Seigyo Dojo

ברוח התקופה, חשוב שכל אחד ואחת ידע להגן על עצמו.
אפשר גם לארגן קבוצות פרטיות. אפשר לפנות בווטסאפ 054-6742069

מי מתנדב לעשות טעויות?
בספר שכתבתי (באנגלית ובספרדית) על למידה והוראה מוקדש פרק שלם ללמידה עצמית. בין היתר מוזכרת בו למידה מטעויות עם שילוב תובנות של מסורת למידה יפנית באמנויות לחימה ובתחומים נוספים יחד עם תובנות ממסורת הלמידה ביהדות. ליפנים יש יחס דו ערכי לטעויות. וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם: "אם אתה פשוט נוקט בגישה של הגנה על טעות, לא תהיה תקווה לשיפור. הצלחה בחיים היא היכולת לעבור מטעות אחת לאחרת מבלי לאבד התלהבות." אנשים חושבים לעתים קרובות, "מה הייתי עושה אילו הייתי עושה טעות?", אז הם מסתגלים למצב במקום לנסות להראות את הנקודות החזקות שלהם ולהיצמד לשיטות בדוקות ולא לנסות כל דבר חדש.
יפנים נוטים להתכונן יתר על המידה ולחשוב יותר מדי על הסביבה שלהם כדי להימנע מטעויות. כתוצאה מכך, המנהג היפני הוביל גם לנוהג של לעתים רחוקות לסלוח או לאפשר טעויות. ניתן לייחס זאת למערכת החינוך היפנית, המלמדת תלמידים לחשוש משינויים ולהעריך חיים משותפים. התנהגות זהירה נתפסת כיפה בעיני היפנים, ולכן הם עושים זאת לעתים קרובות. כישלונות, גדולים או קטנים, נחשבים רעים. החברה היפנית זוכה לביקורת על כך שאינה סובלנית לטעויות.
זה נכון גם בסביבת עבודה. היפנים מעדיפים לנתח את הטעויות שלהם ביסודיות ולקחת אחריות, ללא קשר לתפקידם. הגישה היפנית לחשיבה אינה מתמקדת בעתיד ובמה שעליהם לעשות לאחר מכן, אלא מתמקדת בעיקר בעבר ובאופן שבו נוצרו ההצלחות או הכישלונות הקודמים שלהם. אנשים נוטלים אחריות על כל טעות שהם עושים. היפנים מקבלים אחריות ישירה לכל כשל שמתרחש בתחום אחריותם - גם אם מישהו אחר גרם לו. מנהלים צפויים לייחס הצלחה למישהו אחר ולקחת אחריות על כישלונות. הסצנה הזו נטועה באסתטיקה יפנית. במילים אחרות, עשה מה שטוב לאדם האחר, מבלי להיות אסרטיבי. לקיחת אחריות על טעויות של אחרים היא חלק מלהיות מנהיג.

איך מפתחים מאזן אימה?
בשלבי הלמידה הראשונים של אמנויות לחימה אנחנו לומדים בחממה, בסביבה מבוקרת, שהיא חשובה כדי לפתח את הביטחון העצמי. סביבה מבוקרת מאפשרת לשפר את יכולת התגובה בלא חשש מפציעה, ואת היכולת שלנו למצוא את חלון ההזדמנויות שבו נוכל אנחנו ליזום מהלך שיכריע את הקרב.
העיקרון מרכזי המנחה אותנו, הוא שצריך לצאת מנצח, גם בלי שהקרב יתקיים כלל. כדי שמצב כזה יוכל להתממש, וזה לא תמיד אפשרי, אנחנו צריכים לבנות את עצמנו כדמות שיכולה להרתיע. ההרתעה היא לא רק במילים אלא בשפת גוף. אנחנו מפתחים יכולת פיזית מסוימת, וזו בתמורה, מחזקת את תחושת הביטחון שלו. את התחושה הזו אנו מקרינים החוצה, ומי שקולט את ההקרנה הזו יכול לחוש שיש כאן עוצמה חבויה, ויצרנו מאזן אימה, שבו יש לנו יכולת, אבל איננו צריכים לממש אותה. מספיק שהצד השני יודע שיש לנו יכולת כלשהי, שהיא עמומה, לא ברורה, אולי מפחידה, כדי לגרום לו לחשוב פעמיים לפני שהוא מנסה לתקוף. אם אנחנו מבצעים פעולה, עדיף שהיא תהיה חשאית, שלא יראו מה בדיוק עשינו. עדיף גם שלא יידעו באמת אם אנחנו ביצענו אותה. עמימות היא המרכיב החשוב ביותר במאזן אימה.
אני בדרך כלל מתנגד לקורסים של הגנה עצמית, שבהם מגיעים לארבע עד שמונה פגישות, לומדים שניים שלושה תרגילים ויוצאים עם תעודת השתתפות. אני מאמין בלמידה מתמדת בתירגול קבוע, כי זה בדיוק כמו בשפה: אם למדת צרפתית ואינך דובר את השפה באופן קבוע, היכולת המילולית שלך נחלשת, ובכל פעם שתידרש לדבר בשפה הזו, תיתקל בעוד מילים שאינך יודע. כך גם מי שלומד בקורס קצר להגנה עצמית, אם הוא לא ממשיך לתרגל, בשעה של מבחן הוא יגמגם, אם בכלל, את התרגיל שהוא זוכר, וזה לא יישלף מעצמו ויזרום באופן אוטומטי ובמהירות, כדי לסיים את הפרשה. למרות ההתנגדות שלי לקורסים קצרים, אני רואה בהם תועלת בכך שהם חושפים בפני המשתתפים עולם שלם, שאולי כדאי להם לנסות לגלות בהמשך, ואכן להמשיך וללמוד ולהפוך את הלמידה והתרגול של אמנות לחימה לדרך חיים.
חשוב לנו לתרגל כמה סוגי תרגילים, לעבור מתרגיל לתרגיל, כי הגיוון הזה מאפשר לנו לעשות היזון הדדי בין התרגילים. ביצעת תרגיל אחד ועזבת אותו לטובת תרגיל אחר, כשתחזור לתרגיל הראשון תעשה אתו בצורה משופרת, כי הגוף שלך התעשר בתנועות אחרות והמוח משליך מתנועה אחת לתנועה שנייה ולהיפך. זו אחת הסיבות שאנחנו לא לוקחים את החומר ועוברים עליו רק לפי סדר, אלא מדלגים מעבודת רגליים לעבודה עם חרב, ומשם לעבודה של מקל קצר מול ארוך, ושוב מוטו דורי (ידיים ריקות מול נשק), ועבודה של סכינים, שרשראות, טיפוס, וכל מה שיש בשיטה שלנו, ויש הרבה.
אחד הדברים שבונה ביטחון עצמי שיוקרן החוצה הוא התנסות בקרבות. הבעיה היא שאם אתה מתחיל בקרב בלי ניסיון קודם אתה עלול להיפצע כי יש לו דינמיקה אחרת. כדי להבטיח שאנחנו מלמדים את הדרך הנכונה, אנחנו מתחילים בקרב מבוקר, כמו תרגילי 1234321, שבו אתה יודע מתי תסתיים ההתקפה של הצד השני ומתי תוכל אתה לנצל חלון הזדמנויות ולתקוף. רק אחרי שמושגת מיומנות של תגובה מושכלת, ממשיכים בקרבות שאין בהם תנועות שנקבעו מראש.
עוד דרך למידה היא באמצעות תרגול קאטות מהדנשו. הדנשו הוא למעשה אוסף של תרגילים שעמדו במבחן הקרב האמיתי, וכדאי שנכיר אותן כדי לדעת מה עובד. מה שלא עובד לא תועד, כי לא היה מישהו שחזר מהקרב ויכול היה לספר מה קרה שם. אין חכם כבעל ניסיון.

סקרנים ללמוד? קבוצה בגבעתיים בהדרכתי תשמח לקלוט אתכם.

היסודות החיוניים באמנות לחימה
המאסטר הצומי אומר שיש שלושה יסודות חיוניים באומנויות לחימה: ראשית, חזון והיכרות של עצמך. שנית, הסרת כשלים, חולשות וכל מה שמיותר. החלק החיוני השלישי הוא כנות, תחושה, התמסרות והבנת הלב. ככל שנתקדם בלימוד אומנויות הלחימה וככל שנתרגל טכניקות, נפחית את המאמץ הנדרש לביצוע תנועות, והן נעשות יעילות יותר.
אם מורה מלמד כנדרש, הוא מעביר לתלמיד את כל מה שהוא יודע על הטכניקה. בסופו של דבר, היתרונות היחידים שיש למורה על התלמיד הם השעות שהשקיע בתרגול בעצמו והניסיון האישי שצבר. כל ביצוע משפר את הטכניקה. השיעור מדגיש למידה וחשיפה מתמשכת לאתגרים חדשים. התרגול מתבצע לאחר השיעור, ביחידים או עם עמיתים. המשמעות היא שעל התלמידים לחבור לבני גילם או לעמייתיהם עם ותק דומהלשלהם וללמוד זה מזה. במפגשים ידידותיים אלה, כל תלמיד הופך למורה וכך הוא עוזר לעמיתיו. את הגישה הזו תוכלו לראות כבר בשיעור עם המורה. אם יש זמן לתרגל, כל תלמיד משתף את מה שראה והבין, וכל התלמידים מזכירים זה לזה פרטים קטנים שחשובים לביצוע יעיל של הטכניקה.
למידה משותפת עובדת בשני הכיוונים, בין אם התלמיד המתקדם נמצא עם פחות מנוסה ממנו, או להיפך. שיתוף זה הוא בעל ערך גם בסוף השיעור כאשר כל תלמיד מציע תובנות שקיבל מנקודת המבט הייחודית שלו. משוב ושיתוף חשובים גם כאשר מתאמנים עם עמית אחד בלבד. לכל אחד מכם יש משהו לשתף ולהשתמש בו כדי לעזור לזולתו.

מי מוכן ללמוד נינג'יצו?
ילדים זה העתיד של האמנות שלנו. לכן מאוד חשוב שההוראה שלנו, כמורים לנינג'יצו, אמנות לחימה יפנית עתיקה, תמשוך יותר ויותר ילדים. זו לא רק הגנה עצמית, אלא סלילה של דרך חיים של אדם בעל ערכים, של הסתגלות לשינויים, של משמעת עצמית ושל למידה מתמדת.
השם נינג׳ה או נינג׳יצו מביא היום קונוטציה של אתגר הנינג׳ה, של מטפסי החבלים והסולמות, ומכשול הקיר. כן, וגם מכשירי חשמל למטבח… אם אנחנו מלמדים נינג׳יצו, אנחנו צריכים לעשות תיאום ציפיות. לא רק עם הילדים אלא גם עם ההורים.
ההורים הם המשוכה הראשונה שצריך לעבור. צריך לשכנע אותם, כדי שיביאו את הילדים, כי הם אלה שמביאים ומחזירים את הילדים. ההורים צריכים להרגיש שמפקידים את הילד שלהם בידיו של מורה שאפשר לבטוח בו. אנחנו צריכים לעמוד מולם באסרטיביות, לדעת להסביר מה אנחנו עושים עם הילדים, איך אנחנו שומרים עליהם שלא ייפגעו, שומרים ומיישמים כללי בטיחות, כל מה שאנחנו, כהורים בעצמנו, היינו רוצים לשמוע ממדריך ומורה של הילדים שלנו.
לגבי תיאום ציפיות, יש עניין של הישגיות וסממנים חיצוניים, שאפשר לראות בעין לעומת הערכים האמיתיים שנלמדים ואינם נראים בשלב הראשון. ילד שהולך לשיעורי ג׳ודו אחרי חצי שנה חוזר הביתה עם חגורה צהובה. עוד חצי שנה כתומה. גם אצלנו יש ציפיות לילדים, אבל אצלנו נשארים עם חגורה בצבע ירוק עד השחורה. אבל אפשר, ואני ממליץ, לעשות פסים על הירוקה, כמו שעושים פסים על החגורה השחורה בדרגות דאן. בנינג׳יצו יש תשע דרגות עד לשחורה, קיו 9 עד קיו 1, ואנחנו יכולים להיות נדיבים עם הדרגות. ממרומי ההדרכה שלנו, זה ממש לא משמעותי. לילדים זה מאוד חשוב. חברתית. הם רוצים שיראו את ההישגים שלהם ויעריכו את המאמץ.
כשלימדתי בני חמש ברעננה, באו אלי תלמידים ואמרו שחברים שלהם בג׳ודו כבר קיבלו חגורה צהובה ולכן הם רוצים לעבור לשם… התחלתי לתת פסים, שזה יותר נחשב, כי כבר יש חגורה ירוקה, שזה השלב השלישי בג׳ודו. אם שואלים מתי מקבלים חגורה שחורה, אפשר לומר שאפשר כבר עכשיו לתת את הדרגה הזו, אבל היא לא שווה את הנייר שהתעודה כתובה עליו. יש חגורה שחורה ילדים, שהיא לא שוות ערך לחגורה שחורה של מבוגרים, אבל זה אפשר לתת רק כשבאמת מבצעים את כל התרגילים בדרישות לדרגות. אנחנו מחויבים לסייע לילדים לחזק את הביטחון העצמי שלהם. הם לאט לאט יהיו יותר בטוחים בעצמם, כשהם מסוגלים לעשות דברים שלא יכלו לבצע קודם. אנחנו יכולים לתת לכל אחד חיזוקים חיוביים בנקודות החזקות שלהם, ולהשתדל לא להדגיש את הצדדים הפחות טובים. אלה ייעלמו עם הזמן. צריך רק סבלנות ואמפתיה.
ההתקדמות של התלמידים, גם בקבוצה, היא אינדבידואלית, ולא קבוצתית. כל אחד מתקדם בקצב שלו ואין כאן תחרות. אבל לגבי תחרות, חשוב לנו לעורר את יצר התחרות בין הילדים, ואת זה עושים בשיעורים עצמם, בתרגילים של קיהון שמתבצעים קבוצה מול קבוצה. למשל, זחילה על הגחון מצד לצד של האולם, זה אחרי זה עד האחרון והקבוצה מנצחת היא זו שסיימה ראשונה.
בכלל, משחקים הם דרך מעולה להחדיר מיומנויות שונות. משחקים זה הדבר היחיד בחיים שלנו שאנחנו עושים ברצינות. עובדה, אם שוברים את הכלים אנחנו לא משחקים. אנחנו יכולים לעשות משחקי תחרות בין קבוצות, תחרויות אישיות, כמו כמה פעמים אתה מסוגל לעשות כפיפות סמיכה, עליות על מתח, להחזיק חבר על המותניים ולרדת עם הברכיים, קפיצות למרחק מעל כמה משתתפים, קפיצה מעל מכשול. במקום מירוץ שליחים מעבירים סכין מאחד לשני ולשלישי, עד שמגיעים עם הסכין לנקודת המטרה. משחקים יכולים להיות כל דבר, כיד הדמיון, וצריך לשים לב שכולם משתתפים ולא קורה שמישהו מתיישב בצד, כי זה קשה מידיי. אנחנו צריכים להתאים את רמת המשחק והתחרות לקבוצה, ולאפשר לכולם להשתתף.
אחד הדברים החשובים היא לא להפוך את השיעור ל״חוג״, כי אם זה חוג, בסוף שנת הלימודים פשוט יפסיקו, ויש ספק אם יגיעו שוב בתחילת שנת הלימודים הבאה. אנחנו רוצים לפעול לטווח ארוך, לזמן את הילדים למפגשים עם קבוצות אחרות, לעשות מחנות אימונים בחורשה, בחוף הים (וכמובן נבקש הורים מלווים שיגיעו לשמור על הילדים במקום ציבורי), וחשוב לעשות לא רק מחנות אימונים בחוץ אלא גם אימונים סדירים בחוץ. לקבוע לפחות אימון אחד בחודש לא באולם או דוג'ו ייעודי. על דשא, על חול, בשיפוע, במישור, יחפים, עם נעלי התעמלות, עם טאבי. חישול זה טוב, אבל לא יותר מידיי. לא לגרום נזק בלתי הפיך.
חושבים על העתיד של ילדיכם? עודדו אותם להצטרף לשיעורי נינג'יצו. הם יגלו עולם מופלא שיצעיד אותם קדימה ולא ישכיח מהם את התובנות של אלה שבאו לפניהם, ומוכנים לחלוק איתם את הידע הזה.

So nice to have such considerate neighbors: Hamas fired rockets right at midnight so we could peacefully have a midnight kiss to celebrate a new year before the missiles arrived at the center of Israel. The Hamas aimed these rockets at civilians in hundreds of towns and villages in central Israel. If it wasn't for the Iron Dome defense system and our Airforce operators most likely there could be thousands of casualties. The comparison of casualty numbers is irrelevant. We should think of the number of civilians that they aim the fire at. Israel does not target civilians but is forced to aim at areas where the terrorists use civilians as human shields.

Visit TikTok to discover videos! Watch, follow, and discover more trending content.