דנה צבר- מאמנת אישית לחיים

הקנאה בעצם טובה לנו?
ראיתי השבוע באיזו קבוצה פוסט על קנאה. נאמר בו שקנאים מתים כל יום מחדש. התגובות כמובן היו בסגנון "ימותו הקנאים". וזה גרם לי לחשוב על קנאה.
תמיד בתור ילדים לימדו אותנו שאסור לקנא באחרים, לא להסתכל על הדשא של השכן, לא להשוות את עצמנו לאחרים. ששום דבר טוב לא יצא מזה, שזה רק יגרום לנו להרגיש רע.
יש הבדל גדול בין קנאה לצרות עין.
כאשר אדם מתוך החוסר שלו מסתכל על אחר ומאחל לו רעות זו צרות עין. או כמו שרבים אוהבים לקרוא לה "עין הרע", וממנה לא יצמח שום דבר חיובי, בטח לא למאחל הרעות. אותו אדם רוצה להרוס את הטוב שיש לאחרים, שהטוב הזה ילקח מהם. הוא לא מסוגל לשמוח בשמחתם.
קינאה לרבים נראית אותו הדבר, "פתיחת עיניים" על אחרים ומה שיש להם. אבל קינאה יכולה להיות גורם מניע חיובי מאוד חזק. לעיתים קרובות אנשים המרגישים תקועים, רוצים משהו אחר ולא יודעים מה, לא יודעים להגיד לעצמם מה הם רוצים או צריכים, יסתכלו על אחרים וישאבו מהם השראה. לדוגמה: אני רואה חברה מקבלת קידום בעבודה וחושבת לעצמי "איזה כיף לה, גם אני רוצה להתקדם, אני כבר שנים באותו תפקיד". אותו רגש קטן של קינאה אינו מבטל את השמחה עבור החברה ואף משמש כמניע לקידום אישי.
המניע שלנו הוא לכאורה שלילי, אבל אם נלמד לקחת אותו למקום חיובי ולמנף את זה לטובתינו, אנחנו רק נצמח מזה. אדם אשר לא יודע לדייק לעצמו מה בדיוק הוא רוצה, אך יודע שמה שיש לו כבר לא מספיק לו והוא רוצה יותר, יכול בהחלט לפתוח את העיניים ולהסתכל סביבו. לבחון מה עושים אחרים, איפה הם נמצאים בחיים. לא מתוך מקום שופט, אלא מתוך רצון וכוונה לחפש השראה עבור עצמו, כמו לבחור מתוך "תפריט החיים". מזמינה אתכם לחשוב על החלטות שקיבלתם בעבר על סמך השראה שקיבלתם מאחרים ובעצם נתרמתן/ם ויצאתן/ם מורווחות/ים.

הכי טוב שאנחנו יכולים
בכל מצב עלינו להתאמץ ולעשות את ההכי טוב שלנו, אך מיטב יכולתנו משתנה ותלוי בגורמים רבים. אם ננסה לעשות מעבר ליכולתנו נבזבז אנרגיה, נחליש את עצמנו ובסוף נפעל נגד עצמנו.
אז למה להתאמץ ולעשות את ההכי טוב שלנו? כי אם לא, אנו נתסכל את עצמנו, נשפוט את עצמנו ונחוש אשמה וחרטה. אם נעשה כמיטב יכולתנו נשתחרר מהרגשות האלו. אנחנו נחיה בלהט, נהייה פוריים ונהייה טובים לעצמנו. כאשר אנו עושים כמיטב יכולתנו אנו פועלים מתוך אהבה למה שאנו עושים, אהבה לעצמנו, אנו נהנים ולא חווים תסכול. במצב כזה אנו לא יכולים לשפוט את עצמנו משום שלא עשינו מספיק.
יש לנו זכות להיות מאושרים. אנחנו צריכים להגיד לא כשאנחנו רוצים להגיד לא וכן כשאנחנו רוצים להגיד כן. יש לנו זכות להיות עצמנו. איננו זקוקים להסכמתם ולאישורם של אחרים. אם נעשה כמיטב יכולתנו נחייה ללא שפיטה ותחושת קורבן. יש מן תחושה בחברה שלנו שצריך לתת תמיד 200%, להצטיין בהכל ומי שלא מגיע לזה מרגיש מאוד רע לגבי עצמו ותסכול עצמי.
ברגע שנבין שיש לנו זכות ואפילו חובה לעצמנו להגיד "לא" לפעמים, להבין שאנחנו לא צריכים אישור מאחרים, ההבנה הזו כמעט מגדירה מחדש מה זה אומר לתת את ההכי טוב שלך, ועושה זאת בצורה שמשרה שלווה ורוגע, ולא מתח. הרבה אנשים שמגיעים לתהליך האימון יוכלו להנות מההבנה הזו וממה שהיא אומרת עבורנו. ההבנה וההכרה בכך שהיכולת שלנו לחלק את עצמנו בין תחומי החיים שלנו היא מוגבלת, מאוד עוזרת להרגיע את תחושת האשמה שמרגישים אנשים בימינו. זה בעצם נותן לנו רשות להחליט במה אנו משקיעים את מירב המאמצים שלנו ולהיות בסדר עם זה שנתאמץ פחות עבור דברים אשר פחות חשובים לנו. במקום להיות מתוסכלים אנו נרגעים. ההבנה שמותר לנו ואפילו רצוי להגיד לא לדברים מסוימים היא מאוד משחררת והרבה אנשים לא מסוגלים או מאוד מתקשים לעשות זאת. בתהליך האימוני נלמד להיעזר בהבנה הזו על מנת לשחרר את המתח ולהגיע להשלמה עצמית.

#אימוןאישי #התפתחותאישית

למה אנחנו נפגעים?
אנחנו נפגעים כאשר אנחנו לוקחים משהו שנאמר לנו באופן אישי. אנו לוקחים משהו באופן אישי כאשר אנו מסכימים עם מה שנאמר. ברגע שהסכמנו הרעל מתחיל לזרום בגופנו. כאשר אנו לוקחים דברים באופן אישי אנו סופגים את הרעל, חשים מותקפים ומגיבים בהגנה עצמית, ביצירת סכסוכים. אנו מנפחים דברים מפני שאנו רוצים להיות צודקים. הדברים שאנשים אומרים לא פוגעים בנו, אלא העובדה שהדברים שאמרו לנו נוגעים בפצעים הקיימים בנו. זה "יושב" לנו על נקודה רגישה. כשאנו רואים אנשים כמו שהם ולא לוקחים את דבריהם באופן אישי אנחנו לא יכולים להיפגע ממה שהם אומרים או עושים.
אנשים פוחדים שנגלה שאינם מושלמים. זו מסכה חברתית שמאוד קשה וכואב להוריד. להיות כנים עם עצמנו עלול להכאיב, אך לכאב זה יש מטרה- לרפא אותנו. כאשר אנו לא לוקחים דברים באופן אישי הכעס, הקנאה וצרות העין יאבדו מטעמם ואפילו העצב יתפוגג ונזכה במידה גדולה של חופש. אנשים יכוונו אלינו את הרעל שלהם אך לא נבלע אותו. אנו נחווה שמחה ושלווה פנימית ונשאר במצב של שלמות ואושר.
בתהליך האימון האישי ניתן ואפשר להגיע לנקודות הרגישות האלה, לחבק אותן ולהשלים איתן. ככה שלא יכאבו יותר.

תהיו עצמכם
כמה פעמים שמעתם את המשפט "תהייה אתה"? אבל מי זה אני? מי אנחנו באמת? אנחנו פשוט מראה של ההורים שלנו? אחנו ניסיון החיים שלנו? הכל עניין של גנים?
כילדים אנחנו מפתחים מערכת אמונות הנובעות בעיקר ממה שאנו סופגים בבית ההורים. אלו הופכים להיות ערכים המנחים אותנו. אנו לומדים מהי התנהגות מקובלת, "איך להיות בני אדם". אנו לומדים את ההתנהגויות המקובלות בדרך של שכר ועונש. אם אנו נוהגים כפי שמצופה מאיתנו אנו מקבלים חיזוק חיובי,"פרס", ואם לא אנו "נענשים". ה"פרס" נותן לנו הרגשה טובה ולכן אנו ממשיכים לעשות מה שמצופה מאיתנו. כאשר אנו כבר מבוגרים, אנו לא צריכים מישהו שיעניש או יתגמל אותנו על ההתנהגות שלנו, אנו עושים זאת בעצמנו. כך מערכת האמונות/ערכים, מנהלת את חיינו. למדנו לחיות לפי נקודות הראות של אנשים אחרים. אנו יוצרים דימוי של מה שאנחנו אמורים להיות כדי לזכות בהסכמה ובאישור של כולם. כאשר אנו לא תואמים את הדימוי הזה אנחנו לא מה שאנחנו"צריכים" להיות ואנחנו מרגישים מתוסכלים ולא מספיק טובים. אבל ככל שיש יותר אהבה וקבלה עצמית אנו חווים פחות התעללות עצמית.
ברגע שהבנו זאת אנחנו מוכנים לשינוי.
מה איתכם? מוכנים לשינוי?