14/05/2022
למדורת לג בעומר השנה- כולם מוזמנים
וגם: איך מלמדים אמפתיה?
כשאני רק שומעת את המילה "חרם", מתכווץ לי הלב עוד לפני הוספת הפרטים הנלווים.
ובצדק, חרם/ דחיה חברתית/ בריונות הינם שמות שונים לתופעה אחת רעה. לעיתים לוקח שנים לעבד ולהתנקות מהחוויה הרגשית הקשה הזאת, לעיתים היא אפילו משפיעה באופן לא מודע על עיצוב הזהות האישית, על הביטחון העצמי ואפילו על היקשרויות בזירות אחרות כמו השתייכות חברתית בהמשך החיים הבוגרים או בחירת בן הזוג וטיב היחסים בעתיד.
לשמחתי, בשנים האחרונות החלו יותר לשים דגש ולהגביר מודעות לנושא. צוותי הוראה וחינוך מקבלים כלים לזיהוי ולטיפול במקרים כאלו. אבל מה לגבי הורים? כמו שאני תמיד כותבת- הבית הוא התשתית לכל, הערכים שההורים יבחרו והילדים יתחנכו על ברכיהם, הם אלו שיובילו ויכריעו בסופו של דבר. פשוט כי ככה זה, אנחנו אמונים על חינוך ילדינו, לא המורים, לא הגננות. יש לנו תפקיד על, להוסיף את הערך "אמפתיה" לחזון ההורי שלנו ולהאיר אותו בזרקור גדול; מעבר לרצון שיהיו מוצלחים מבחינה חברתית, לימודית, שיהיו בריאים, שהמזל יעטוף את דרכם ... כולנו נרצה שילדינו יגדלו להיות בני אדם אמפתיים, חומלים, וכאלו שרואים את האחר.
אמפתיה וראיית האחר זאת מיומנות מעניינת ומורכבת, שהעסיקה הוגים רבים כמו פרויד ופיאזה ותלויה במשתנים רבים: מולדים וסביבתיים. כמו גם, סביבה הורית, חינוכית וחברתית המקדמת ומתגמלת מעשים חבריים. לפי הגישה ההיקשרותית, אמפתיה מתפתחת אי שם לקראת גיל 5 ואצל ילדים רגישים אפילו מאוחר יותר. (למרות שמקובל לחשוב שילדים רגישים הם רגישים גם לאחר, זו טעות, ילדים רגישים חווים בעוצמה גבוהה יותר את רגשותיהם, כל רגש בפני עצמו ולוקח להם יותר זמן להבשיל לתהליכים מורכבים כמו לערבב בין כמה רגשות בו זמנית, להרגיש בעצמם משהו אחד ולהבין שהאחר מרגיש משהו אחר).
כשמבקשים מילד בן שנתיים, לדחות את רצונו ולחלוק את צעצועיו עם אחיו בן החצי שנה- יכול להיות שהוא יסכים ויכול להיות שלא. הורים לרוב נורא ייבהלו אם הילד לא שש להתחלק עם אחיו ויש שאף ימהרו לתייג אותו כ "אגואיסט". חשוב לדעת שמבקשים ממנו משהו בלתי אפשרי מבחינה קוגניטיבית, הוא לא מסוגל לראות את אח שלו, כי כרגע הוא מרוכז אך ורק בעצמו, בגיל הזה המוח תומך בדרך כלל רק באפשרות הזאת, באופן טבעי. המוח של ילדים בני שנתיים אינו מפותח מספיק כדי לראות את האחר, בהדמיות מוח אפשר לראות שהאיזור שאחראי על תהליכי עיבוד מידע, הקורטקס הפרה פרונטלי, אינו מפותח מספיק כמו אצל מבוגרים, ששם כבר יש יכולות להחזיק קושי ותסכול לרגע ולשלוט בו או להתעניין ואפילו לדעת מה האחר מרגיש.
לפי הגישה ההיקשרותית, מה שנדרש לשם התפתחות פרו חברתית כמו אמפתיה הינה בעיקר הורות מיטיבה וקרובה. מנוחה רגשית ממרדף אחר ההורה וקשר חם, רציף וקרוב עימו. יצא לכם פעם לדחוק בעוגה בתנור שתהיה מוכנה? לכעוס על שתיל שלא מתפתח כהלכה ולקוות שזה יעזור לו לגדול? לא. אותו דבר קורה עם ילדים. תהליכים לא מתרחשים בכפייה, בכוח או בכעס. בדיוק ההפך- כשהקשר קרוב ומושתת על מי מנוחות, כשאין איום על הקשר והילד רגוע ובטוח שההורה מקבל אותו ללא תנאי, משם רוב תהליכי ההתפתחות יצמחו ויעמיקו, כמו גם, מיומנויות חברתיות וראיית האחר. אז, לא להיבהל אם הילד שלכם לא הסכים לחלוק בבמבה שלו בגינה, ולא להכריח אותו לחלוק, דווקא שאנחנו כועסים/ מאיימים- הרגשות הללו משתלטים ומאוד קשה ללמד כך אמפתיה. בדיוק ההפך- להבין שהמוח של ילדים צעירים שונה משלנו ולהבין שזו מיומנות מורכבת שתתפתח ברוגע ובמתינות. והנה עוד כמה כלים הוריים שיוכלו לעזור:
1. ליישם ביום יום פעולות שממחישות את הנושא ולהסב מידי פעם את תשומת לב הילדים לכך- ילדים לומדים הכי הרבה מחיקוי ומודלינג שלנו ההורים המנווטים את דרכם. למשל: "תרמתי כמה מטבעות בקופה בסופר, זה חשוב לתרום לאנשים שאין להם", "הזמנתי את דודה רעות אלינו לקידוש, היא מעט עצובה וזה מעשה טוב", "ראיתי שצירפת את אחותך הקטנה למשחק, כל הכבוד, זה מעשה חברי ומעיד על טוב ליבך".
2. לעזור להם לקרוא מצבים חברתיים באמצעות מחוות - תווי פנים/ התבטאויות מילוליות. "אתה רואה? הילד בגינה עכשיו משפיל את המבט שלו מטה והוא נראה עצוב, ככה נראה מישהו עצוב, אולי נלך לשאול אותו אם הוא צריך עזרה?
3. לראות את הקושי של הילדים - כשהילדים שלנו חווים מצוקה בעצמם, נשאף כמה שיותר להבין אותם ואת החוויה שלהם, לתת לגיטימציה, לנרמל, לתמלל ולשיים את הרגש שעולה מתוך הקושי. " אני רואה שאתה מאוד נסער ומאוכזב כי רצית לשתות שוקו ונגמר, זה באמת מאוד מאכזב". אחד הדברים שילדים לומדים ממנו הכי הרבה הוא מאופן ההתמודדות שלנו, אם אנחנו נסערים ומרוכזים בעצמנו - קשה מאוד ללמד כך את ראיית האחר. אבל, אם נצליח להתנתק לרגע מהקושי שלנו ונתרכז בקושי שלהם- יש בכך למידה משמעותית אמיתית שילדים מאמצים לארגז הכלים החברתי שלהם וישלפו בעת הצורך.
4. להתעניין בזירה החברתית- כשהילדים גדלים, חשוב מאוד מידי פעם להתערב ולבדוק מה קורה בסביבה החברתית שלהם. להגדיל ראש ולשאול על עוד ילדים מהכיתה ולא רק על הילד שלכם. לשאול שאלות פתוחות כמו : " עם מי שיחקת היום בהפסקה? ראית מישהו שהיה לבד?" ודרך כך להוסיף דרכי פעולה אפשריות, בנועם ולא בלחץ. " בפעם הבאה תוכלי להזמין אותו להצטרף אליכם, אני בטוחה שהוא ישמח, אולי תרצי להזמין אותו אלינו הביתה"?
לראות את האחר זאת לא סיסמא, אלא דרך חיים. אם אנחנו לא נתנהג אותה בעצמנו, קשה מאוד לצפות שילדינו ילמדו אותה לבד. זה עניין רלוונטי וחשוב לכולנו- להורים של ילדים "מקובלים", להורים של ילדים "דחויים". החיים הם כל כך דינמיים, ושני אלו צדדים של אותו מטבע, המטבע מסתובב לו ומסתובב בקצב החיים המסחרר, כך שייתכן מאוד שיום אחד תהיו בצד אחד של המטבע ולמחרת או בשנה הבאה, בצד השני. כך שלכולנו יש אחריות חברתית ומחויבות משותפת לקידום הנושא.
אי אפשר לצפות מגננות או ממורות שיעשו עבורנו את כל העבודה, אי אפשר לעצום עיניים ולהתכחש למצבים שקורים בצורה יומיומית, אמנם ילדית וללא כוונה רעה, אבל עם השפעה מקסימלית על רבדים עמוקים שמחלחלים במשך שנים. אני עובדת בבית ספר יסודי ונחשפת יום יום בהפסקות לאינטראקציות חברתיות, תמיד יהיו כאלו שיידחו או יידחו. ותמיד אני רואה תלמידים מעטים, מעין יחידי סגולה, שמספיק חזקים לעצור בעיצומו של הר הגעש החברתי ולהתחבר חזרה לשורשים של הבית שלהם, להתמרכז ולהיזכר במה שההורים אמרו להם והשתרש בליבם – ולהדוף את הבריון. תמיד אני רואה גם כאלו שצופים בהם בגאון מהצד ולבסוף מצטרפים אליהם, כי ככה זה, טוב זה דבר מדבק. הטוב ינצח. אז בואו נפיץ אותו ביחד.
עוד לא מאוחר מידי, שאלו את ילדיכם על מדורת לג בעומר המתוכננת, האם יש מישהו מהכיתה שלא הוזמן אליה? שאלו את הילדים איך לדעתם מרגיש מי שלא הוזמן? ומה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב? כי למדורת לג בעומר השנה- כולם מוזמנים.
