט שמתחיל תנועה.

.

היא איבדה את בנה בשביעי באוקטובר.

התמונה צולמה על ידי מתאמנת יקרה שלי,
מאז אותו יום החיים שלה נחצו לשניים. לפני. ואחרי.

"משהו בגזע הזה קרא לי", אמרה.
אי אפשר היה להתעלם מהגדיעה.

החור נשאר.
הפצע נשאר.

ממקום שנגדע, צמחו חיים חדשים.
עקשנים. רכים.

לטבע יש דרך משלו להמשיך. להשתקם

יחד הבנו שהיא לא תחזור להיות מי שהייתה.
ולא, הכאב לא ייעלם.

אבל כן
היא תמשיך לצמוח, יחד עם הלב שנושא בתוכו געגוע שאין לו סוף.

התרגשנו, בדמעות בפגישה הזו
ןשנפגשנו שוב, הדפסתי לה את התמונה בגדול לסלון.

שאדם לא מצליח לומר את מה שעל ליבו.
יכולה להגיע תמונה אחת.
וממנה מתחילים לצמוח מילים
חיים חדשים. 🌿