ארז מרקוביץ' - התפתחות אישית בשיטת סאטיה

אני רוצה לדבר על אגו. אתם יודעים, הקול הקטן הזה בתוך הראש שתמיד רוצה להיות צודק ואף פעם לא טועה? כן, זה.

אבל הנה העניין, האגו הוא לא רע. זה כמו גיבור-על קטן במוח שתמיד ערוך ומוכן להגן עלינו כדי שלא נפגע, אבל הרבה פעמים זה ממש להפך. הבעיות מתחילות כשגיבור העל הזה מתחיל להיות קצת יותר מדי גדול חזק על הנמסיס שלו, הביקורת, וחושב שהוא יודע הכל, זה הרגע שבו מתחילות הצרות.
😁

אז איך אני מתמודד עם האגו שלי ונשאר במודעות לרגע שבו הוא יוצא משליטה? ובכן, קודם כל, אני מתחיל לשים לב לקול הקטן בראש שמתחיל לדבר בתוקפנות ואז לכיווץ שנוצר בגוף - כשאני שם לב שאני מתגונן או כועס או שיש לי משהו להוכיח, זה האגו שלי שמדבר. אז אפשר לומר שהקריפטונייט שלי הוא כשמישהו חושב שאני טועה.
🤨

אז מה אני יכול לעשות בקשר לזה? אני צריך להיות המבוגר האחראי ולהזכיר לאגו שזה בסדר לעשות טעויות ושאנחנו עדיין גיבורי על פנטסטים ואהובים גם כשאנחנו טועים.
😀

תחשבו על זה ככה - האגו הוא כמו צ'יוואווה קטן שתמיד נובח ומנסה להילחם. אבל אין צורך לתת לצ'יוואווה הצווחני הזה לשלוט. אני תמיד יכול לבחור להיות כמו החתול הרגוע והמגניב שפשוט מתבונן ונותן לצ'יוואווה העצבני להתיש את עצמו.
😎 😎

כשאני פתוח לאפשרות ללמוד ולהתפתח, אני לא צריך גיבור על שייגן עליי ;)

עומדים להתראיין בקרוב למשרת חלומותיכם?
אתם ממש לפני מאורע חשוב?
תבואו עם המטרות הנכונות.

ולפני שאתם אומרים שלהתקבל לעבודה זאת המטרה שלכם...

אין ספק שזה חשוב להתקבל למשרה,
אבל זאת לא מטרה, זאת תוצאה,
ועל התוצאה אין לנו תמיד שליטה.

למשל, אני יכול להיות אחד הנהגים הטובים ביקום אבל אין לי שליטה על הרכב הבא שיכנס בי כשעברתי בירוק.

גם אם אני המרואיין הטוב בעולם, יכול להיות שהמראיין קם ברגל שמאל או שהמשרה פשוט לא מתאימה לי.

בגלל שאין לי שליטה מלאה בתוצאה
אני מתמקד במי אני בוחר להיות בראיון:

אם למשל אני רוצה להיות בטוח,
אז איך נראה במציאות אדם בטוח?
איך הוא יושב?
מה טון הדיבור שלו?
הוא שואל שאלות?

אם אני רוצה להיות שליו,
איך נראה אדם שליו במציאות?
הוא מחייך?
הוא נושם?
הוא מקשיב?

אם אני רוצה להיות ברור,
איך מדבר אדם ברור?
באיזו מהירות?
איך הוא נושם?
מה גוון הקול שלו?

על כל המטרות האלו יש לי שליטה מלאה גם אם העולם יתהפך ויעשה 4 סלטות לאחור.

אז את התוצאה אני מודד בסופו של דבר לפי
המדד שלי: האם הצלחתי לעמוד במטרות שהצבתי לעצמי.

וזה נכון לכל דבר גדול או קטן, חשוב או פחות חשוב שאתם מחליטים לעשות בחיים.

מסר לעצמי:
אני מאמין שאהבה מניעה את העולם, אהבה היא הכל. אהבה לעצמי ואהבה לאחרים היא המהות והתוכן.
🌺
כשאני אוהב, כל הצרות נשכחות ואני פתאום יכול ומסוגל לעשות הכל, אפילו לרחף באוויר. אהבה תומכת בי ומרימה אותי למעלה.

כולנו רוצים לקבל אהבה, אבל אהבה חשוב לי גם לתת. לפעמים אני לא מרגיש שקיים מישהו שמעוניין לקבל את האהבה שלי כשלמעשה הסיבה נעוצה באהבה שלי לעצמי. איך אתן אהבה אם היא לא קיימת בתוכי ולעצמי? איך אסכים לקבל אהבה כשאני מרגיש שהיא לא מגיעה לי?

איך זה נראה במציאות? כשמישהו אומר לי שאני אהוב, מוכשר ומוצלח אבל כל מה שאני יכול להרגיש הוא שרק מנסים להיות נחמדים אליי. אני לא באמת מאמין שמגיעה לי אהבה.

איך אתחיל לאהוב את עצמי?

היום אוקיר את מי שאני ואת מה שקיים בחיי מתוך ידיעה מלאה שרק כשיהיה לי טוב עם עצמי, כשאוהב את עצמי ואחיה עם עצמי בשלום, כך אוכל להעניק אהבה לאנשים אחרים ובכך למשוך לחיי אנשים שמחפשים אותה.
אני מוכשר, אני חכם ואני אהוב ❤

איך אפשר להסתדר כמעט עם כל אדם שנפגוש כולל ובמיוחד עם עצמינו?

אני מזמין אתכם להרצאה חינמית שתתקיים בזום בתאריך 23.12 (יום רביעי) בשעה 19:00 בערב.

מה הדבר החמקמק הזה שמייצר כימיה עם אנשים? איך זה שיש אנשים שאוהבים ואחרים שאנחנו רק מחליפים איתם חיוך מנומס אבל הניצוץ מעולם לא נוצר?

שמי ארז, אני בן 40, מאמן בשיטת סאטיה, שיטה תרפויטית שעוסקת בתחושות, רגשות ובעצם נוגעת לכל אספקט של החיים שלנו שכולל אנשים: לקוחות, מנהלים, חברים ומשפחה וכמובן גם אנחנו עצמינו. אני רוצה להזמין אתכם לשיחה על הדברים שמפעילים אותנו ואת האנשים שמסביבנו.

מספר המקומות בהרצאה מוגבל.
להרשמה מלאו את הטופס
https://forms.gle/vA5KcWHsv3H1mphD7

אז בואו, יהיו דינוזאורים :)

קרדיט קומיקס:
Instagram:
Facebook: www.facebook.com/dinosandcomics

מה המטרה?

חבר טוב אמר שהוא מרגיש תקוע, שכולם סביבו מתקדמים ומצליחים להגיע ליעדים, אך דווקא הוא לא מצליח להגדיר לעצמו מטרות. יש לו עבודה מכובדת שמכניסה משכורת יפה (מאוד) אבל הוא לא מאושר, הוא מרגיש שהוא לא יודע מה משמעותי עבורו.

הוא ביקר אצל פסיכולוג במשך כמה שנים, אבל הוא לא מרגיש ששיטת עבודה שבה הוא רק משוחח היא אפקטיבית, מכיוון שלדבריו אין בדרך הזאת מטרה מוגדרת, אין משהו שאפשר לחתור אליו. הוא "צריך מישהו שיגדיר עבורו מטרה ברורה להגיע אליה"

שאלתי אותו איך הוא היה מרגיש אם אני או מישהו אחר היה מגדיר עבורו מטרה בחיים? הוא ענה שהוא דווקא לא היה רוצה שמישהו אחר יגדיר עבורו את המטרה.

התשובה שלו לא הפתיעה אותי, גם אני לרוב צריך שהשאלה תישאל בקול רם כדי להצליח לענות ממקום אותנטי שמדויק עבורי.
וזה בעצם כל העניין, הוא מסתובב עם המחשבות בראשו ומאמין לכל מילה, כי על מי נסמוך אם לא על עצמנו?

אבל הדרך שבה הוא מתנהל במציאות קשורה לפחדים ולרצונות מנוגדים שמתנגשים זה בזה ומובילים אותו בסוף לאותה התחושה של תקיעות - אני רוצה לנוע, אבל משהו מונע בעדי. אני יודע מה אני רוצה, מה הדבר שמשמעותי עבורי בחיי, אבל אני גם בעצם לא.

אז פשוט שאלתי: מה אתה מרגיש שמשמעותי עבורך?
אז הוא דיבר על מערכות יחסים- משפחה, חברים ואהבה וגם על היכולת ללמוד ולרכוש ידע על העולם ועל עצמו.

דרך היכרות עמוקה שלו עם עצמו ועם "ספר ההפעלה" שלו, בעזרת חשיפה של מנגנונים, כאבים ומסקנות שהוא הסיק במהלך חייו, פירוקם לגורמים ויצירת מסקנות חדשות הוא יצליח להשיג את ההתקדמות שאותה הוא כ"כ רוצה.

אבל אגב, אני לא באמת מאמין שיש מטרה. אולי מלבד להמשיך את הדרך לתוך עצמינו ולהתפתח כאנשים חומלים, לעצמינו ולעולם שלנו.
עבורי, משם מגיע האושר.

כולנו נקלעים לעימותים וויכוחים, לרוב התחושה היא שלא באמת מקשיבים לנו או מבינים אותנו.

לפעמים במהלך ויכוח נדמה לי שהאדם שמולי לא מקשיב לי או שלא שמע אותי. אני כותב "נדמה לי" כי אותם האנשים שמתווכחים איתנו ממשיכים לצעוק, ממשיכים להתווכח ולהעלות טענות. ואז אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לחזור על אותה הנקודה שוב ושוב כדי שיבינו, ולרוב זה גם תוך כדי צעקות.

חשוב להבין שלפעמים אנשים כבר קיבלו את המסר ואפילו מזדהים איתנו, אבל מרגישים שהם חנוקים מכעס, והדרך היחידה שהם מכירים כדי לחזור ולנשום היא לצעוק. עצם העובדה שכרגע הם כועסים וחנוקים לא אומר שהם לא הבינו את המסר ושהוא לא התקבל אצלם בצורה מלאה.

לכן הרבה פעמים אחרי שהמסר שלנו נאמר והועבר, חשוב לעצור, לשתוק ולתת לצד השני לדבר תוך כדי תשומת לב לנשימה שלנו, אנחנו נותנים הזדמנות לצד השני לאוורר. כשהצד השני מאוורר הוא לפעמים יכול לעשות זאת בצורה פוגענית, ולכן באותו הרגע חשוב במיוחד לשים לב לנשימה שלנו ולתרגל להביט על האדם שמולנו באופן חומל. חומל במובן הזה שהוא מרגיש עכשיו פגוע, ונעלב ולכן מנגנון ההגנה האוטומטי שהוא פיתח לרגשות העדינים שקיימים בו, אומר בכל הכח "התקפה". אין זה אומר שאנחנו צריכים לקבל סגנון דיבור מעליב, אלים ופוגעני, אלא רק להגיב אליו בחמלה. למשל: "אני לגמרי מבין\ה את הדברים שאתה אומר ואת הכאב שלך, אבל לא נעים לי לשמוע את המילים שאתה אומר, זה מכאיב לי".

ולכן קורה שהרבה פעמים אחרי ויכוח סוער אנחנו בטוחים שהאדם שמולנו לא מבין אותנו ולא מקשיב לנו, אבל אז אותו אדם הולך ועושה בדיוק את מה שביקשנו שנעשה או מתקן את מה שביקשנו שייתקן או אפילו מתנצל.

וכל זה אחרי שהם לקחו קצת זמן לנשום.

איך אתם דואגים לעצמכם כשאתם נקלעים לויכוח?

בתמונה זה אני, בבית ספר יסודי, בתמונה אני אולי נראה מלא בבטחון, אבל לפעמים זה טבע של תמונות - לתעתע.

העולם שמיסבבנו תמיד ישקף את מי שאנחנו. אנחנו כועסים, העולם יכעס. אנחנו אוהבים, העולם יאהב. תובנה פשוטה מאוד אבל עם חשיבות עצומה.

לא הייתי ב"מקובלים". למעשה לא הייתי בשום קבוצה, היו לי חברים מעטים וכמו כל ילד מאוד רציתי להרגיש שמקבלים אותי. אך ההתנסויות שלי עם ילדים אחרים לרוב היו כואבות ועם הזמן התחלתי לפחד מאינטראקציות חברתיות והתגובה שלי היתה להתרחק, כי זה כאב.

האמת שלא ממש הבנתי למה כל זה קורה לי. הילד והנער שהייתי תמיד הרגיש שיש איזשהו סוד שאף אחד לא מספר לו. אני זוכר ששאלתי את עצמי כל הזמן שאלות בסגנון של: איך מתחבבים על אנשים? מה הסוד הגדול שכולם יודעים ורק אני לא?

גם בחלק מחיי הבוגרים הרגשתי לא אהוב.
הביך אותי לבקש עזרה אבל חלמתי הרבה פעמים שמישהו מכין לי תכנית סדורה, פתרון! מה אני עושה לא נכון? כיצד לעשות חברים.

יצאתי לדרך ארוכה של חיפוש ולמידה, היו אנשים שנעזרתי בהם, קמתי ונפלתי אבל הכיוון הכללי היה כל הזמן קדימה.

מה גיליתי ולמדתי?

כמו בכל דבר בחיים הפתרון הוא לא חיצוני, התשובה תמיד נמצאת אצלנו. המסע מתחיל בללמוד להתקרב לתחושות הלא נעימות והילד למד להמנע ממה שכואב ומאנשים באופן כללי. אנשים זה לא נעים, רק אצלי בפנים עם עצמי זה נעים ושקט וכך הפכתי להיות מאוד מרוכז בעצמי. הילד דווקא מאוד רוצה שיתיחסו אליו ויתנו לו תשומת לב ויאהבו אותו, אבל בתוך כל הריכוז העצמי הזה הוא שכח, בעצם הוא לא שכח - הוא לא העלה על דעתו בכלל שאנשים אחרים זקוקים גם הם לכתף התומכת שלו. מי היה מאמין? שמישהו יצטרך אותו? למרבה הטרגדיה הוא בכלל לא היה מסוגל לתפוס את העובדה שיש אנשים שממש רוצים וצריכים את התמיכה שלו ואת הכתף שלו. מי הוא בכלל שיתן כתף? מי הוא בכלל שיעזור? הוא לא יכול לעזור, הוא חלש, הוא קטן וכל אלה גרמו לו בסופו של דבר להיות… מרוכז רק בעצמו.

הילד הזה שהוא אני, תמיד היה שם איתי במהלך החיים, מעולם לא עזב גם כשהתבגרתי, אחז בהגה, והוכיח כל פעם מחדש את התפיסות שלו על עצמו ועל העולם.

לא העלתי על דעתי בכלל שאנשים אחרים יצטרכו אותי: יצטרכו שאני אגיד להם בוקר טוב, או שאשאל אותם מה שלומם, שאקשיב להם. כי כשאני כ"כ מבקר ושופט את עצמי, וההערכה העצמית שלי כ"כ נמוכה, אין סיכוי שאהיה זה שיכול להיות תומך ועוזר לאנשים אחרים.

אז למדתי לאט לאט, צעד צעד, שאנשים אחרים דווקא כן רוצים להעזר בי ושאני יכול לעזור ולתרום לכל אחד. כל פעם, קצת, למדתי מיומנויות חדשות. זה מתחיל מדברים פשוטים כמו לשאול "מה שלומך?", להקשיב עד הסוף כשמישהו אחר מדבר וללמוד לא להניח הנחות על אנשים - להיות סקרן ולשאול שאלות במקום לשפוט. לאט לאט גיליתי שאנשים כן צריכים את הכתף וההקשבה שלי. הנתינה היא אנרגיה שמחדשת את עצמה, כי ככל שאני מקשיב לאנשים שאני אוהב, הם רוצים אותי יותר בחייהם, ואז אני מקבל עוד כוח ועוד בטחון, וזה מאפשר לי להיות שם עבורם אפילו יותר.

הלוואי ומישהו היה שואל אותי עוד כשהייתי קטן: אתה שואל את החברים שלך מה שלומם? אתה מחמיא להם? אומר להם כמה שהם טובים ומוכשרים? אתה מקשיב להם? אתה רואה את הקושי שלהם? אתה עוזר להם? זאת האמת הפשוטה שחיפשתי כל השנים האלה, ולבסוף מצאתי.

אבל התשובה היא לא במחשבה על מה שאני עושה או אומר, אין אסטרטגיה נכונה. התשובה נמצאת במי שאתה בעולם. את מי אנשים אחרים רואים? הם הם רואים הוויה חומלת, שלווה, אוהבת, מקבלת.

התהליך של לצאת מעצמך ולפתח הוויות חדשות לא קורה ביום אחד.
אימון נקרא 'אימון' כי מדובר בתהליך שמתחייבים אליו, כל אחד יכול להגיע לדרגת אמן בכל דבר מתוך השקעה של זמן והתנסות. אנחנו לומדים איך להפעיל את עצמינו, אנחנו לומדים את הוראות ההפעלה שלנו, בהתחלה זה מאולץ ולאט לאט זה הופך להיות טבע שני וכבר לא מרגישים שזה קורה. כשכבר יש הרגל, אז אין מאמץ, זה כבר חלק מאיתנו.

אין ידיעה מסוימת שאנחנו מקבלים יום אחד, אין הארה פתאומית שבה החיים שלנו פתאום מתמלאים באהבה, זו דרך מרגשת ומופלאה, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות, הוא לבחור לצעוד בה.

כמה זמן זה שינוי?

כמה זמן ייקח לי להגיב אחרת לחיים? כמה זמן ייקח לי ללמוד על עצמי? להגיב אחרת לילדים, לבן או בת הזוג?

חוויות נעימות הן ממש נעימות. העניין הוא שאיך שאני מתחיל להרגיש שמח, במאחורה של הראש אני מתחיל לפחד שזה ייגמר. מתי ייגמר? איך זה ייגמר? אני רוצה לאחוז ברגע, בשמחה או בצחוק המתגלגל, בחוויה של התאהבות, בחברים שאני כ"כ אוהב. אני בכלל לא שם לב שהפחד מתגנב, מלכלך את השמחה שלי בסבל קטן כזה. לא סבל ממש גדול, רק קטנטן כזה שמציק. להדחיק אפשר לנסות, אבל הברנש הקטן כבר שם ולא יעזור בית דין - אני מפחד שהרגע יחלוף, ההתאהבות תחלוף, החברים יעזבו למקום אחר והזמנים… כבר יהיו אחרים. אז מה אני יודע בוודאות בעצם? שהרגע יחלוף. אחלה. אבל אני לרוב שוכח פרט חשוב שמצליח לחמוק ממני כמו פאנצ' בבדיחה גרועה - עומדים להיות לי בחיים עוד כ"כ הרבה רגעים אחרים. הם עומדים לבוא וללכת ואז לחזור ולהעלם. יום אחד נוחת כאן וירוס חדש וביום השני אנחנו מוצאים את עצמינו נהנים מהחופש, ואז גם הוא נעלם ואיתו הלחץ והעומס ואז גם הם מתחלפים בשמחה מזדמנת.
אני לא נאחז ברגעים הטובים בדיוק כמו שאני לא נאחז ברגעים הקשים, אבל כמו שאני לא נמלט מהרגעים הטובים, אני לא בורח מהרגעים הקשים, אני לומד להיות איתם.
ככל שאני לומד להיות גם עם הקושי והתחושות הלא נעימות, אני הופך מחסר אונים לפעיל אל מול החיים שלי. לפעמים כשמגיעים רגעים קשים זה יכול אפילו לשמח אותי כי זאת הזדמנות ללמוד.
אני לא רוצה לשנות את חיי, זאת לא המטרה, אני רוצה להכיר ולהתקרב אליי, לשנות את הדרך שבה אני מגיב לחיים, כי לפעמים החיים מגיעים אליי במהירות מסחררת ותופסים אותי לא מוכן.

אז כמה זמן ייקח לי ללמוד להתקרב אל עצמי? כמה זמן לעבור טרנספורמציה?

המון זמן חברים, זה לוקח ים של זמן. ללמוד לתפעל את עצמינו דורש מיומנות. אנחנו מאסטרים בהדחקה של רגעים לא נעימים, ועכשיו ללמוד להיות איתם זה כמו לעלות על גלשן בפעם הראשונה ולהתחיל לגלוש. לוקח זמן להכיר את המסקנות שהסקנו על החיים, כי לפעמים לא נעים לנו להודות שהן כבר לא נכונות עבורנו. אז מה עושים כשלא נעים להודות? מוכיחים לעצמינו ולסביבה שהמנגנונים שפיתחנו, באמת משרתים אותנו נאמנה.

אבל כמובן שבמציאות הם לא משרתים אותנו בכלל, למעשה כל התפיסות שלנו מגבילות אותנו ולפעמים מחריבות לנו את החיים, את הזוגיות, את החברים ובכלל את התקשורת עם אנשים. זה נראה בלתי אפשרי בהתחלה להכיר, להתקרב ולפרק מסקנות, אבל לאט לאט אם ממש מסתכלים מקרוב, אפשר לראות שינויים קטנים. כשאני לומד לנגן על גיטרה, זה יכול לתסכל אותי מאוד, אבל יום אחד אני שם לב שאני דווקא כן מצליח לשים אצבעות על אקורד בלתי אפשרי. אני עדיין רחוק מלהיות ג'ימי הנדריקס, אבל הצלחתי לעבור עוד שלב קטן בדרך לשם.

החיים הם מסע של שיעורים שכולנו יכולים ללמוד אם רק נבחר - כל אחד והשיעורים שלו. אף אחד לא מגביל אותנו מלבד אנחנו את עצמינו. כל מה שאנחנו צריכים ללמוד הוא להיות עם עצמינו גם כשקשה, להתעזר בסבלנות ולשים לב להתפתחויות הקטנות.

הקשבה אמיתית היא הבסיס לכל מערכות היחסים בחיי.

הקשבה היא שילוב של שמיעה, דממה וריקות. ללא שקט אין פנאי לקול. בהגדרתה הקשבה היא נתינה של תשומת לב. כמו בכל דבר בחיים כשאנחנו נותנים, תמיד נקבל חזרה, מהרגע שאני נותן ומשקיע בהקשבה לאנשים שאני פוגש ביום יום, ההרגשה משתפרת ואני מקבל חזרה אהבה. למרות שבהקשבה אנחנו במצב של נתינה ולא לקיחה, עדיין, אנחנו מקבלים המון- הנתינה לאחר והעזרה לזולת מעניקים לנו בטחון ושמחה.

להקשבה יש את הכח למקד אותנו ולשמור אותנו נוכחים. אם נתרכז בקולות ובצלילים, נבחין בגוון ובאופי שלהם, נצליח להשאר מחוברים ולהיות ברגע. כאשר אנחנו מאבדים את הקשב אנחנו כמעט תמיד נתנתק מההווה וננדוד למחוזות של זכרונות קרובים ורחוקים ומחשבות על העבר והעתיד.

אנחנו אולי נשמע, אבל לא נקשיב.

הקשבה נדירה שהיא נטולת ביקורת ושיפוט, משאירה רק סקרנות וחקירה. אני מתחבר למילים ולמשמעויות ופחות לדמיון ולפרשנות סובייקטיבית לדברים שנאמרים.
בדר"כ בשיחה אנחנו ממתינים לתורנו לדבר וכשאנחנו ממתינים שהאדם שמולנו יסיים כבר לדבר אנחנו חושבים על הדברים שאנחנו רוצים לומר, ואז בהכרח אנחנו לא מקשיבים, תשומת הלב שלנו לא נוכחת. בין היתר בגלל העובדה הזאת, עולה הצורך הגדול בהקשבה אמיתית.

בפסטיבל המידברן, אליו הגעתי ב-3 השנים האחרונות, בו אני מוביל את מחנה "שיחות נפש", למדתי עם הזמן שדווקא במקום המוני בו מרוכזים אלפי אנשים, מעטים מאוד מצליחים לחוות הקשבה אמיתית והבדידות היא רבה.
זאת הסיבה שבמידברן מחנה "שיחות נפש" הוא מחנה עסוק מאוד, בגלל המענה שהוא נותן על הצורך הגובר בהקשבה אמיתית בתוך מקום שלמרות שהוא עמוס באנשים, אך לעיתים הוא גם מאוד בודד. מידברן הוא דוגמא מעולה לכיצד ניתן להרגיש בודד גם בתוך קהל גדול של 12 אלף איש.

הקשבה לרוב ניתנת בצורה אקטיבית תוך השקעת מאמץ ומחשבה אך הרבה פעמים אנשים מקבלים את הקשב המוחלט שלנו גם ללא השקעת מאמץ מיוחד. למשל, אנחנו מקשיבים קשב רב ומוחלט כשאנרגיה של אהבה מתקיימת, כשאנחנו אוהבים מאוד- אנחנו מקשיבים מאוד.

דרך ההקשבה אנחנו יכולים ללמוד על עצמינו, הדברים שמושכים אותנו ואת תשומת ליבנו, מה הם הצרכים שלנו וההעדפות שלנו. גם כשאנחנו לא מקשיבים אנחנו יכולים ללמוד המון, כמו למשל על הדברים שקשה לנו ושאיתם אנחנו לא רוצים להתמודד. לפעמים הקשבה היא גם בריחה.