27/09/2026
"תגידו, אתם מתל אביב?" שאלו אותנו מהשולחן ליד. כנראה הדיון שלנו על העיר עכו, עורר כמה שאלות גם לגבינו.
זה היה יום הצוות הראשון שלי בקיימא. באתי להכיר קולגות, קיבלתי עיר שלמה על כל המורכבויות והקסם שלה (תחביבים נשלים בהמשך).
בלשכת סגן ראש העיר, אדהם ג׳מל, פגשנו אדם של עשיה. שמענו על קידום החינוך בחברה הערבית ועל הקמת בית ספר יסודי נוסף, ועל היכולת לגייס שותפים ותקציבים גם כשלא מסכימים על כל היתר. בתפיסה שהציג, אוכלוסייה ערבית חזקה מחזקת את העיר כולה.
יצאתי עם מחשבה על כמה אנשים יכולים לרצות בטובתה של אותה עיר, ובכל זאת לדמיין לה עתיד שונה. גם "שכנות טובה" ו"חיים משותפים", שנשמעים כמעט כמו מילים נרדפות, יכולים להוביל לכיוונים שונים. בד"כ אנחנו רגילים לחפש חזון משותף כבסיס לשינוי; כאן הבנתי כמה אפשר לקדם יחד גם כשהחזון נשאר שונה (יש אנשים שחוזרים מיום צוות עם מגנט. אני חזרתי עם שאלות על עתיד חיים משותפים. לכי תתלי את זה על המקרר).
משם המשכנו לסיור בעיר העתיקה, בעקבות הצלבנים, העותמאנים והמתיישבים החדשים. בין האולמות לסמטאות שמענו על כיבושים, מסחר ובנייה, ועל האנשים שעיצבו את העיר לאורך הדורות. אבל ביציאה אל הרחובות, מול החנויות הסגורות והמסעדות הריקות, ההיסטוריה פינתה מקום לדאגה להווה. איך מקום עם עושר כזה מתקשה כל כך?
ואז פגשנו את ג׳והיינה סייפי, פעילה חברתית מעכו, מהנשים שאת מקשיבה להן ושוכחת לבדוק מה השעה. אחרי שפגשנו בלשכה את הכוח של המערכת, פגשנו אצל ג׳והיינה את האומץ לדרוש ממנה את מה שעוד לא מוכנים לתת. היא סיפרה על המאבק לשמור על העיר העתיקה ועל זכותם של התושבים להישאר בה ולהיות שותפים להחלטות על עתידה. כבר כילדה היא ספגה אלימות ואפליה, אבל בבית קיבלה מסר אחר: לא מגיע לה פחות מאף אחת אחרת! היום היא ניצבת מול בעלי כוח ונאבקת על הזכויות שלה ושל אחרים. הקשבתי לה וחשבתי כמה אומץ צריך כדי לעמוד מול מי שמנסה להקטין אותך, ולדרוש מקום גם לאחרים. וכמה כוח יש במפגש עם אישה כזאת- גם בשבילי.
אחת הדוגמאות שנשארה איתי: משפחה שמתפנה לצורך שיפוץ, ואז נדרשת לשלם סכום שאינה יכולה לעמוד בו כדי לחזור. כך, לדבריה, אפשר לגרש אנשים מביתם גם בלי להורות להם לעזוב. דרך הסיפורים האלה, השאלות על כוח והשפעה קיבלו משמעות מאוד ממשית: מי מחליט על עתידו של המקום, ומי צריך להיאבק כדי להישאר בו. אנחנו קוראים לזה ״מיפוי שחקנים״. כשמקשיבים לג׳והיינה, זוכרים שלחלק מהשחקנים יש פה בית.
כשהגענו למסעדה כבר הייתי קצת עם מועקה בלב. סביב השולחן ניסינו להבין איך החלטה במקום אחד מצמצמת אפשרויות במקום אחר, ואיך מה שנראה לאחד כמו פתרון הופך אצל אחר לבעיה. כן כן, בשלב הזה כבר הבנתי שגם בארוחת צהריים, אם שואלים "מה מעכב פה את הדברים?", לא בהכרח מתכוונים למנות.
בינתיים הצטרף אלינו חתול מתוק. הוא הסתובב בין הרגליים, והדעות סביב השולחן לגבי נוכחותו היו חלוקות. מבחינתי, בדיוק הכרנו עוד שחקן מקומי. היו לו צרכים, היה לו עניין ברור במה שקורה במסעדה, והוא כנראה יהיה פה גם מחר. ובזמן שאני עוד ניסיתי להבין איפה אני משתלבת בצוות. לחתול כבר הייתה נציגה!
"אתם מתל אביב?" הייתה אולי סתם שאלה. אצלי היא נשמעה כמו תזכורת: שגם לנו יש דרך מסוימת להסתכל על העיר, והיא לא נעשית ניטרלית רק כי אנחנו מתבוננים אליה מבחוץ. בילינו את היום בניסיון להבין איך אחרים רואים את עכו. מהשולחן ליד קיבלנו הזדמנות קטנה לראות איך אנחנו נראים בתוכה.
אני מכפר סבא, אגב.
אבל לא נראה לי שזאת הייתה הנקודה.
