מיכל בלינדר - אימון אישי. הדרכת הורים. ייעוץ שינה

חשבתי שאני 'גם וגם'
היום אני מבינה שהייתי 'לא פה ולא שם'.

על מה אני מדברת?

אתחיל מההתחלה:
לפני כמעט שנה עזבתי את עבודתי החלקית כמפתחת הדרכה שכירה, כדי לתת פול גז על העסק שלי – מאמנת הורים ויועצת שינה.

בחודשים הראשונים עפתי על זה.
על היכולת להיות 'גברת לעצמי'.
לקבוע מטרות ולעבוד כדי להגשים אותן.
הלכתי להרצאות מרתקות.
פגשתי אנשים כריזמטיים, עם אש בעיניים.
וראיתי אותי שם, משחקת איתם במגרש של הגדולים.

פגשתי קולות שכל כך האמינו בי וחיזקו אותי
"את מצויינת" רק תתמידי, הם חזרו ואמרו לי.

אבל,
לצד התעופה הזו הגיעה גם מפלצת המעמקים.
שעשתה כל מה שיכלה, כדי להוציא לי את הרוח מהמפרשים.

כל מה שעשיתי היה לא מספיק טוב בעיניה.
כשכתבתי – היא לא התלהבה.
כשסיימתי פגישה עם לקוחה מרוצה, היא עיקמה פרצוף והרימה גבה.
כשבניתי דף נחיתה (בדם יזע ודמעות) היא נותרה, איך לומר, די אדישה.

זה היה כאילו שתי נשמות חיו בתוכי.
נלחמות ללא הרף.
מתישות אותי.

אני רוצה את זה?
אני לא רוצה?
זה שווה לי?
זה טוב לי?
זה מה שחלמתי?

הרגשתי איך לאט לאט אני מתרחקת מהשמחה שלי, מהאופטימיות, מהתשוקה שלי לעשות את מה שאני אוהבת וחלמתי שנים!
לעזור להורים כמוני, להבין איך להינות מהדבר הזה שנקרא הורות.
אבל איך אני יכולה לעזור לאחרים, כשאני לא מצליחה לעזור לעצמי.

באיזשהו שלב, הקרב הסתיים.
המפלצת הכניעה הציפור ממעופה.
ומיכל העצמאית, הנמרצת, חדורת המטרה, נפלה לארץ ונכנעה.

מצאתי את עצמי בעיקר עצובה.
הרגשתי שאני חייבת עזרה,
ובגלל שאני מאמנת - היה לי ברור ששם נמצאת התשובה.
הלכתי למאמנת מדהימה, שהצדיקה את כל מה שסיפרו עליה.
ומפגישה לפגישה התובנות נפלו.
החוטים התחברו.
והנפש שלי התאוששה מהמכה.
קיבלתי אותי בחזרה.

הבנתי שאני זקוקה כרגע לקרקע יציבה.
התחלתי לחפש עבודה במשרה חלקית כמפתחת הדרכה.
היקום שמע אותי וציית מיד!
למחרת בבוקר כבר הייתי בעבודה ביד.

והנה עכשיו,
אני עובדת במשרה חלקית כמפתחת הדרכה.
והקליניקה שלי באורח פלא (לא באמת פלא! עבדתי מאוד קשה בשביל זה) התמלאה!!!!!!!!!!!!!!

יש לי היום 9 הורים/מתאמנים שמגיעים אליי בכל שבוע בימי הקליניקה המרוכזים שלי. (ועוד 2 שממתינים שיתפנה מקום.)

יש לי הכנסה יציבה
יש לי שקט נפשי
והרגשה פשוט נפלאה :))))))))))))))

במשך כל כך הרבה זמן התנגדתי לעזוב את "העצמאות".
הרגשתי שלמצוא עבודה כשכירה יכריז עליי שנכשלתי.
שאני זורקת לפח את כל מה שלמדתי בחמש השנים האחרונות.
שאני מוותרת על החלום שלי.
שאני מוותרת עליי.

למדתי (שוב)
שהחיים הם לא שחור ולבן.
החיים יכולים להיות גם וגם.



אבל רגע,
גם בעבר הייתי שכירה ועצמאית, וזה לא עבד לי.
לא הייתי מרוצה מהסידור הזה של 'גם וגם' אז מה בעצם השתנה?

מה שהשתנה הוא שבעבר, לפני שהבנתי לעומק, על בשרי - מה זה אומר להיות עצמאית – הייתי לא פה ולא שם.
הייתי במאבק פנימי אדיר בשניהם.

והיום, אחרי שחוויתי את העצמאות, ובחרתי לשלב אותו עם היותי שכירה מתוך הבנה שזה עושה לי שקט ואיזון (וגם למי שמגיע אליי) –
היום אני - גם פה וגם שם.
אני נוכחת.
אני קשובה.
אני ALL IN.
ואני מאושרת מזה.


זו היתה שנה מטורפת, שקיבלתי בה כל כך הרבה שיעורים עליי כאדם.
הייתי בהיי
הייתי בלואו
ומצאתי את הבית שלי
מצאתי אותי, כשטוב לי ונעים לי בפנים.



*תודה לכל מי שכתב לי ושאל בתקופה האחרונה אם אני בסדר, ולאן נעלמתי.

לפעמים צריך להתרחק, כדי להתקרב חזרה

איזה כיף לחזור הביתה.

בתמונה: חזרתי אליי :)

אוהבת
מיכל

לא תכננת לשבת לידם כל לילה בשעת ההרדמה.
לא תכננת שהם יצאו כל רגע מהמיטה.
לא תכננת שהם יתעוררו כל שעה.
לא תכננת.
אבל זה קרה.

ועכשיו מה?
איך חוזרים חזרה?

אל תדאגי אמא, אני איתך.
זה ממש לא 'רק הילדים שלך'
זה לא מאוחר
ואפשר להתחיל ללמד אותם לישון עצמאית כבר ממחר.

איך?
בואי אליי לשתות את הקפה כשהוא חם
ונחזיר את הרגלי השינה הטובים בבית - לכווווולם!

כל הפרטים בלינק בתגובה הראשונה

קשר השתיקה של האימהות העייפות
***********************************
אני זוכרת את עצמי יושבת ליד עומר הבן שלי כשהיה בן 3, לפעמים יותר משעה עד שהיה נרדם.
יושבת וכועסת.
עליי, עליו, על בעלי, על העולם.
מאשימה ומתביישת.

אמרתי לעצמי דברים נוראיים:
מה נסגר איתך, איזו אמא חלשה את!
אין לך מילה, את אומרת שאת נשארת לידו כמה דקות, ובסוף נשארת שעה!
למה שהוא יכבד את מה שאת מבקשת אם את לא מכבדת אותך.
את כמו אריה בכלוב, ורק את הבאת את עצמך לפה.

שעות שהייתי מבלה בהלקאה עצמית.
יודעת שאני חייבת לשים לזה סוף, אבל לא יודעת איך.
זה היה נורא.
נורא בשבילי, נורא בשבילו
שלא לדבר על הזוגיות… למי היה זמן אליה בכלל.

זה היה כל כך קשה לי, שלמרות שעברו 5 שנים, עד עכשיו זה נשאר איתי.

איך זה השתנה?
קודם כל כי החלטתי.
החלטתי והתחייבתי בפני עצמי שלא משנה מה, אני מלמדת אותו להירדם לבד!
בדיוק באותה תקופה למדתי הדרכת הורים.
ואז הבנתי שכדי ללמד אותו להירדם עצמאית ולישון עד הבוקר בלי להגיע אליי למיטה, בגיל שלו, בכלל לא קשור לשינה.

זה היה הרגל.
הרגל שהתלבש על קושי רגשי שלו שלא נתתי לו מענה.
הבטחון העצמי שלו היה די נמוך
היו לו פחדים
הוא היה נמנע מלהתמודד עם דברים שהיו בעיניו טיפה מאתגרים
ועוד כל מיני קשיים

מרגע שהתחלתי ליישם את הכלים שלמדתי, השינה נפתרה כמעט מעצמה.
ואני חזרתי סוף סוף לחיות בערבים.

היום, אני מלווה הורים לפעוטות וילדים שלא ישנים, בתהליך אימון שינה שמחזיר להם חזרה ת'חיים.

ולכבוד השנה החדשה אני משיקה את מוצר הדגל שלי:

****מתחילים שנה בשינה.****

גם אתם הורים עייפים?
בפגישה ממוקדת איתי אתם יכולים לקבל את כל מה שאתם צריכים כדי להחזיר לכם את השינה לחיים.

סקרנים?
כל הפרטים בלינק בתגובה הראשונה

הם התחילו תהליך יעוץ שינה שלשום!
הגיעו אחרי כמה יעוצים שלא עבדו.
די סקפטיים, (ואני לגמרי מבינה אותם).
ובעיקר מאוד מאוד עייפים!

נקודת התחלה: תינוקת בת שנה וחודש שמתעוררת כל שעה בלילה.
לפעמים נרדמת חזרה עם אוכל לפעמים על הידיים, לפעמים בעגלה
נרתעת מאוד מהמיטה - צורחת וצווחת כשרק מתקרבים אליה.

יומיים לתוך התהליך וזה מה שהם כותבים לי.

נ.ב: גם הם לא מאמינים...

*

תהליך שינה זה לא דבר מסובך.
זה פשוט מאוד כשמבינים את השיטה
ויותר מזה, מבינים את המסר שאנחנו מעבירים דרך כל פעולה שאנחנו עושים.

כשיש לנו בהירות מחשבתית
כשאנחנו מבינים לעומק מה עומד מאחורי הבחירות שלנו כהורים
גם הילדים מבינים סוף סוף מה לעזאזל אנחנו רוצים.

סדר, בהירות, חזרתיות, עקביות - אלו אבני היסוד של תהליך לימוד שינה, ותכל'ס של כל תהליך להטמעת הרגל חדש.

כשאנחנו מבולבלים, גם הם...
ושם מתחיל הקושי והתסכול של שני הצדדים.

אין דבר כזה מקרה אבוד, או מקרה קשה מידי.
כל ילד יכול ללמוד לישון.
הוא פשוט זקוק להורים שלו שילמדו אותו איך.

שנים שאנחנו לא ישנים...
******************

בכל פעם שאני שומעת את המשפט הזה מאמא שמתקשרת אליי, כל הגוף שלי מתכווץ.

ברור ש...
לא שבחרתם לא לישון מהרגע שהבאתם ילדים לעולם
לא שבחרתם שהם יתעוררו 7 פעמים בלילה
לא שבחרתם לשבת לידם שעות כל לילה עד שירדמו
או שהזמנתם אותם למיטה שלכם, לצד ההוא, שפעם היה שלכם

לא שביקשתם מהם, אל תירדמו. תישארו איתנו כל יום עד 22:00
לא שאמרתם - יאללה! הלילה נעשה לילה לבן לכל המשפחה.
לא שביקשתם מאחד שיעיר ת'שני ואז ת'שלישי
לא שביקשתם שיסרבו לישון בדיוק בערב שתכננתם לצאת לבלות

לא שביקשתם להפסיק להיות זוג מרגע שנהייתם הורים
לא שביקשתם להיות בעייפות יתר תמידית
לא שביקשתם שיהיו חולים כל שני וחמישי כי המערכת החיסונית שלהם פקקט בגלל שהם לא ישנים

לא ביקשתם
לא תכננתם
וזה הדבר האחרון שחלמתם שיהיה המציאות המשפחתית שלכם כשחלמתם על ילדים.

אבל הגיע הזמן להתעורר ולהבין!
שאפשר לשנות!
אפשר לתקן!
שינה היא מיומנות נרכשת.
והיחידים, היחידים! שיכולים לשנות את המציאות שלכם - זה אתם.

אז תפסיקו לחלום על שינה.
ותתחילו לחלום מתוך שינה.

אני כאן כדי ללוות אתכם בתהליך אימון שינה - עד שתישנו לילות שלמים כל לילה-כל הלילה.

מוכנים?
(התשובה הנכונה היא אתמול!)

*

שינה זה לא מותרות! זה צורך בסיסי קיומי.
אין שום סיבה שבעולם שתמשיכו להסכים ל'סיוט' הזה.

אני נשמעת קצת דרמטית?
אולי!
זה רק בגלל שאכפת לי.
וקשה לי לראות כמה הורים וילדים סביבי סובלים מחוסר שינה.
בעיקר כשלי זה ברור שבעוד חודש-חודשיים גג אתם יכולים לישון לילות שלמים, ולהגיע לשעת ההרדמה בשמחה.

******
מתלבטים?
תתקשרו להתייעץ ללא עלות, אני אעשה לכם סדר בדברים.
מיכל 054-2202031
מאמנת שינה לילדים

נ.ב.ב.
מכירים הורים עייפים?
תהיה חברים ותשתפו אותם בפוסט הזה, שיהיו להם כוחות להיפגש איתכם לדרינק... :)

מה היה קורה אם...
היינו מחליפים את "הוא מחפש תשומת לב"
ב-"הוא מחפש להתקרב?"
(תרגום חופשי שלי)

יד על הלב?
באיזה שלב כבר הייתם מתערבים ויוצאים לעזור לילד/ה שלכם במקרה כזה או דומה?
***********************************************
2 דקות ו-47 שניות שהיה לי לא פשוט לצפות בהן.

המחשבה הראשונה שקפצה לי לראש היא: "נו כבר אמא, תעזרי לו! מסכן (פרשנות שלי! כנראה שהוא לא תופס את עצמו ככה.) הוא מנסה ולא מצליח, הוא בטח כבר ממש עייף, אולי האתגר הזה טו מאצ' בשבילו. לפחות תעמדי מתחתיו שלא יתדרדר לתהום..."

המחשבה השניה שהגיעה (לקראת הסוף, מודה). היתה: וואו! אמא, סחתיין עלייך, איך את סומכת עליו, לא נבהלת, לא קופצת מיד לעזור, וגם לא אחרי שנראה שכמעט אין סיכוי שיצליח לבדו. את אשכרה נשארת שם "על הקווים" וסומכת עליו שיצליח בכוחות עצמו.

השאלה המיידית שעלתה לי מיד אחרי שהסרטון הסתיים, היא:

מה יצא להם מזה?

מה הוא הרוויח? מה הוא למד מזה עליו? על הכוח שלו? על הנחישות? על היכולת שלו להתמודד עם אתגר? אולי אפילו פחד? מה זה נתן לו לחיים? איזו מיומנות הוא פיתח שתעזור לו לשרוד? גם ברגעים בהן אמא לא לידו.

והיא, (לא פחות חשוב, כי אנחנו מגדלים אותם ותוך כדי גדלים גם בעצמינו)
מה היא למדה מזה עליה? על הכוח שלה? על הנחישות? על הסבלנות? על האמונה המלאה שיש לה בו וביקום? על היכולת שלה לסמוך עליה ועליו בסיטואציה לא פשוטה? אילו מחשבות יהיו לה בראש בסיטואציות בהן היא לא לידו והוא יאלץ להתמודד עם אתגרים כאלו?

קרה לך פעם שהצלחת לסמוך ככה על הילד/ה שלך?
איך זה הרגיש?
מה זה נתן לך?
מה זה נתן לילד/ה שלך?

שתפי אותנו, כדי שנוכל כולנו להתחזק כאן אחת מהשניה.

***

רוצה להתאמן איתי יחד?
בחרי השבוע סיטואציה אחת בה את רואה את הילד שלך מתמודד מול אתגר (תואם את גילו והיכולות שלו ועוד קצת)
אתגר שבו הוא חווה קצת קושי או תסכול
ועזרי לו בכך שלא תתערבי.

אם הוא מבקש את עזרתך, את יכולה לעזור לו בעידוד: אני מאמינה בך, אתה מסוגל, תתאמן תשתפר, תתאמן תתקדם. (המנטרה שאני עובדת איתה מאז שהייתי בהרצאה של אפרת לקט - אמא מאמנת)
אבל אל תפתרי לו.
אל תעשי בשבילו.
תישארי על הקווים (מחוץ למגרש) ות-ס-מ-כ-י עליו!!!

ספרי לי איך זה היה :)

שבוע אימון שמח.
מיכל

✅Baby bear tries to reach its mom by climbing a snow mountain : full video plz SUBSCRIBE Thankyou! Baby bear tries to reach its mom by climbing a treacherous snow mountain, video goes viral The baby bear slipped several times to the...

למה אני עושה את זה לעצמי?
****************************
לאחרונה אני שומעת את השאלה הזו עולה שוב ושוב בחדר האימון בכל מיני הקשרים:
- למה אני נשארת בזוגיות שאני יודעת שלא טובה לי?
- למה אני לא מתפטרת מהעבודה הזו שאני שונאת?
- למה אני לא עפה על החלום שלי לעשות עסק ממה שאני אוהבת וטובה בו?

ה'למה' הזה יכול להטריף.
תכל'ס הוא מטריף את רובינו (שלא תתבלבלו - גם אותי!)

רוצים לדעת למה?
קודם כל כי כולנו נעדיף להישאר באיזור הנינוחות (כן, לא הנוחות. הסבר בפוסט של אתמול).
איפה שמוכר לנו וידוע מראש.
איפה שהאתגרים כבר צפויים וכבר יש לנו פתרונות עבורם - גם אם הם לא הטובים ביותר, הם נסבלים, ולפעמים זה מספיק לנו לזמן מסויים עד ש…

לפעמים אנחנו לא יכולים יותר ובאמת נצא לשינוי,
ולפעמים נישאר בבחירה שאנחנו יודעים שהיא לא טובה לנו פשוט כי אנחנו מפחדים מהשינוי.

אבל חכו עם ההלקאה העצמית.
אנחנו לא באמת כאלה מזוכיסטים לחינם.
יש לנו גם רווח אדיר בלהישאר.
בלא להתקדם.
בלהיות בלופ המוכר וידוע יום אחרי יום אחרי יום ולתת לחיים לעבור לידינו.

מה הרווח שלך?
זו שאלה מצויינת להתחיל לחקור ממנה מה משאיר אותך במקום?

אחרי שמבינים את הרווח, אפשר להתחיל לעבוד ולבחון אפשרות לשינוי.

איך?
פשוט.
בואו למפגש אימון בקליניקה שלי בגבעתיים.

בא לי שנפתח את השנה הכי חזק שאפשר ואז נגביר.
מי מצטרף אליי?

***********************************************************
פגישת היכרות ב 100 ש"ח בלבד, ל -5 הנרשמים הראשונים.
תכתבו 'אני' בתגובות ונקבע.
***********************************************************

באימון - אין דבר כזה לנסות.
יש לעשות או לא לעשות.
**********************
מה ההבדל?
ההתמסרות.

כשאתם מתמסרים לעשייה, אתם לא עוצרים לשים עליה סימן שאלה בכל פעם ש"חבלן" תודעתי קופץ לביקור.
אתם פשוט עושים. נקודה.

יש המון דברים בחיים שאנחנו עושים, וגם אם לא הולך לנו בפעם הראשונה, אנחנו לא מפסיקים כי לא הצלחנו על ההתחלה.

זוכרים כשקיבלנו לראשונה את הסמאטפונים ליד, ולא היה לנו מושג מה לעשות איתם? ואיך משתמשים בהם?

זוכרים שרק נרשמנו לפייסבוק ולא ידענו איך כותבים פוסט?

זוכרים שפעם היו פקסים? (טוב עדיין יש) רק בדקתי שאתם עירניים...

*יצא פוסט נוסטלגי משהו :)

כשאנחנו יודעים שיש פה תוצאה שצריכה להתקיים, כשיש יעד ברור שאי אפשר להתפשר עליו, אנחנו ממשיכים ומתאמנים.

לא עוצרים. לא שואלים שאלות - מתמסרים. בדיוק כמו בכדורגל. מעבירים את הכדור מאחד לשני ומנסים להבקיע עד שריקת הסיום.

ככה זה שחקנים אמיתיים.
לא עוצרים
לא מערערים על החוקים באמצע המשחק.
מוסרים, בועטים, מתמסרים.

ככה גם במגרש החיים.

לכן, באימון אנחנו מתחילים את התנועה מהרגליים, מהעשייה (מהחוץ לפנים, מהגוף לנפש).
מתמסרים לפעולות (אחרי שבחרנו אותן ושם כמובן שהראש היה מעורב). אבל מרגע שבחרנו.
זהו.
יוצאים לדרך.
game on!
מתחילים, עם הפנים קדימה, ולא מסתכלים לאחור.

אני אוהבת להקביל את זה להורות.
אחרי שיש לנו ילדים אין טעם לחפור בשאלה: למה עשיתי את זה לעצמי? למה הבאתי ילדים לעולם? (ויש הורים שעושים את זה...)

הילדים כבר פה. הם נולדו והם שלנו. מכאן זו הבחירה שלנו להחליט איך לפעול במרחב המשפחתי שיצרנו.

אנחנו יכולים לבחור בפעולות שייצרו אקלים ביתי שעובד עם מה שאנחנו מכירים מהבית/מהדודה/מהשכנה ולקוות שזה מספיק.

ואנחנו יכולים לבחור ללמוד איך לשפר את מה שלא עובד, ולא להסתפק במה שאני יודע עכשיו.

כי להיות הורים, בטח בעידן של ימינו - זה מקצוע שחובה בעיני ללמוד אותו! זה המקצוע הכי מורכב שיש.

****************
יש לי 2 מקומות אחרונים בהחלט בקליניקה לאימון אישי או הורי.
(האפשרות הבאה להגיע אליי לאימון תהיה כנראה בדצמבר)

מרגישים תקועים?
מבולבלים?
סקרנים?

לא לשמור בבטן! (זה עושה אולקוס :)).

תתקשרו לייעוץ ללא עלות 054-2202031 ואעזור לכם בשמחה.

מיכל

#מאמנתאישית
#מדריכתהורים
#אימוןהורים

'תהיי האדם שאת רוצה שהילד שלך יגדל להיות'
זו המנטרה שהכי משפיעה על האימהות שלי.
מה שלך?

לא משנה מה - אל תיעלמו להם!
*******************************

זה אמנם היה לפני טריליון שנה, אבל עד עכשיו אני זוכרת את היום הזה, בו ההורים שלי לקחו אותי לבית החייל בירושלים להתגייס לצבא.

זוכרת שעליתי לאוטובוס ונופפתי לאמא ואבא לשלום בקטנה כזה עם חיוך נבוך, הם נופפו בהתלהבות ותקעתי בהם מבט של "די נו, אתם עושים פאדיחות! אני מתגייסת עם האנשים האלה…"
אבל בפנים הרגשתי אהובה, מוגנת ובטוחה.

אני גם זוכרת שחזרתי בראש שלי שוב ושוב לרגע הזה.
רגע הפרידה.
זה היה רגע שבו הבנתי שאני מתחילה משהו חדש
שאני עצמאית
שאני אחראית עליי
שכאן במקום הזה אני אייצר לעצמי בתוך המסגרת הקיימת את המציאות החדשה שלי.
יהיו לי חברים חדשים.
משימות חדשות.
סביבה חדשה.
הכל חדש.

זה סקרן אותי והפחיד אותי באותה מידה.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה דווקא עכשיו?

כן. ניחשתם נכון.
הילדים שלנו.
הם עומדים להיכנס למסגרות חדשות או ישנות, אבל להתחיל בהן שנה חדשה, שתביא איתה אתגרים חדשים, חברויות חדשות, צוות חדש ועוד.
הם נרגשים, מפחדים, סקרנים, שמחים, מבוהלים, אדישים, מתלהבים, רגישים - הכל יחד.
הבאפר היחידי שיש בינם לבין השנה החדשה הזו בימים הראשונים,
העוגן היחידי שהם יכולים להישען עליו לפני שנפרדים - הוא אנחנו.

לפעמים, מתוך רצון להקל עליהם (ועלינו) את הכאב שבפרידה,
בשביל לא להאריך את הסבל לכולם,
או כי ככה קראנו שכדאי
אנחנו מביאים אותם בימים הראשונים לגן/הכיתה החדשים, ואז ברגע הפצפון הראשון שבו הם מתחילים טיפה לרכוש ביטחון ונינוחות במקום החדש, אנחנו עושים "ויברח" ונעלמים להם.

ממש כמו שהיו תינוקות ואחרי שנרדמו יצאנו על קצות האצבעות בתקווה שלא ירגישו, אז ככה.

רק שהם ממש לא ישנים.
הם ערים, עירניים וסופר דרוכים ומתחים גם ככה.

ואז אנחנו חושבים בטעות שאם היה להם רגע קטן של חיבור לגן/לכיתה, אז זהו - הם כבר מסודרים מפה ואילך, ואנחנו משוחררים.
או שאנחנו חושבים בטעות שאם נלך עכשיו כשהם לא בוכים, זה עדיף לכולם.

זה לא.

מה לדעתכם קורה להם כשהם מרימים את העיניים מהמשחק/מהחבר /מהספר - ואין אמא ואין אבא - הם נעלמו?!

האמון בבת אחת נשבר.
ואז כל החיוביות שניסינו לתת להם לקראת שנת הלימודים החדשה - נעלמת בשנייה.
הלב שלהם נשבר.
הביטחון מתערער.
הם מרגישים פגיעים, לא מוגנים, חשופים.
ואין מי שישמור עליהם כי מי שהיה אמור לעשות את זה "נעלם".

הפרידה, בטח בימי ההסתגלות הראשונים, היא מה שתקבע במידה רבה את ההסתגלות, הביטחון שלהם והשמחה שלהם ללכת גם בימים הבאים...

לוקח זמן להרגיש בנוח במקום חדש.
תנו להם את הזמן הזה.
תהיו רגישים לצורך שלהם.
לקושי שלהם.
תביאו אתכם לימים הראשונים (וגם לאלו שאחריהם :)) אמפתיה בערימות, כי הם יצטרכו המון ממנה.

זה קשה להתחיל שנה חדשה.
זה קשה להתחיל מסגרת חדשה.
זה קשה להכיר חברים חדשים, צוות חדש, גן חדש, כיתה חדש.

המון דברים קשים בתוך הסיטואציה הזו.
ואנחנו ההורים, עמוד התווך בין המוכר, הידוע, והבטוח - לבין החדש, הזר והלא-מוכר.
תהיו שם איתם.
עד שירגישו נוח ובטוח לשחרר.

ואז תגידו -
תגידו שאתם הולכים
תגידו מתי אתם חוזרים (אחרי שיקרה X או שתעשה Y)
תגידו שזה בסדר להרגיש שזה קשה ומוזר ושרוצים הביתה
זה טבעי כל כך וזה בסדר גמור לבכות את הקושי הזה החוצה - בכל גיל!!!
תגידו שאתם סומכים עליהם שכשהם ירגישו שהם מסוגלים הם יוכלו למצוא דרך להירגע ולהצטרף לשאר הקבוצה
תשאלו מה יכול לעזור להם בפרידה?
מומלץ לתכנן בבית ריטואל פרידה (נניח: כיף-נשיקה-חיבוק שבו סופרים עד 10 תוך כדי, ואז פרידה)
תגידו שאתם סומכים על הצוות ואם אפשר למצוא מישהו מתוך הצוות שיהיה שם איתם כשתלכו, מצויין.

אל תיבהלו מהבהלה שלהם.
תנו להם את הכתף שלכם ואת הכנף שלכם להתחבא תחתיה עוד קצת.
הם עדיין גוזלים
שזקוקים לכם.

אני מנסה לדמיין מה היה קורה לי אם אמא ואבא היו מסיעים אותי לבית החיל ביום ההוא בו התגייסתי ונעלמים לי בלי לומר דבר, איך זה היה משפיע על הביטחון שלי בגיוס שלי לצה"ל.
וזה היה בגיל 18…
אז דמיינו אותם עכשיו.
גוזלים - אמרתי?

תחילת שנה מעולה!!!!!!!!!!!!!!

**בתמונה: אני בטירונות. ילדה במדים. כמה שאין לי מושג מה עוד מחכה לי בחיים.