דורון אבן פז ייעוץ חינוכי, הרצאות, הדרכת הורים

יום עיון לאנשי החינוך המופלאים של בית ספר גוונים - מ.א מנשה בהובלת עבדכם הנאמן. נדבר על מנהיגות ועל סמכות, על קשר ונוכחות. ניכנס לעומק, נרגיש את הזרמים ונצא שחיינים יותר טובים 💪🏻

הפסקת עשר בבי"ס. מגיע ילד מתנשף לחדר מורים. "מה עשיתי??" הוא שואל את המורה.

"אתה יודע טוב מאד מה עשית! ואתה יודע שאני כועסת ואני לא מרשה ככה להתנהג!"

"אבל אני רעב..."

"בוא, אני מכינה לך כריך. אתה אוהב חומוס?"

"כן"

(לוקחת שתי פרוסות לחם, מתחילה למרוח אותן בחומוס)

"אז אתה מבין שלא מקובל להתנהג ככה"

"כן אבל הם התחילו..."

"זה לא מעניין אותי מי התחיל. אתה לא תנהג פה באלימות הבנת? לא פיזית ולא מילולית. אתה אוהב עם הרבה חומוס או מעט?"

"מעט"

"בסדר הנה אני שמה לך מעט. עכשיו אני מבקשת שתתרחק מהם ותפסיק לחפש צרות. הבנת אותי?"

"כן"

"ותזכור שבהפסקה הבאה אתה ממתין לי ליד הכיתה. אלה תוצאות המעשים שלך. הנה, כריך עם חומוס. בתיאבון".

תמצית החינוך👌🏻

מישהו פעם אמר שעד שאתה לא מופיע בקיסריה, זה לא נחשב שהצלחת. ובכן 🤭

בית ספר קיסריה

שיחות עם מתבגרים זה משהו.
לפעמים לא ברור מי "המטפל" ומי "המטופל".
אולי דווקא ברגעים האלה מתרחש החיבור הכי קרוב.

פגישה עם נער בן 16, מדברים על חלומות.
מה הערך של חלום וכמה הוא יכול להשתנות עם השנים.

"מה אתה חלמת להיות כשהיית בגילי?" הוא שואל
האמת, אני אומר לו, חלמתי שכל החיים אני אעשה סרטים. אסתובב בעולם עם מצלמה ואספר איתה המון סיפורים.

"נו, ותראה מה נהיה ממך..." (מגחך)
מה?

"מסתובב בעולם ומקשיב לבעיות של אנשים"
נו ו-?

"זה לא מה שחלמת"

נכון. זה לא מה שחלמתי. בגיל 16 זה אפילו לא עבר לי בראש. אבל השתניתי, גדלתי, גיליתי על עצמי דברים שלא ידעתי. ובאיזשהו מקום, אני עדיין מסתובב בעולם עם מצלמה דמיונית, מקשיב לבעיות של אנשים, עושה "זום אין" על הכוחות שלהם, ומרכיב מהם סיפור.

רוצה לשמוע את שלך?
"יאללה בכיף" 🙂

מתבגרים יכולים להיות כל כך מעוררי השראה.

בחודשים האחרונים אנחנו מדברים על מסע החיים. איפה הייתי, איפה אני היום, איפה אני רוצה להיות. מה מועיל לי, מה מעכב אותי. מה אני מרשה לעצמי לקבל מאחרים, מה יש לי לתת.

במפגש האחרון דיברנו על הימנעות ועל אומץ. מה זו החמצה, מהו "רגע קריטי" ואיך יודעים שהוא כזה. מה ההבדל בין לפספס אוטובוס - ולפספס אהבה...

כשדיברנו על למידה מנסיון החיים ועל "חוכמת רחוב", אחד הנערים התכנס ושתק למשך כמה דקות. ואז אמר, כמעט בלחש: "אבא שלי פספס את החיים שלו. הוא איש טוב וזה, אבל הוא לא למד כלום. הוא נגר, כל הידיים שלו פצועות. בקושי עברית הוא יודע. לי זה לא יקרה."

מחשבה יוצרת מציאות. אמן.

קבוצת נערים שנבחרו בזכות הקושי שלהם לחלוק, לשתף פעולה, לוותר, לחשוב לפני שמגיבים, לנשום.

נפגשנו שלוש פעמים. היה סוער אבל אופטימי. הם רוצים שינוי ומוכנים להתאמץ.

אתמול בהפסקה, בעודי יושב על ספסל בחצר, ניגש אליי אחד מהם ומתחיל לספר על רמאות במשחק. "זה לא הוגן שהוא עושה ככה!..." אך עוד לפני שהבנתי מה קרה, תפס אותו השני ואמר לו "חכה חכה, תשמור את זה לקבוצה, לא עכשיו!" ושניהם חזרו למשחק כאילו כלום לא קרה.

ואני נותרתי לבד על הספסל, מביט בהם וחושב. אם הצליחו לעצור, לנשום, להתאפק, להכיל את התסכול ולחשוב על האירוע רק בעוד יומיים (!) כבר הצלחנו.

גדל כאן דור משובח אבל מאד מושמץ. אומרים עליהם שהם מפונקים, עצלנים, אגואיסטים, מכורים... שום דבר מזה לא מגדיר את הנוער שאני פוגש מדי יום ברחבי הארץ.

האמינו בהם, הקשיבו להם. הפחיתו אמירות של אשמה וביקורת. הם יודו לכם, יתחזקו ויגלו את עצמם מחדש. אם זה לא עובד, דברו איתי 😉

קיבלתי היום את אחד המשובים הכי מרגשים בעשור האחרון.

נגמר עוד מפגש בסדנה חודשית בחדר מורים. כולם כבר הלכו, אני מקפל את הציוד שלי, מחזיר כמה פרטי ריהוט למקומם, שר לעצמי "אל תלכי קרן שמש, לא נגמר לנו היום..."

נכנסת המנקה עם הציוד שלה. נעמדת בכניסה, מחייכת אליי ואומרת "וואי וואי איך הם נהנים ממך!"

וואי וואי איך התרגשתי... חייכתי חזרה, אמרתי לה תודה ויצאתי לדרכי עם קרני השמש האחרונות ☺️

בוקר של מנהיגות חינוכית בקריית חינוך "מעיין-שחר"
מרגש לפגוש אנשי חינוך איכותיים, חושבים
מתלבטים, מתווכחים
וצומחים 🌱

יום מרגש במיוחד בכפר הנוער ויצו הדסים עם מחנכות ומחנכי כיתות שח"ר מכל הארץ! ככה זה כשעובדים עם המינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער - משרד החינוך
דיברנו על אתגרים בניהול כיתה ועל פרקטיקות יעילות לעבודה עם נוער בסיכון ובכלל. מצדיע למורות ולמורים שלא מוותרים על אף ילד, אבל הכי חשוב - לא מוותרים לעצמם 💪🏻

קבלו הצצה לקליניקה שלי, רגע לפני "פגישת תומכים". עוד מעט ייכנסו לחדר שמונה מבוגרים כדי לדבר על נער אחד.

זה לא אירוע שגרתי והוא תמיד מרגש ועוצמתי עבורי.

לפעמים, כשנער או נערה מקצינים התנהגויות סיכון, אנחנו כהורים חשים תסכול, ייאוש וחוסר אונים, דווקא בזמן בו הילדים צריכים אותנו חזקים ואיתנים. הבדידות ההורית שלנו מעוררת תחושות קשות של אשמה וכישלון, בעוד האפשרות להיעזר במבוגרים נוספים, יכולה לשפר את מצב הכוחות שלנו ולסייע לנו להתמודד טוב יותר עם האתגר.

במצבים כאלה, אני מציע להורים לצאת מהבדידות ו"להרחיב את המשפחה". לבחור כמה מבוגרים משמעותיים בחייהם ולהכניס אותם לתמונה. לשתף אותם, לבקש את עזרתם, וגם להזמין אותם אליי לקליניקה לפגישה משותפת. כי העלאת רמת ההשגחה היא דרך יעילה מאד להפחית סיכון ולמנוע התנהגויות קיצוניות.

הורים רבים חוששים מהמהלך הזה ונמנעים ממנו. הם שואלים את עצמם (ואותי) מה זה אומר על ההורות שלהם? ומה יגידו עליהם שהם "לא מסתדרים לבד"? ואני אומר שיש המון כוח ושליטה במהלך כזה, ואם עושים אותו נכון, הוא בדיוק ההיפך מחולשה. הוא מפגין יכולת לניהול מערכתי של מצב מורכב:

👈🏻 ההורים *בוחרים* מי יהיו התומכים בתהליך.
👈🏻 ההורים *מחליטים* מתי, את מי ובמה לשתף.
👈🏻 בשום שלב הם *לא מוותרים* על ההורות שלהם ולא "מעבירים" את הילדים לאחרים.

פעם מזמן, בתרבויות שבטיות, הכפר כולו היה אחראי לגידול הילדים וחינוכם בקהילה. אנתרופולגים רבים טוענים שזה עבד לא רע בכלל. בתרבות המערבית המודרנית, הכל עבר אלינו ההורים. זה מציב אותנו מול אחריות גדולה, שלצידה הרבה רגעים של בדידות, ביקורת, אשמה ובושה. זה לא חייב להיות כך. אפשר ורצוי להיעזר בקהילה סביבנו ברגעי קושי. זה יחזק גם אותנו וגם את "הכפר".

אז מה עושים בפגישת תומכים?

✅ ההורים נותנים סקירה כללית על מצב הנער/ה ומבקשים את עזרתם של הנוכחים.

✅ התומכים מקשיבים. לא שופטים ולא מבקרים את ההורים. מקבלים את המצב כפי שהוא.

✅ כל תומך ותומכת אומרים מה הם יכולים לעשות. לא נותנים עצות להורים.

✅ בודקים למי מהם יש אפשרות להגיע למקום בשעת משבר.

✅ מגבשים מסר ערכי לגבי התנהגות סיכון או אלימות, שמקובל על כולם ויועבר באמצעותם.

✅ מעלים אפשרות לתווך בין הנער להוריו במקרה של נתק.

✅ מעודדים כל רעיון מקורי ויצירתי שניתן ליישם כבר מחר בבוקר.

כי צריך כפר שלם כדי לגדל ילד.

פגישה אחרונה עם חמישה "ילדי קשב" מתוקים.
כמעט ארבעה חודשים אנחנו יחד במסע.

התחלנו בבלגאן גדול, קפיצות מדבר לדבר, כניסות ויציאות מהחדר, רעש, עצבים... לאט לאט מצאנו דרכים להירגע, לנשום, לדבר רגשות, להכיל רגעים מתסכלים, לראות את האחר, להנות מהשונות בינינו ולהתרגש מקווי הדמיון המחברים אותנו.

מפגש מספר 12. נכנסתי לחדר וזה מה שחיכה לי. הילדים הלא-מאורגנים, התארגנו מראש על כיבוד והכינו "מסיבת סיום" לקבוצה. רק אחרי 7 דקות של דיבורים מרגשים, פתאום קלטתי שכל הגירויים האלה מונחים לפנינו ואף ילד לא נוגע. הילדים הלא-מווסתים התאפקו.

אמרתי להם שאני מתרגש לראות את הדרך שהם עשו, שנמדדת בין היתר בתנועת העיניים שאני עושה עכשיו - מהקרמבו אל הפנים שלהם ובחזרה. הילדים הלא-קשובים הקשיבו.

מבחן הקרמבו.

צריך יותר מזה כדי לדעת אם הצלחנו? 🤭

ערב של מנהיגות הורית בגבול הצפון 💪🏻