10/01/2024
מי מוכן ללמוד נינג'יצו?
ילדים זה העתיד של האמנות שלנו. לכן מאוד חשוב שההוראה שלנו, כמורים לנינג'יצו, אמנות לחימה יפנית עתיקה, תמשוך יותר ויותר ילדים. זו לא רק הגנה עצמית, אלא סלילה של דרך חיים של אדם בעל ערכים, של הסתגלות לשינויים, של משמעת עצמית ושל למידה מתמדת.
השם נינג׳ה או נינג׳יצו מביא היום קונוטציה של אתגר הנינג׳ה, של מטפסי החבלים והסולמות, ומכשול הקיר. כן, וגם מכשירי חשמל למטבח… אם אנחנו מלמדים נינג׳יצו, אנחנו צריכים לעשות תיאום ציפיות. לא רק עם הילדים אלא גם עם ההורים.
ההורים הם המשוכה הראשונה שצריך לעבור. צריך לשכנע אותם, כדי שיביאו את הילדים, כי הם אלה שמביאים ומחזירים את הילדים. ההורים צריכים להרגיש שמפקידים את הילד שלהם בידיו של מורה שאפשר לבטוח בו. אנחנו צריכים לעמוד מולם באסרטיביות, לדעת להסביר מה אנחנו עושים עם הילדים, איך אנחנו שומרים עליהם שלא ייפגעו, שומרים ומיישמים כללי בטיחות, כל מה שאנחנו, כהורים בעצמנו, היינו רוצים לשמוע ממדריך ומורה של הילדים שלנו.
לגבי תיאום ציפיות, יש עניין של הישגיות וסממנים חיצוניים, שאפשר לראות בעין לעומת הערכים האמיתיים שנלמדים ואינם נראים בשלב הראשון. ילד שהולך לשיעורי ג׳ודו אחרי חצי שנה חוזר הביתה עם חגורה צהובה. עוד חצי שנה כתומה. גם אצלנו יש ציפיות לילדים, אבל אצלנו נשארים עם חגורה בצבע ירוק עד השחורה. אבל אפשר, ואני ממליץ, לעשות פסים על הירוקה, כמו שעושים פסים על החגורה השחורה בדרגות דאן. בנינג׳יצו יש תשע דרגות עד לשחורה, קיו 9 עד קיו 1, ואנחנו יכולים להיות נדיבים עם הדרגות. ממרומי ההדרכה שלנו, זה ממש לא משמעותי. לילדים זה מאוד חשוב. חברתית. הם רוצים שיראו את ההישגים שלהם ויעריכו את המאמץ.
כשלימדתי בני חמש ברעננה, באו אלי תלמידים ואמרו שחברים שלהם בג׳ודו כבר קיבלו חגורה צהובה ולכן הם רוצים לעבור לשם… התחלתי לתת פסים, שזה יותר נחשב, כי כבר יש חגורה ירוקה, שזה השלב השלישי בג׳ודו. אם שואלים מתי מקבלים חגורה שחורה, אפשר לומר שאפשר כבר עכשיו לתת את הדרגה הזו, אבל היא לא שווה את הנייר שהתעודה כתובה עליו. יש חגורה שחורה ילדים, שהיא לא שוות ערך לחגורה שחורה של מבוגרים, אבל זה אפשר לתת רק כשבאמת מבצעים את כל התרגילים בדרישות לדרגות. אנחנו מחויבים לסייע לילדים לחזק את הביטחון העצמי שלהם. הם לאט לאט יהיו יותר בטוחים בעצמם, כשהם מסוגלים לעשות דברים שלא יכלו לבצע קודם. אנחנו יכולים לתת לכל אחד חיזוקים חיוביים בנקודות החזקות שלהם, ולהשתדל לא להדגיש את הצדדים הפחות טובים. אלה ייעלמו עם הזמן. צריך רק סבלנות ואמפתיה.
ההתקדמות של התלמידים, גם בקבוצה, היא אינדבידואלית, ולא קבוצתית. כל אחד מתקדם בקצב שלו ואין כאן תחרות. אבל לגבי תחרות, חשוב לנו לעורר את יצר התחרות בין הילדים, ואת זה עושים בשיעורים עצמם, בתרגילים של קיהון שמתבצעים קבוצה מול קבוצה. למשל, זחילה על הגחון מצד לצד של האולם, זה אחרי זה עד האחרון והקבוצה מנצחת היא זו שסיימה ראשונה.
בכלל, משחקים הם דרך מעולה להחדיר מיומנויות שונות. משחקים זה הדבר היחיד בחיים שלנו שאנחנו עושים ברצינות. עובדה, אם שוברים את הכלים אנחנו לא משחקים. אנחנו יכולים לעשות משחקי תחרות בין קבוצות, תחרויות אישיות, כמו כמה פעמים אתה מסוגל לעשות כפיפות סמיכה, עליות על מתח, להחזיק חבר על המותניים ולרדת עם הברכיים, קפיצות למרחק מעל כמה משתתפים, קפיצה מעל מכשול. במקום מירוץ שליחים מעבירים סכין מאחד לשני ולשלישי, עד שמגיעים עם הסכין לנקודת המטרה. משחקים יכולים להיות כל דבר, כיד הדמיון, וצריך לשים לב שכולם משתתפים ולא קורה שמישהו מתיישב בצד, כי זה קשה מידיי. אנחנו צריכים להתאים את רמת המשחק והתחרות לקבוצה, ולאפשר לכולם להשתתף.
אחד הדברים החשובים היא לא להפוך את השיעור ל״חוג״, כי אם זה חוג, בסוף שנת הלימודים פשוט יפסיקו, ויש ספק אם יגיעו שוב בתחילת שנת הלימודים הבאה. אנחנו רוצים לפעול לטווח ארוך, לזמן את הילדים למפגשים עם קבוצות אחרות, לעשות מחנות אימונים בחורשה, בחוף הים (וכמובן נבקש הורים מלווים שיגיעו לשמור על הילדים במקום ציבורי), וחשוב לעשות לא רק מחנות אימונים בחוץ אלא גם אימונים סדירים בחוץ. לקבוע לפחות אימון אחד בחודש לא באולם או דוג'ו ייעודי. על דשא, על חול, בשיפוע, במישור, יחפים, עם נעלי התעמלות, עם טאבי. חישול זה טוב, אבל לא יותר מידיי. לא לגרום נזק בלתי הפיך.
חושבים על העתיד של ילדיכם? עודדו אותם להצטרף לשיעורי נינג'יצו. הם יגלו עולם מופלא שיצעיד אותם קדימה ולא ישכיח מהם את התובנות של אלה שבאו לפניהם, ומוכנים לחלוק איתם את הידע הזה.
