04/08/2026
מועבר מבית אריאלה: "התחושה שלי לגבי ספרות ילדים, זו תחושתו של אדם המתגנב אל ילדותו.
לא זו בלבד שהילדות היא חלק מחייו, שאין אנו סוגרים את הדלת אחריה והולכים הלאה, שהרי אלה החדרים ואולי הארמונות שאנחנו משתדלים לחזור ולהתגנב אליהם [...]
האמנות והכתיבה לילדים, הן דרך כמעט נואשת להיאחז בילדות."
הילד ע. הלל, נולד היום לפני 100 שנה. בשם הלל עוגני, מהילדים הראשונים של קיבוץ משמר העמק.
הוא היה ילד בעל דמיון עשיר. יום אחד הלך לישון בבית הילדים עם יד מאוגרפת, מה שמנע ממנו ללבוש פיג'מה. לשאלת הגננת, מה קרה לו ביד, השיב כי תפס ענן קטן ואם יפתח את היד – הענן יברח.
מזל שגם לגננת חווניה היה דמיון עשיר, והיא הציעה לשמור לו את הענן בארון למשך הלילה.
פעם אחרת נתפס הלל הפעוט מנסה לפרוץ החוצה משער המשק כשבידיו סכין גילוח חלוד. כשנשאל לאן הוא הולך, השיב כי הוא בדרכו לאפריקה לצוד אריות.
וחווניה הגננת שכנעה אותו לוותר, כדי שהאריה המסכן לא יחטוף טטנוס.
ספרו הראשון, היה ספר שירה למבוגרים בשם 'ארץ הצהריים', הטובל באהבתו לנוף של ארץ ישראל:
וּבַחֲמִישִׁי לְחֹדֶשׁ אֲדָר פָּרַח עָלַי הָעוֹלָם בִּסְעָרָה,
וַאֲנִי זֹרַקְתִּי אֶל כֹּתַרְתּוֹ צָלוּף בַּבְּשָׂמִים הַשְּׂמֵחִים,
וְשָׁמַעְתִּי אֶת כָּל פִּרְחֵי-הָאוֹר וְאֶת צִלְצוּלֵי-הַמַּיִם קוֹרְאִים לִי בִּשְׁמִי
הוֹי, כַּמָּה הָיָה הַכֹּל אֶפְשָׁרִי! כָּל-כָּךְ אֶפְשָׁרִי!
בֶּטַח נִרְאֵיתִי מְגֻחָךְ בְּעֵינֵי הַסְּפָרִים שֶׁבְּיַלְקוּטִי
אֲבָל מַה יּוֹדְעִים הַסְּפָרִים עַל הָעוֹלָם בַּחוּץ, בַּחֲמִישִׁי בַּאֲדָר,
בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא!
מַה יּוֹדְעִים הֵם עַל תַּחֲרֻיּוֹת הָרִיצָה בֵּין הַקְּרֶפִּיסִים הַצְּהֻבִּים
וְהַכַּלָּנִיּוֹת הָאֲדֻמּוֹת
(מתוך השיר 'בסיבוב כפר סבא' בתוך הספר: ארץ הצהריים/ ע. הלל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956)
את אהבתו לנוף של ארץ ישראל תרגם גם לפרנסה – במקצועו כאדריכל גנים ונוף הוא תכנן את גן המנורה ליד הכנסת, את פארק צ'רלס קלור ואת גן הפסגה ביפו.
הטבע ובעלי החיים היו אורחים קבועים בשיריו של ע. הלל לילדים; הזברה שלובשת פיג'מה, הדוכיפת שלא אכפת לה, הנמלה המשתעלת ואפילו קרוקודיל אחד מקופת חולים זמנהוף.
כי כמו שכתב בספרו 'דודי שמחה' – "וּבִכְלָל, בְּלִי חַיּוֹת, אֵיךְ אֶפְשָׁר לִחְיוֹת?!"
ע. הלל הלך לעולמו בגיל 63 בלבד, ממחלת הלב ממנה סבל שנים ארוכות.
ממיטתו בבית חולים, על ערש דווי, הוא הכתיב לבתו את שירו האחרון "הלוואי עליי":
נְמָלָה מִתְנַהֶלֶת בַּשְּׁבִיל,
גּוֹרֶרֶת שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל,
גְּדוֹלָה פִּי שָׁלוֹשׁ מִמֶּנָּה.
יִישַׁר כֹּחֵךְ, נְמָלָה.
הַלְוַאי עָלַי!
חַרְגּוֹל מְנַתֵּר בַּשָּׂדֶה,
חֲמִשָּׁה עָשָׂר מֶטֶר בִּקְפִיצָה.
חֲזַק וֶאֱמַץ, בַּחוּר בֶּן חַיִל.
הַלְוַאי עָלַי!
זוּג חוֹחִיּוֹת מִתְעַלֵּס בָּאֲוִיר.
אֵיזוֹ חֲגִיגָה! אֵיזוֹ חֲגִיגָה!
הַלְוַאי עָלַי!
אַיָּלָה שְׁלוּחָה דּוֹאָה בָּהָר.
אֱלֹהִים אַדִּירִים, אֵיזֶה הָדָר!
הַלְוַאי עָלַי!
נְמָלָה, חַרְגּוֹל, זוּג חוֹחִיּוֹת,
אַיָּלָה שְׁלוּחָה,
עוֹשִׂים וְאֵינָם יוֹדְעִים מָה,
אֲבָל אֲנִי כֵּן:
עוֹמֵד, מִשְׁתָּאֶה וּמְהַלֵּל יָהּ!
היום מציינים 100 שנה להולדתו של המשורר ע. הלל.
אילו מספריו ושיריו אהובים עליכם במיוחד?
בהכנת הטקסט נעזרנו וציטטנו מתוך המקורות הבאים:
"-כתב מהילד שנשאר בו": בתו של ע. הלל מעלה הצגה משיריו וסיפוריו/ יעקב בר און, מעריב
-ארץ הצהריים/ ע. הלל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956.
-
