שי בסון- מנתחת התנהגות ומנחת הורים בגישה היקשרותית

גורה שלי,
לפני חודשיים התחלת כיתה א
בחודשיים האלו בהתקדמות מואצת בלתי מוסברת-
הספקת ככ הרבה! זה לא מובן מאליו...אני גאה בך.

אני רואה אותך, ואת ההתמודדויות הבלתי נגמרות
כל כך גאה בך על ההתנסויות, הנחישות, האנרגיות הרבות שאת משקיעה בכל כך הרבה זירות

בחודשיים האלו למדת הרגלים וכללים של שיעורים שונים, מרחבים בבית הספר, הכרת המון אנשי צוות, נתקלת בכל כך הרבה ילדים חדשים בכיתה ובהפסקה

בהפסקה מישהי העליבה אותך,.פעם אחת זה היה בלי כוונה ופעם אחת זה היה בכוונה, שוב לא מצאת עם מי לשחק
כל כך הרבה התרחשויות וילדים רצים, צועקים והופ עד שמצאת בחצר חברה מוכרת מהכיתה כבר נשמע הצלצול וכולם רצים מהר לכיתה

נגמר היום. אני ממתינה לך בשער ומזהה מרחוק במבטך את עומס הגירויים והחוויות שאגרת

את מגיעה הביתה רעבה לארוחת צהריים אך בעיקר למנוחה.. כל דבר 'קטן' מעלה בך את סף הרגישות ואת בוכה. אני מבינה שזה לא בגלל שאחותך תפסה לך את המקום בספה אלא משהו אחר שהחזקת ממהלך היום ועכשיו יש לתסכול מקום להתנקז ולהתפרץ בבטחה, אני מאפשרת לך להוציא ומחבקת- אותך ואת הרגשות הפחות נעימים, את מרגישה הקלה וחוזרת לענייניך

אחהצ עוד חוגים, עוד כללים, ילדים, התמודדויות, תסכולים, הצלחות, אכזבות

אני מתאפקת בכל כוחי לא להציף גם אני עם שאלות... אלא רק לאפשר לך לנוח בחיקי. בזמן שלך זה מגיע.. אני משתדלת להיות בפניות פיזית וגם רגשית כדי להקשיב לך ולא רק לשמוע אותך. אנחנו מתבוננות ביחד על החוויות שאת מביאה, אני מפנה מיכל גדול לפריקה, בולעת את הרוק ונושמת עמוק...ורק בזמן המתאים נותנת לך עצה לא שיפוטית או זוית מבט מהצד שתהיה לך 'לפעם הבאה' ותמיד תמיד מקנחת בחיזוק על השיתוף ועל הבגרות ו-חיבוק חזק שידגיש שאני כאן איתך ותמיד תוכלי לפרוק אצלי את שעל ליבך, לעד.

עד לפני חודשיים עוד היית גורה שהתקשתה להפרד ממני בשער הגן, בשער הילדות
עוד היססת להגיע בימים שהצוות הרגיל השתנה... עוד משכת את הפרידה, עוד חיבוק אמא

את תמיד תהיי הגורה שלי. ואני תמיד כאן איתך ובשבילך. אני גאה בך

ואם תהיה אזעקה בנסיעה? יש שם מרחב מוגן- במקום שאנחנו נוסעים אליו?""

שאלות תמימות, חשובות של ילדות...

"למה הם גרים בדרום ובצפון? שיבואו לגור לידנו, יותר בטוח"

אבא יודע לירות ? הוא ישמור עלינו, נכון אמא?

"איזה צבא יותר חזק? ולמה בכלל הם רוצים לפגוע בנו?"

שאלות תמימות, חכמות של ילדות...

שאלות שלא העלתי בדעתי שאישאל
לא לכולן יש לי תשובות...
ובכל זאת אני מנסה-
לתת מענה שמצד אחד ירגיע ומצד שני ישקף את האמת, גם אם לא במלואה

"אנחנו ביחד בזה, ביחד ננצח, נעבור גם את זה"
אני מסיימת בסוף כל משפט
בניסיון להרגיע, כנראה גם את עצמי

מחבקת אותן, יותר, בחודש האחרון
מבינה שהכל כל כך לא מובן מאליו- משפחה, מוגנות, הביחד
הכל פה זמני
להודות, להעריך ולהוקיר את הרגעים המשפחתיים הפשוטים-

"ככה אני מבקשת
תשמור עלינו פשוטים
בית וסיר על האש
חיבוק שלך, צחוק של ילדים"

עשרת הטיפים להתמודדות הורית ב"חרבות ברזל"

מדינה שלמה בטראומה... סיפורים בלתי נתפסים מכל כיוון ובתוך כל זה עלינו להמשיך במשימת חיינו- ההורות, כן זה תפקיד חיינו, אין ממנו הפסקות גם בעתות מלחמה.

איך נגן על הלבבות התמימים של האוצרות שלנו מפני הזוועות? איך נוכל לגייס את שארית כוחותינו לטיפול בהם? איך ניתן (לנסות) ולשמור על אווירה רגועה ואקלים "רגיל" במצב הבלתי רגיל הזה?

החלטתי לרכז לכם, ההורים, עשרה טיפים שיעזרו לכם ולילדיכם לצלוח את התקופה הזאת בצורה מיטבית:

1. לפני הכל שימרו על עצמכם- בדומה למצבי חירום בטיסה- עלינו, ההורים, להניח את מסיכת החמצן על פנינו ורק לאחר מכן על פני הילדים- אם אנחנו לא נדאג לעצמנו אנחנו בטח לא נוכל לעזור לילדינו. לכן, טפלו בעצמם והיו טובים אליכם כפי שאתם טובים לילדיכם, לא תוכלו להפנות אליהם משאבים, אם לא תשקיעו אותם קודם כל בעצמכם.

2.מותר לכם לבלות- אין צורך להרגיש רגשות אשם מהנאה, סבל לא יתרום למאמץ המלחמתי ובוודאי לא יעזור לילדים שלנו לראות אותנו מדוכאים. כל אחד, כל יום, ידאג לעשות משהו שמעלה לו חיוך על הפנים- אם זה קריאת ספר, או ספורט, תחביבים שונים וכדומה. גם לילדים זה זמן שמומלץ לנצל ללמידה מגוונת, המדיה עשירה בסדנאות בלמידה מרחוק, כל שנותר הוא לבחור בהתאם לתחומי העניין שלכם ושל ילדיכם.

3.שמרו על סדר יום- שגרה היא כלי שעוזר למוח להתאזן. כשסדר היום הרגיל מופר- איזורי הטראומה במוח מופעלים ושמירה על סדר יום היא מווסתת בפני עצמה. מומלץ לשמור ככל האפשר על זמני אכילה ושינה קבועים, הם מהווים איים של ודאות בתוך אוקיינוס אי הודאות. הכניסו לסדר היום תחום אחריות אחד לכל ילד- משימתיות עוזרת לילדים להרגיש משמעותיים נחוצים ואהובים והפעלתנות הזו חשובה גם היא ליצירת עוגנים במצב המאיים הזה.

4. בקרו ומננו חשיפה לחדשות- מנעו מילדיכם צפייה/ הקשבה לפרטים מהמלחמה (!!!) בתקופה הזו מומלץ להסיר מהטלפונים שלהם אפליקציות כמו טיק טוק או אינסטגרם- חשיפה אפילו מזערית לסרטונים קשים עלולה לצלק את נפשם. ואף את נפשנו, המבוגרים, לכן, השתדלו להימנע מחשיפה ממושכת, מומלץ להתעדכן כפעמיים ביום במתרחש ולא באופן שוטף במהלך היום.

5. תווכו בהתאם לגיל- אין צורך לשקר או להסתיר את המצב מהילדים, כדאי להסביר במילים פשוטות בהתאם לגיל ולרמת ההבנה של הילד שלכם. לפעוטות עד גיל 3 אין צורך, לדעתי, להכביר במילים. מגיל 3 ועד גיל 6- אפשר לספר שאנחנו כרגע נמצאים במלחמה ושהצבא שומר ומגן עלינו, כרגע לא הולכים לגן כי המדינה החליטה שיותר בטוח לנו להישאר בבית למקרה שתהיה אזעקה. לאזעקה יש תפקיד חשוב להגן עלינו ולהתריע שעלינו להיכנס למרחב המוגן שנשהה בו ביחד, כל הזמן לשדר שאנחנו ביחד, שומרים ומגנים עליהם. לילדים בגילאים גדולים יותר אפשר לספר על כיפת ברזל ששומרת עלינו במקרה של נפילת טילים.

6. נרמלו רגשות- ילדים רבים מפחדים בתקופה הזאת ולכן חשוב לא לבטל את הרגש שלהם, חשוב לתת לו תוקף, שם ומקום. למשל: "זה בסדר שאתה מפחד, זה באמת מפחיד לשמוע את הצליל של האזעקה". אפשר להוסיף שגם אנחנו, המבוגרים לפעמים מפחדים ושזה טבעי, אנושי ולגיטימי. שיתוף ושיקוף של רגשות הוא קריטי וחשוב להתמודדות, שכן, המבוגר האחראי עליי מסוגל להכיל אותי ואת התחושות שלי גם כאשר הם קשים או לא נעימים... הידיעה שגם אנחנו, המבוגרים, מרגישים כך לעיתים ומתמודדים, נותנת את הכוח להתמודדות, להתגברות ולהתבגרות.

7. אפשרו זמינות רגשית- נוכחות הורית חשובה תמיד ובהחלט בעיתות לחץ ומשבר, ילדינו זקוקים לנו כרגע יותר מכל. הציעו חום ומגע, בהם מופרש אוקסיטוצין – הורמון שמרגיע אוטומטית. מומלץ לשחק עם הילדים כמה שיותר או לעשות איזו שהיא פעילות אהובה משותפת או שיח עם מילים מרגיעות ומנחמות. במשחק יש המון ערך, בכל גיל, והוא גם כלי שמאפשר מוסחות מהמצב עבורנו, ההורים, כך ששני הצדדים מרוויחים. *(קובץ משחקים וקובץ משפטים שכל ילד רוצה לשמוע - יישלחו בנפרד)

8. שדרו אופטימיות- בעת שיחות שלכם עם הילדים או במהלך מענה שלכם לשאלותיהם, שדרו תקווה וספרו להם על הצבא הגדול והחזק שלנו. אפשר לספר להם שהיו מלחמות בעבר וגם המלחמה הזאת בקרוב תסתיים וכולנו נחזור לשגרת היום יום, כל אחד יחזור לגן או לבית הספר שלו ואנחנו נתחשל ונתחזק, ביחד.

9. תרגלו פעילות מרגיעה יומיומית- כל אחד ומה שעוזר לו להירגע. יש אינספור הדרכות יוגה/ פילאטיס/ מיינדפולנס ביוטיוב. תרגול נשימות בצורה יומיומית שומר עלינו מפני כניסה לאיזורי עוררות המביאים לפחד ולחרדה. למשל: 3 3 5- שאפו אוויר במשך 3 שניות, החזיקו את האוויר בפנים במשך 3 שניות ואז נשפו החוצה בספירה איטית עד 5 ושוב מההתחלה.

10. לסיום, היו ערניים ושימו לב לשינויים יוצאי דופן בדפוסי ההתנהגות של ילדיכם, כמו תנודות קיצוניות במצב הרוח או בדפוסי אכילה/ שינה, ברמה שפוגעת בתפקודם או באיכות חייהם- התייעצו עם איש מקצוע בהתאם.


משתתפת בצער המשפחות השכולות, שולחת לכולם כוחות וחיזוקים, מתפללת לימים של שקט וביטחון ולרפואה שלמה לכל הפצועים והנעדרים! ושנשמע מעתה רק בשורות טובות, אמן!

שלחו את הפוסט לכל הורה שיוכל להיעזר בו, כוחנו באחדותנו♥

באהבה,
שי

תודה רבה על השיתוף!

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=869821201176119&id=100044447413636&mibextid=Nif5oz

שי בסון- מנתחת התנהגות ומנחת הורים בגישה היקשרותית

כבר שבוע שאני מסתובבת עם סיפורי ההתעללות ב'גן' בחדרה. עוקבת ברשתות אחר האמהות, הולכת לישון וגם מתעוררת עם סיפורי הזוועות.
העיניים דומעות ללא הרף ממחשבות על מה שעברו הילדים, הלב כואב, פשוטו כמשמעו- מרגישה את הלב מתכווץ עוד ועוד בהינתן עוד עדות ועוד ידיעה חדשה. עוד ילד שהוכרח להתאפק לא לעשות קקי או שלא הורשה לישון על הגב או לישון בלי נעליים. עוד ילד שנחנק באמצעות שמיכה או דרכו על ראשו כי לא נרדם בזווית או בתזמון הנכון או התרחק יותר מידי מרדיוס המעגל והושלך בגסות ובאכזריות שלא ניתנת לתפיסה ולעיכול. לכאורה...
הפרשה הזאת עוררה אותי הפעם במיוחד כי מדובר באמהות ובילדים שאני מכירה באופן אישי, בשכונה סמוכה לביתי וזה אחד הגנים הכי מבוקשים בעיר בשנים האחרונות. אמהות טובות שלא חשדו- לא כי הן לא הרגישו את הילדים שלהם, אלא כי הצוות ניצל את נטייתם הטבעית לאמונה בבני אדם ושיחק משחק מצויין וכי אף בן אדם נורמלי לא באמת יכול להעלות במוחו מעשים שטניים שכאלו ועוד כנגד חסרי ישע, שלא יכולים לספר, שלא יכולים להתגונן, שלא יכולים להחזיר.
אין מילים שיוכלו לתאר את ההרגשה או 'עצות' שיוכלו להקל על המשפחות ובכל זאת אני מנסה להביע על הכתב, בתקווה שאוכל להקל במעט על ההורים שחרב עליהם עולמם ביום בהיר אחד, או/ וגם כמעין תרפיה עבורי בפריקת הרגשות שמתחוללים אצלי.
היתכן שמסתובבות בינינו מפלצות בדמויות אדם 'נורמטיביות'? היתכן שגם הבנות שלי נפגעו כשהיו קטנות, לפני שהיה עידן המצלמות והמקלטים? הייתכן שאני בעצמי או אחיותיי נפגענו כשהיינו בגן? האם זו הסיבה שאני מגיבה באמוציות גבוהות שכאלו ולא מצליחה להתנתק? ואיך בכלל אפשר לסמוך שוב על זרים?
איך יכול להיות שהעולם לא עצר מלכת והכל ממשיך להתקיים כסדרו?? כאשר הורים צפו בסרטוני ההקלטות בתינוקות שלהם מותקפים על ידי צוות שאמור היה לטפל, לנחם ולהגן?? שההורים הפקידו את היקר להם מכל, שילמו ממיטב כספם וסמכו בלב שלם שזה המקום שישמש להם בית כאשר הם בעבודה והכתובת הראויה והקרובה ביותר למענה שיכל להינתן על ידי ההורה עצמו?
האוצרות שלהם הורעבו, הושפלו ברמות הכי קשות שאפשר לתאר, מתוך שבועיים הקלטות שנתפסו על ידי המשטרה, ומה לגבי שאר הימים? יש ילדים שהיו שם במשך שנים, משפחות של כמה אחים, לעולם לא נדע והמשפחות לא ידעו מה עוד עברו הילדים שלהם. איזה עוד מעשים זדוניים אפשר בכלל להעיז ולדמיין כאשר כל פעם נראה לנו שזה החמור ביותר? ואז מתגלה מעשה אלים נבזי ומשפיל בכמה רמות מעליו?
המשפחות האלו לעולם לא ידעו אם הילדה המופנמת הפחדנית שלהם היא כזו בגלל תכונת אופי או שעוצבה כך לאחר פחד מתמשך מהרדמה בחדר חושך? מחשש אינסופי מהכאפה הבאה שתקבל? לעולם לא ידעו האם התקפי הזעם או קשיי הויסות הם כתוצאה מהישרדות יומיומית שעבר בעל כורחו והשתרשו בו?
הרי למי אין ילד שמפחד מהחושך? שחוזר צמא ורעב מהגן? שמתקשה להפרד מההורה בבוקר? שמתעורר בבכי באמצע הלילה? שחווה קושי בשליטה על צרכים או רגרסיה בגמילה מחיתולים? שמספר שהגננת הרביצה לו אבל מספר באותה מידה שגם אבא הרביץ לו אז איך אפשר להאמין לילד צעיר שעדיין לא מבדיל בוודאות בין דמיון ומציאות?
המלחמה של המשפחות האלה, היא המלחמה של כולנו. כל ההורים בישראל. תיקון חוק המצלמות הוא חשוב והכרחי וצריך לעשות הכל כדי לקדם אותו! למען העתיד של כולנו! אבל לא רק. השינוי חייב להיות מהשורש ולא כפלסטר וכענישה וכהרתעה לעבריינים.
אני אולי תמימה ומקווה לעולם אידילי אבל הייתי רוצה שכל מי שיעסוק בחינוך ובגיל הרך בפרט יבחר בקפידה, יעבור מבחני אישיות ובדיקות פסיכיאטריות מקיפות, שילווה עי צוותים שהוכשרו לכך שיבחנו את התאמתם ובמקביל יהוו מקור תמיכה בעת הצורך.
לא יתכן שכל אדם עם דופק יוכל לפתוח גן ולקחת על עצמו לטפל בנשמות טהורות ותמימות ובמקביל יקבל על עצמו את האפשרות לחרב את עולמם ואת משפחתם רק בהינף 'המלצה חמה' או תחושת בטן שאפשר לסמוך. יש כל כך הרבה מקרים במקומות שונים בארץ לאחרונה שלא מתירים ספק, אי אפשר לסמוך!
הורים, תמיד תעמדו על המשמר, תבחנו, תשאלו, תקליטו, תעמדו מחוץ לגדר והכי חשוב, תקשיבו לתחושות הבטן שלכם, אם יש ספק, אין ספק! זוהי זכותכם הטבעית באשר אתם הורים.
הקדישו לילדיכם כמה שיותר זמן ואנרגיות שאפשר, חבקו נשקו שחקו הקשיבו שתפו אותם בעולמכם, זה מודלינג הכי טוב שיש לשיתוף- תמיד חזקו על שיתופים מהיום יום שלהם, אל תכעסו ואל תהיו ביקורתיים, שמרו על ערוץ התקשורתיות פתוח כבר מהשנים הראשונות ושדרו להם שהם יכולים לספר הכל ותמיד יהיו מוגנים, עטופים ונאהבים.
ולכם, ההורים היקרים שהיו בגן השנה וגם בשנים הקודמות, ליבי איתכם כל הזמן ואני מתפללת לכך שהילדים צעירים ולא יזכרו מה שעברו ואם בכל זאת הושפעו אז בגיל כזה עוד ניתן לטפל ולהשתקם! מייחלת לכך שתשתקמו במהרה ושאת מקומם של הכתמים המלוכלכים מהתקופה החשוכה הזאת יתפסו צבעים מרהיבים של חוויות משפחתיות חדשות אשר יצמיחו אתכם ואת הילדים. שמתוך החושך יתגלה אור גדול ותצברו רגעים של ביחד אשר ירפאו אתכם ושניחוחות של חוזק, משפחתיות ואמונה יהיו מנת חלקכם לעד, אמן.

מטה המאבק למען הילדים
מיקי העמוד הרישמי
חדרתיים בפייסבוק הרישמי

צילום אילוסטרציה: מיכאל גלעדי, פלאש 90

כבר שבוע שאני מסתובבת עם סיפורי ההתעללות ב'גן' בחדרה. עוקבת ברשתות אחר האמהות, הולכת לישון וגם מתעוררת עם סיפורי הזוועות.

העיניים דומעות ללא הרף ממחשבות על מה שעברו הילדים, הלב כואב, פשוטו כמשמעו- מרגישה את הלב מתכווץ עוד ועוד בהינתן עוד עדות ועוד ידיעה חדשה. עוד ילד שהוכרח להתאפק לא לעשות קקי או שלא הורשה לישון על הגב או לישון בלי נעליים. עוד ילד שנחנק באמצעות שמיכה או דרכו על ראשו כי לא נרדם בזווית או בתזמון הנכון או התרחק יותר מידי מרדיוס המעגל והושלך בגסות ובאכזריות שלא ניתנת לתפיסה ולעיכול. לכאורה...

הפרשה הזאת עוררה אותי הפעם במיוחד כי מדובר באמהות ובילדים שאני מכירה באופן אישי, בשכונה סמוכה לביתי וזה אחד הגנים הכי מבוקשים בעיר בשנים האחרונות. אמהות טובות שלא חשדו- לא כי הן לא הרגישו את הילדים שלהם, אלא כי הצוות ניצל את נטייתם הטבעית לאמונה בבני אדם ושיחק משחק מצויין וכי אף בן אדם נורמלי לא באמת יכול להעלות במוחו מעשים שטניים שכאלו ועוד כנגד חסרי ישע, שלא יכולים לספר, שלא יכולים להתגונן, שלא יכולים להחזיר.

אין מילים שיוכלו לתאר את ההרגשה או 'עצות' שיוכלו להקל על המשפחות ובכל זאת אני מנסה להביע על הכתב, בתקווה שאוכל להקל במעט על ההורים שחרב עליהם עולמם ביום בהיר אחד, או/ וגם כמעין תרפיה עבורי בפריקת הרגשות שמתחוללים אצלי.

היתכן שמסתובבות בינינו מפלצות בדמויות אדם 'נורמטיביות'? היתכן שגם הבנות שלי נפגעו כשהיו קטנות, לפני שהיה עידן המצלמות והמקלטים? הייתכן שאני בעצמי או אחיותיי נפגענו כשהיינו בגן? האם זו הסיבה שאני מגיבה באמוציות גבוהות שכאלו ולא מצליחה להתנתק? ואיך בכלל אפשר לסמוך שוב על זרים?

איך יכול להיות שהעולם לא עצר מלכת והכל ממשיך להתקיים כסדרו?? כאשר הורים צפו בסרטוני ההקלטות בתינוקות שלהם מותקפים על ידי צוות שאמור היה לטפל, לנחם ולהגן?? שההורים הפקידו את היקר להם מכל, שילמו ממיטב כספם וסמכו בלב שלם שזה המקום שישמש להם בית כאשר הם בעבודה והכתובת הראויה והקרובה ביותר למענה שיכל להינתן על ידי ההורה עצמו?

האוצרות שלהם הורעבו, הושפלו ברמות הכי קשות שאפשר לתאר, מתוך שבועיים הקלטות שנתפסו על ידי המשטרה, ומה לגבי שאר הימים? יש ילדים שהיו שם במשך שנים, משפחות של כמה אחים, לעולם לא נדע והמשפחות לא ידעו מה עוד עברו הילדים שלהם. איזה עוד מעשים זדוניים אפשר בכלל להעיז ולדמיין כאשר כל פעם נראה לנו שזה החמור ביותר? ואז מתגלה מעשה אלים נבזי ומשפיל בכמה רמות מעליו?

המשפחות האלו לעולם לא ידעו אם הילדה המופנמת הפחדנית שלהם היא כזו בגלל תכונת אופי או שעוצבה כך לאחר פחד מתמשך מהרדמה בחדר חושך? מחשש אינסופי מהכאפה הבאה שתקבל? לעולם לא ידעו האם התקפי הזעם או קשיי הויסות הם כתוצאה מהישרדות יומיומית שעבר בעל כורחו והשתרשו בו?

הרי למי אין ילד שמפחד מהחושך? שחוזר צמא ורעב מהגן? שמתקשה להפרד מההורה בבוקר? שמתעורר בבכי באמצע הלילה? שחווה קושי בשליטה על צרכים או רגרסיה בגמילה מחיתולים? שמספר שהגננת הרביצה לו אבל מספר באותה מידה שגם אבא הרביץ לו אז איך אפשר להאמין לילד צעיר שעדיין לא מבדיל בוודאות בין דמיון ומציאות?

המלחמה של המשפחות האלה, היא המלחמה של כולנו. כל ההורים בישראל. תיקון חוק המצלמות הוא חשוב והכרחי וצריך לעשות הכל כדי לקדם אותו! למען העתיד של כולנו! אבל לא רק. השינוי חייב להיות מהשורש ולא כפלסטר וכענישה וכהרתעה לעבריינים.

אני אולי תמימה ומקווה לעולם אידילי אבל הייתי רוצה שכל מי שיעסוק בחינוך ובגיל הרך בפרט יבחר בקפידה, יעבור מבחני אישיות ובדיקות פסיכיאטריות מקיפות, שילווה עי צוותים שהוכשרו לכך שיבחנו את התאמתם ובמקביל יהוו מקור תמיכה בעת הצורך.

לא יתכן שכל אדם עם דופק יוכל לפתוח גן ולקחת על עצמו לטפל בנשמות טהורות ותמימות ובמקביל יקבל על עצמו את האפשרות לחרב את עולמם ואת משפחתם רק בהינף 'המלצה חמה' או תחושת בטן שאפשר לסמוך. יש כל כך הרבה מקרים במקומות שונים בארץ לאחרונה שלא מתירים ספק, אי אפשר לסמוך!

הורים, תמיד תעמדו על המשמר, תבחנו, תשאלו, תקליטו, תעמדו מחוץ לגדר והכי חשוב, תקשיבו לתחושות הבטן שלכם, אם יש ספק, אין ספק! זוהי זכותכם הטבעית באשר אתם הורים.

הקדישו לילדיכם כמה שיותר זמן ואנרגיות שאפשר, חבקו נשקו שחקו הקשיבו שתפו אותם בעולמכם, זה מודלינג הכי טוב שיש לשיתוף- תמיד חזקו על שיתופים מהיום יום שלהם, אל תכעסו ואל תהיו ביקורתיים, שמרו על ערוץ התקשורתיות פתוח כבר מהשנים הראשונות ושדרו להם שהם יכולים לספר הכל ותמיד יהיו מוגנים, עטופים ונאהבים.

ולכם, ההורים היקרים שהיו בגן השנה וגם בשנים הקודמות, ליבי איתכם כל הזמן ואני מתפללת לכך שהילדים צעירים ולא יזכרו מה שעברו ואם בכל זאת הושפעו אז בגיל כזה עוד ניתן לטפל ולהשתקם! מייחלת לכך שתשתקמו במהרה ושאת מקומם של הכתמים המלוכלכים מהתקופה החשוכה הזאת יתפסו צבעים מרהיבים של חוויות משפחתיות חדשות אשר יצמיחו אתכם ואת הילדים. שמתוך החושך יתגלה אור גדול ותצברו רגעים של ביחד אשר ירפאו אתכם ושניחוחות של חוזק, משפחתיות ואמונה יהיו מנת חלקכם לעד, אמן.

מטה המאבק למען הילדים
מיקי העמוד הרישמי
חדרתיים בפייסבוק הרישמי

חודשיים מרוכזים של ביחד.

'את לא נורמלית שלא רשמת לקייטנות'- שומעת מכל עבר. ובכן, קל זה לא היה. אינטנסיבי ומתיש, חם ומזיע אבל גם חוויתי ומשפחתי, מספק ומגבש.

מה הן יזכרו מהחופשים האלו? זאת שאלה שאני מהרהרת בה לא מעט...

כנראה מה שנספר להן, נהדהד בשיחות ונעלה מזכרונות ומתמונות שנצרבו בגלריה של הטלפון ובעיקר בנשמה.

חוויות אלו יעצבו אותן ואת הקשר ביניהן, לעיתים לא במודע. יתנו ביטחון, יקדשו את ערך המשפחתיות ויקחו איתן הלאה לצמתים בחיים הבוגרים.

אז מה היה לנו? מיליון אטרקציות, ימי טיול, משחקי קופסה, יצירה, גינה, מסיבות פיגמות, ים ובריכה

אלפי קופסאת פירות שמתמלאות ומתרוקנות, נערמות נשטפות ומתייבשות ואז שוב הכל מחדש.

פעם ביום לפחות בכי של זאת שלא קיבלה את החצי של השלוק עם המקל. ואז בכי של האחרות על משהו אחר. ירידה וודאית בשמיעה מהצרחות שלהן בתקופה הזאת.

87643 פעמים ביום 'אמא משעמם לי מה עושים היום?', במחצית מהמקרים- בהייה במסכים ובמחצית השניה- מציאת פתרונות יצירתיים ובוגרים למחלוקות ביניהן.. מהאוצרות שטמונים בחופֶשות, הודות לזמן החופשי ולמנוחת הנפש, שעובדת קשה בהתמודדויות חברתיות בשגרת היום יום.

שני נופשים שלא היו בכלל דומים לחופשה.

מלאתלפים מריבות וחיבוקי פיוס של אחרי ובעיקר.. אינסוף חוויות משפחתיות משותפות.

הפסקה של חודשיים מעבודה, אפס פוסטים חינוכיים ועשיה משמעותית, במקביל להמוני רעיונות שצצים מכל הרף, חלקם נעוצים בקיפ, חלקם שטים בראש, באים והולכים-

בדומה ל 9 הפסקות עכשיו של' אמא בואי מהר, אני צריכה...' במהלך כתיבת פוסט זה...😃

עשרות חלומות חדשים שנרקמים לקידום ילדים והקניית כלים להורים -חלקם לטווח הקרוב, חלקם לטווח הרחוק...

כל שנה מתחילה בסימן שאלה...
מסגרת חדשה לכל ילדה, מסגרות חדשות בעבודה שלי-

מתרגשת כל שנה מחדש להכיר תלמידים, הורים וצוותים חדשים...

מאחלת לכולכם בהצלחה במסגרות החדשות וגם הקיימות.

שנזכור שלהתחלות לוקח זמן... גם לנו, גם לילדים, לסמוך על דמויות חדשות, לפתח לאט לאט את ההיקשרויות הנדרשות ולבסס אמון.

שנשכיל להוות עוגן יציב ובטוח לילדים שלנו, ובתקופות סוערות נדע להיאחז בעצמנו בשורשים שלנו כדי לעבור תקופות מטלטלות ולהגיע לבסוף לחוף מבטחים, ביחד, כמשפחה.

🎯🧩🎲קובץ המשחקים החינמי הגדול- מפריטים שיש בכל בית🤹‍♀️

שוברים את הראש מה לעשות עם הילדים בחופשה? לפעמים רעיון למשחק יכול להעביר את הזמן בנעימים...

הכנתי לכם כ30 פעילויות פשוטות ומהנות שתוכלו לשלוף בכל רגע ולשחק עם הילדים בבית/ בחוץ/ בנסיעה ובכל מקום...

רוצים גם?
כתבו לי בתגובות ואשלח לכם בשמחה רבה.

שיהיה חופש מהנה♥
שי

לקראת לג בעומר, חשוב כל כך שהורים יהיו מודעים להרכב המדורות ואופי ההזמנה אליהן. כתבה חדשה שלי בynet סוקרת את חשיבות העירנות מצד ההורים לנושא דחיה חברתית/ ראיית האחר ומסבירה כיצד מתפתחת אמפתיה. להורים יש השפעה ניכרת בתהליכי ההתפתחות, כמו גם לראות את האחר ומציעה כלים ישימיים לעזור לילדים לפתח אמפתיה.

לינק בתגובה הראשונה👇

למדורת לג בעומר השנה- כולם מוזמנים
וגם: איך מלמדים אמפתיה?

כשאני רק שומעת את המילה "חרם", מתכווץ לי הלב עוד לפני הוספת הפרטים הנלווים.
ובצדק, חרם/ דחיה חברתית/ בריונות הינם שמות שונים לתופעה אחת רעה. לעיתים לוקח שנים לעבד ולהתנקות מהחוויה הרגשית הקשה הזאת, לעיתים היא אפילו משפיעה באופן לא מודע על עיצוב הזהות האישית, על הביטחון העצמי ואפילו על היקשרויות בזירות אחרות כמו השתייכות חברתית בהמשך החיים הבוגרים או בחירת בן הזוג וטיב היחסים בעתיד.

לשמחתי, בשנים האחרונות החלו יותר לשים דגש ולהגביר מודעות לנושא. צוותי הוראה וחינוך מקבלים כלים לזיהוי ולטיפול במקרים כאלו. אבל מה לגבי הורים? כמו שאני תמיד כותבת- הבית הוא התשתית לכל, הערכים שההורים יבחרו והילדים יתחנכו על ברכיהם, הם אלו שיובילו ויכריעו בסופו של דבר. פשוט כי ככה זה, אנחנו אמונים על חינוך ילדינו, לא המורים, לא הגננות. יש לנו תפקיד על, להוסיף את הערך "אמפתיה" לחזון ההורי שלנו ולהאיר אותו בזרקור גדול; מעבר לרצון שיהיו מוצלחים מבחינה חברתית, לימודית, שיהיו בריאים, שהמזל יעטוף את דרכם ... כולנו נרצה שילדינו יגדלו להיות בני אדם אמפתיים, חומלים, וכאלו שרואים את האחר.

אמפתיה וראיית האחר זאת מיומנות מעניינת ומורכבת, שהעסיקה הוגים רבים כמו פרויד ופיאזה ותלויה במשתנים רבים: מולדים וסביבתיים. כמו גם, סביבה הורית, חינוכית וחברתית המקדמת ומתגמלת מעשים חבריים. לפי הגישה ההיקשרותית, אמפתיה מתפתחת אי שם לקראת גיל 5 ואצל ילדים רגישים אפילו מאוחר יותר. (למרות שמקובל לחשוב שילדים רגישים הם רגישים גם לאחר, זו טעות, ילדים רגישים חווים בעוצמה גבוהה יותר את רגשותיהם, כל רגש בפני עצמו ולוקח להם יותר זמן להבשיל לתהליכים מורכבים כמו לערבב בין כמה רגשות בו זמנית, להרגיש בעצמם משהו אחד ולהבין שהאחר מרגיש משהו אחר).

כשמבקשים מילד בן שנתיים, לדחות את רצונו ולחלוק את צעצועיו עם אחיו בן החצי שנה- יכול להיות שהוא יסכים ויכול להיות שלא. הורים לרוב נורא ייבהלו אם הילד לא שש להתחלק עם אחיו ויש שאף ימהרו לתייג אותו כ "אגואיסט". חשוב לדעת שמבקשים ממנו משהו בלתי אפשרי מבחינה קוגניטיבית, הוא לא מסוגל לראות את אח שלו, כי כרגע הוא מרוכז אך ורק בעצמו, בגיל הזה המוח תומך בדרך כלל רק באפשרות הזאת, באופן טבעי. המוח של ילדים בני שנתיים אינו מפותח מספיק כדי לראות את האחר, בהדמיות מוח אפשר לראות שהאיזור שאחראי על תהליכי עיבוד מידע, הקורטקס הפרה פרונטלי, אינו מפותח מספיק כמו אצל מבוגרים, ששם כבר יש יכולות להחזיק קושי ותסכול לרגע ולשלוט בו או להתעניין ואפילו לדעת מה האחר מרגיש.

לפי הגישה ההיקשרותית, מה שנדרש לשם התפתחות פרו חברתית כמו אמפתיה הינה בעיקר הורות מיטיבה וקרובה. מנוחה רגשית ממרדף אחר ההורה וקשר חם, רציף וקרוב עימו. יצא לכם פעם לדחוק בעוגה בתנור שתהיה מוכנה? לכעוס על שתיל שלא מתפתח כהלכה ולקוות שזה יעזור לו לגדול? לא. אותו דבר קורה עם ילדים. תהליכים לא מתרחשים בכפייה, בכוח או בכעס. בדיוק ההפך- כשהקשר קרוב ומושתת על מי מנוחות, כשאין איום על הקשר והילד רגוע ובטוח שההורה מקבל אותו ללא תנאי, משם רוב תהליכי ההתפתחות יצמחו ויעמיקו, כמו גם, מיומנויות חברתיות וראיית האחר. אז, לא להיבהל אם הילד שלכם לא הסכים לחלוק בבמבה שלו בגינה, ולא להכריח אותו לחלוק, דווקא שאנחנו כועסים/ מאיימים- הרגשות הללו משתלטים ומאוד קשה ללמד כך אמפתיה. בדיוק ההפך- להבין שהמוח של ילדים צעירים שונה משלנו ולהבין שזו מיומנות מורכבת שתתפתח ברוגע ובמתינות. והנה עוד כמה כלים הוריים שיוכלו לעזור:

1. ליישם ביום יום פעולות שממחישות את הנושא ולהסב מידי פעם את תשומת לב הילדים לכך- ילדים לומדים הכי הרבה מחיקוי ומודלינג שלנו ההורים המנווטים את דרכם. למשל: "תרמתי כמה מטבעות בקופה בסופר, זה חשוב לתרום לאנשים שאין להם", "הזמנתי את דודה רעות אלינו לקידוש, היא מעט עצובה וזה מעשה טוב", "ראיתי שצירפת את אחותך הקטנה למשחק, כל הכבוד, זה מעשה חברי ומעיד על טוב ליבך".

2. לעזור להם לקרוא מצבים חברתיים באמצעות מחוות - תווי פנים/ התבטאויות מילוליות. "אתה רואה? הילד בגינה עכשיו משפיל את המבט שלו מטה והוא נראה עצוב, ככה נראה מישהו עצוב, אולי נלך לשאול אותו אם הוא צריך עזרה?

3. לראות את הקושי של הילדים - כשהילדים שלנו חווים מצוקה בעצמם, נשאף כמה שיותר להבין אותם ואת החוויה שלהם, לתת לגיטימציה, לנרמל, לתמלל ולשיים את הרגש שעולה מתוך הקושי. " אני רואה שאתה מאוד נסער ומאוכזב כי רצית לשתות שוקו ונגמר, זה באמת מאוד מאכזב". אחד הדברים שילדים לומדים ממנו הכי הרבה הוא מאופן ההתמודדות שלנו, אם אנחנו נסערים ומרוכזים בעצמנו - קשה מאוד ללמד כך את ראיית האחר. אבל, אם נצליח להתנתק לרגע מהקושי שלנו ונתרכז בקושי שלהם- יש בכך למידה משמעותית אמיתית שילדים מאמצים לארגז הכלים החברתי שלהם וישלפו בעת הצורך.

4. להתעניין בזירה החברתית- כשהילדים גדלים, חשוב מאוד מידי פעם להתערב ולבדוק מה קורה בסביבה החברתית שלהם. להגדיל ראש ולשאול על עוד ילדים מהכיתה ולא רק על הילד שלכם. לשאול שאלות פתוחות כמו : " עם מי שיחקת היום בהפסקה? ראית מישהו שהיה לבד?" ודרך כך להוסיף דרכי פעולה אפשריות, בנועם ולא בלחץ. " בפעם הבאה תוכלי להזמין אותו להצטרף אליכם, אני בטוחה שהוא ישמח, אולי תרצי להזמין אותו אלינו הביתה"?

לראות את האחר זאת לא סיסמא, אלא דרך חיים. אם אנחנו לא נתנהג אותה בעצמנו, קשה מאוד לצפות שילדינו ילמדו אותה לבד. זה עניין רלוונטי וחשוב לכולנו- להורים של ילדים "מקובלים", להורים של ילדים "דחויים". החיים הם כל כך דינמיים, ושני אלו צדדים של אותו מטבע, המטבע מסתובב לו ומסתובב בקצב החיים המסחרר, כך שייתכן מאוד שיום אחד תהיו בצד אחד של המטבע ולמחרת או בשנה הבאה, בצד השני. כך שלכולנו יש אחריות חברתית ומחויבות משותפת לקידום הנושא.

אי אפשר לצפות מגננות או ממורות שיעשו עבורנו את כל העבודה, אי אפשר לעצום עיניים ולהתכחש למצבים שקורים בצורה יומיומית, אמנם ילדית וללא כוונה רעה, אבל עם השפעה מקסימלית על רבדים עמוקים שמחלחלים במשך שנים. אני עובדת בבית ספר יסודי ונחשפת יום יום בהפסקות לאינטראקציות חברתיות, תמיד יהיו כאלו שיידחו או יידחו. ותמיד אני רואה תלמידים מעטים, מעין יחידי סגולה, שמספיק חזקים לעצור בעיצומו של הר הגעש החברתי ולהתחבר חזרה לשורשים של הבית שלהם, להתמרכז ולהיזכר במה שההורים אמרו להם והשתרש בליבם – ולהדוף את הבריון. תמיד אני רואה גם כאלו שצופים בהם בגאון מהצד ולבסוף מצטרפים אליהם, כי ככה זה, טוב זה דבר מדבק. הטוב ינצח. אז בואו נפיץ אותו ביחד.

עוד לא מאוחר מידי, שאלו את ילדיכם על מדורת לג בעומר המתוכננת, האם יש מישהו מהכיתה שלא הוזמן אליה? שאלו את הילדים איך לדעתם מרגיש מי שלא הוזמן? ומה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב? כי למדורת לג בעומר השנה- כולם מוזמנים.