06/10/2026
יש דברים שאפשר לסלוח עליהם.
יש דברים שאפשר לשחרר.
ויש רגע שבו צריך פשוט להגיד:
עד כאן.
אתמול גיליתי שפרויקט שהשקעתי בו שנה מחיי, יצירה שנבנתה גם מהידע שלי, מהעבודה שלי, מהמילים שלי, מהזמן שלי ומהלב שלי — הודפס ויצא לדרך כשהשם שלי איננו בו.
ואני כועסת.
כועסת על מה שקרה.
כועסת על האמון שנתתי.
כועסת על המקום שבו שתקתי יותר מדי זמן.
וכואבת את התחושה שמישהו יכול לקחת דרך משותפת ופשוט לכתוב מחדש את הסיפור כאילו לא הייתי שם.
אז לא.
אפשר להוציא את השם שלי מדף.
אפשר להדפיס גרסה שבה הוא לא מופיע.
אבל אי אפשר למחוק את הדרך שעשיתי.
אי אפשר למחוק שעות של יצירה ועבודה.
אי אפשר למחוק את מה שנולד מתוכי.
ואי אפשר להפוך היסטוריה משותפת לסיפור של אדם אחד רק מפני שכך נוח יותר לספר אותו.
שתקתי הרבה זמן.
השתיקה שלי לא הייתה חולשה.
היא הייתה בחירה.
אבל גם לשתיקה יש גבול.
אני לא יודעת עדיין באיזו דרך אבחר לפעול, ואני לא מתכוונת לנהל את הסיפור הזה ברשתות החברתיות.
אבל אני כן אומרת היום דבר אחד בקול ברור:
אל תתבלבלו בין אדם שבוחר לא להילחם לבין אדם שאין לו על מה להילחם.
יש לי קול.
יש לי אמת.
יש לי תיעוד של הדרך שעשיתי.
ובעיקר —
יש לי אותי.
ואותי כבר אי אפשר למחוק.
