28/02/2017
לפני 12 שנה החלטתי שלעולם לא אהיה יותר מורה בבית ספר.
לימדתי שיעור בתרבות ישראל באחד התיכונים היוקרתיים בירושלים והייתי צריך ללמד חומר וקבוצת נערים שבהחלט היו נחושים להצליח בחיים, אבל הנושא היה לא רלוונטי בעיני כמעט כל הנוכחים בחדר לא להווה או לעתיד שלהם. הם רצו לזוז, לדבר אחדש עם השני וגם איתי. אחד התלמידים קם ואמר לכולם, תראו מה הוא מנסה להראות לכם- כמה החומר מעניין, כמה הוא מגוון ושיש כל כך הרבה דברים ביהדות שאינם קשורים רק לדת....דבר לא הוציא אותם ממצב חוסר הרלוונטיות...
אני נאלצתי ללמד, לבחון ולתת ציון וכו'...כמה עצוב זה היה...
למידתי שיעור תנ"ך לבגרות בבית ספר אחר, אליו התכוננתי היטב עם מאמרים חדשניים ותיאוריות. מדעיות התלמידים השתתפו, ממש בלעו את החומר ואפילו אחדים מהם באו בסוף השיעור להודות לי. אבל הייתה להם עוד שאלה- מתי נפסיק עם החומר? מתי נוכל לדבר? מתי אפשר לעבוד יחד על דברים אחרים שחשובים לנו....
היטבתי להביט בעיניהם והבנתי באותו רגע שאני לא אוכל ללמד בבית ספר רגיל יותר לעולם. פשוט כי הלמידה כפי שתופסים אותה במערכת החינוך לא מתייחסת לילדים ואינה מנצלת את סקרנותם ואישיותם המיוחדת...אז הבנתי שללא חופש ואמון מלא בהם לא יתרחש חינוך או לימוד או חיי קהילה משותפים באופן אותנטי.
זה לא קשור אלי, לכוונותיי או להשכלתי. זה גם לא קשור אליהם...עד כמה יהיו צייתנים ושקדנים...מתעניינים או לא..זה אפילו לא קשור לאיכות התכנים שנשארה ברובה ברמה גבוהה בעיני...זה משהו אחר.
העולם השתנה, המרחבים השתנו, הטכנולוגיה מכילה יותר מידע מכל המוחות יחד וגם הגישה לתוכן קלה ומהירה מאי פעם...
החינוך בימנו צריך להראות אחרת לחלוטין. בית הספר אינו מיותר....אבל אם לא ישתנה בקרוב יאלץ לסמם יותר וייתר תלמידים ולהמשיך להנמיך בהדרגה את איכות ההוראה בכדי לעמוד בציפיות של עצמו.
למזלי התחלתי ללמוד באונ' את עולם החינוך הפרוגרסיבי. למדתי על דיואי, טולסטוי וז'אן ז'אק רוסו והם שינו את עולמי. גם בתי הספר שפגשתי שינו את תפיסתי וגרמו לי להבין שאילו לא תיאוריות רחוקות. זוהי מציאות קיימת שאז נראתה כמו מספר מוסדות חינוך להזויים בלבד בשולי החברה או אליטיסטים בלתי מובנים.
היום זוהי מגמה מובהקת של אלפי אנשים שכבר לא מוכנים לשלוח את ילדיהם לבית הספר או ילדים שלא מסכימים (ובצדק) ללכת אליו.