15/03/2022
קבלו הצצה לקליניקה שלי, רגע לפני "פגישת תומכים". עוד מעט ייכנסו לחדר שמונה מבוגרים כדי לדבר על נער אחד.
זה לא אירוע שגרתי והוא תמיד מרגש ועוצמתי עבורי.
לפעמים, כשנער או נערה מקצינים התנהגויות סיכון, אנחנו כהורים חשים תסכול, ייאוש וחוסר אונים, דווקא בזמן בו הילדים צריכים אותנו חזקים ואיתנים. הבדידות ההורית שלנו מעוררת תחושות קשות של אשמה וכישלון, בעוד האפשרות להיעזר במבוגרים נוספים, יכולה לשפר את מצב הכוחות שלנו ולסייע לנו להתמודד טוב יותר עם האתגר.
במצבים כאלה, אני מציע להורים לצאת מהבדידות ו"להרחיב את המשפחה". לבחור כמה מבוגרים משמעותיים בחייהם ולהכניס אותם לתמונה. לשתף אותם, לבקש את עזרתם, וגם להזמין אותם אליי לקליניקה לפגישה משותפת. כי העלאת רמת ההשגחה היא דרך יעילה מאד להפחית סיכון ולמנוע התנהגויות קיצוניות.
הורים רבים חוששים מהמהלך הזה ונמנעים ממנו. הם שואלים את עצמם (ואותי) מה זה אומר על ההורות שלהם? ומה יגידו עליהם שהם "לא מסתדרים לבד"? ואני אומר שיש המון כוח ושליטה במהלך כזה, ואם עושים אותו נכון, הוא בדיוק ההיפך מחולשה. הוא מפגין יכולת לניהול מערכתי של מצב מורכב:
👈🏻 ההורים *בוחרים* מי יהיו התומכים בתהליך.
👈🏻 ההורים *מחליטים* מתי, את מי ובמה לשתף.
👈🏻 בשום שלב הם *לא מוותרים* על ההורות שלהם ולא "מעבירים" את הילדים לאחרים.
פעם מזמן, בתרבויות שבטיות, הכפר כולו היה אחראי לגידול הילדים וחינוכם בקהילה. אנתרופולגים רבים טוענים שזה עבד לא רע בכלל. בתרבות המערבית המודרנית, הכל עבר אלינו ההורים. זה מציב אותנו מול אחריות גדולה, שלצידה הרבה רגעים של בדידות, ביקורת, אשמה ובושה. זה לא חייב להיות כך. אפשר ורצוי להיעזר בקהילה סביבנו ברגעי קושי. זה יחזק גם אותנו וגם את "הכפר".
אז מה עושים בפגישת תומכים?
✅ ההורים נותנים סקירה כללית על מצב הנער/ה ומבקשים את עזרתם של הנוכחים.
✅ התומכים מקשיבים. לא שופטים ולא מבקרים את ההורים. מקבלים את המצב כפי שהוא.
✅ כל תומך ותומכת אומרים מה הם יכולים לעשות. לא נותנים עצות להורים.
✅ בודקים למי מהם יש אפשרות להגיע למקום בשעת משבר.
✅ מגבשים מסר ערכי לגבי התנהגות סיכון או אלימות, שמקובל על כולם ויועבר באמצעותם.
✅ מעלים אפשרות לתווך בין הנער להוריו במקרה של נתק.
✅ מעודדים כל רעיון מקורי ויצירתי שניתן ליישם כבר מחר בבוקר.
כי צריך כפר שלם כדי לגדל ילד.