22/12/2018
שבת שלום,
תחושת רצון לכתיבה מניעה אותי לכתוב..
לפני כ7 שנים למדתי תואר ראשון- מסלול דו- חוגי סוציולוגיה וחינוך כללי (ללא הוראה). אני זוכרת שהסביבה אמרה לי: "נו, ברור שתלכי להיות מורה!". ואני עניתי: "ממש לא, המשכורת גרועה, הלימודים אינטנסיביים ויש לי פחד קהל". אציין שמאז עברו הרבה מים בנהר והפתעתי את עצמי בהמון דברים.
ואז... בשנה השלישית השתתפתי בפרוייקט פרח, היו כמה אפשרויות, להיות חונכת אישית, לסייע לכיתה ולעזור למורה ועוד. וזה מה שקרה נכנסתי פעם ראשונה לבית ספר, לכיתה והמורה הוציאה אליי תלמידים לספסל בחוץ. כל פעם זה היה ילד אחד מתקשה או שניים יחד ונהניתי מכל רגע. אלה היו רגעים מכוננים, ויצאתי עם הבנה שהנה אני הולכת להיות מורה, מורה לחינוך מיוחד, מורה פרטנית, והנה לא אצטרך להתמודד עם פחד קהל.
גיליתי שאני אוהבת ללמד, זה כיף גדול, ויש הרבה יחס לילד כשזה נעשה באופן פרטני.
ואז הלכתי ללמוד, והאמת מאז לא ממש הפסקתי :)
למדתי תעודת הוראה לחינוך מיוחד ונחשפתי לדרכי הוראה מדהימים, קיבלתי השראה ממרצות מדהימות ובעלות ניסיון רב. והיה לי חלום. להגיע לתלמידים מתקשים ולעזור. ללמד באופן חווייתי, כשם יכתבו על הלוח ויהיו פעילים, ללמד באמצעות משחקים לימודיים, מחשב וגם ספרים וחוברות. לא מזמן סיימתי תואר שני ללקויות למידה שתרם המון וזכיתי לראות עוד רבות כמוני מיוחדות שמחפשות עוד כלים, שנהנות מהפרטני וגם להם יש חלומות. היה לנו שיח משותף!
במהלך השנים הללו גיליתי המון על עצמי, הייתי מורה פרטנית במרכז למידה מדהים בנס ציונה, למדתי המון ממורה מנוסה מדהימה, פתאום נהייתי מחנכת, פתאום לימדתי בבית, פתאום נהייתי מורה מקצועית כשברקע ההבנה על חשיבות יצירת הקשר האישי.
אז לרוב זה מצליח וקורה... נוצר קשר אישי שמתבסס על אמון, שיתוף, כימיה והתלמיד משתפר בלימודים, מפתח דימוי עצמי חיובי יותר והאם מתגאה בו. אבל קיימים מקרים שזה לא תמיד מצליח. ולא תמיד קל לעכל את זה כי הרצון הוא לעזור, להיות שם, גם מבחינה רגשית.
אז נכון, למידה זה חשוב ויש לה השלכות רבות, אבל לעולם נשקיע בפן הרגשי!
מאחלת שבת שלום:)
