ישיבה תיכונית אור תורה נווה שמואל

15/09/2026

09/09/2026

English Below
מנהיגות היא היכולת להפוך אוסף של אנשים לעם אחד.

זה היה אחד המסרים המרכזיים שהביא היום מפקד פיקוד המרכז, אלוף אבי בלוט, למפגש עם תלמידי מיזם המנהיגות של ישיבת אור תורה נווה שמואל.

עוד לפני השיחה על מנהיגות, הביקור התחיל בזיכרון. אלוף בלוט ביקר בחדר ההנצחה של הישיבה, שבו מונצחים 30 מבוגריה שנפלו, 13 מהם מאז 7 באוקטובר. את חלקם הכיר באופן אישי, ובשיחה עם התלמידים הזכיר את דמותם ואת פועלם למען עם ישראל.

מתוך ספר שמואל ודמותו של דוד, דיבר אלוף בלוט על כוחה של מנהיגות להפוך את עם ישראל מאוסף של אנשים לעם אחד, המחובר סביב שליחות וייעוד משותפים. הוא התייחס גם לרגע שבו דוד יוצא למערכה ומשאיר מאחור את מה שעלול לעכב אותו — כדי להתמקד במשימה שלפניו ולפעול מתוך אמונה בדרך.

עבור התלמידים היה זה שיעור במנהיגות, בפיקוד ובאחריות — ובעיקר בכוחה של אחדות ובחשיבותה של אמונה בדרך.

יהי רצון שנמשיך להצמיח מנהיגים הפועלים מתוך אחריות, ענווה ושליחות, ובכוחם לעצב את עתידו של עם ישראל.

Leadership is the ability to transform a collection of individuals into one united people.

This was one of the central messages shared today by Maj. Gen. Avi Bluth, Head of the IDF Central Command, during his meeting with students in the Leadership Initiative at OTS's Yeshivat Neveh Shmuel in Efrat.

The visit began with remembrance, as Maj. Gen. Bluth visited the school’s memorial room, honoring 30 alumni who have fallen, 13 of them since October 7. He knew some personally, and spoke with students about their lives and their dedication to the people of Israel.

Drawing on the Book of Samuel and the figure of David, he spoke about the power of leadership to transform the Jewish people from a collection of individuals into one nation, united around a shared mission and purpose. He reflected on the moment David goes out to battle, leaving behind anything that might hold him back, so he can focus fully on the task ahead and act with faith in his path.

For the students, it was a lesson in leadership, command, and responsibility - and above all, in the power of unity and the importance of believing in the path ahead. This is the leadership we strive to cultivate: leaders guided by responsibility and humility, with the clarity and conviction to shape the future of the Jewish people.

09/09/2026

ערב התעוררות לקראת יום הדין

07/09/2026

שמי מתן בירנשטוק (מחזור ל״א בנו״ש)

לפני כחודש הראל אחי הבכור (מחזור כ״ג) נהרג בקרב בלבנון. הראל היה מ״פ בחטיבה 55 לאורך כל המלחמה, והיה איש של אנשים, צחוק ושמחה. הראל באופן עקבי היה מדבר על התקופה בנו״ש כמעצבת ביותר בחייו. בעקבותיו בחרתי גם אני ללמוד בישיבה וגם עבורי אלה היו שנים מדהימות ומשמעותיות מאוד.

הראל הותיר אחריו את אשתו אליה וארבעת ילדיו: אורי וגפן התאומות, מעיין, וזיו ישראל
אנחנו יוצאים בקמפיין מימון המונים *להכרת תודה לאליה ולילדים על כך שהקריבו את היקר להם מכל, ודאגה להם לשקט כלכלי בעז״ה.*

מוזמנים לקחת חלק ולתרום כמתנת ידכם ♥️

עומדים לצד אליה והילדים

04/09/2026

"אל תשתדל. תשתדל!!"
מה נלמד מהרב אהרון לכטנשטיין, חנן פורת והרב שטיינזלץ?
מדרש (והפעם סיפור) נוגע בחיים
ניצבים וילך, וערב סליחות
איך מצמצמים הפער בין הרהור תשובה לתשובה בפועל
כל הוגי הדעות עוסקים ביחס המורכב שבין הרהורי תשובה למעשה התשובה בפועל. יש מהם שמעצימים את הפן של הרהור התשובה הראשוני שמתנוצץ בלבו של האדם, את הכוונה והרצון הכן, ומחשיבים אותו מאוד. ויש שדווקא נותנים משקל מועט, פחות, להרהור התשובה ותובעים את הפעולה. רואים הם את מהות התשובה בשינוי המעשי בהוצאת הרצון מהכוח אל הפועל, והעמידה במעשה התשובה לאורך זמן.
היטיב לנסח את המורכבות הרב קוק: "התשובה היא מצד אחד קלה שבקלות, שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה. ומצד שני קשה שבקשות שלא יצאה עדין אל הפועל"
האתגר הקשה ביותר הוא לצמצם את הפער, לקצר המרחק בין ההרהור לבין הוצאה להפועל. איך עושים זאת? מה הסוד?
מורי ורבי, הרב אהרון ליכטנשטיין- בן אדם יתאמץ בך
פשוט הדבר בעיני, שלא פגשתי בחיי אדם הדומה למלאך ה' צבאות כהרב ליכטנשטיין. בחוכמתו, גדלותו ידיעתו וגאונותו בתורה ובכל חוכמות העולם. בשכלו החד, וביכולת הניתוח הנדירה שלו. בתפילתו המרגשת בעומדו לפני ה'. בדבקותו והיותו בתודעת עמידה נוכח פני השכינה 24/7, כל יום וכל רגע. ברגישותו האנושית לכל אדם, קטן וגדול. ובענווה בלתי נתפסת. ללא ספק האדם השלם ביותר בו פגשתי בחיי. מבהיל ממש, משמח, אהוב, ומעורר השראה. זכות הייתה לי להיות תלמידו.
והנה, אותו ענק שבענקים כאשר נתבקש בראיון עיתונאי אקראי, בהגיעו לגבורות, להגדיר כיצד הוא מסכם את מסכת חיו ומה רוצה שיכָתֶב על מצבתו, השיב ר' אהרון במילה אחת, אופיינית כל כך: "השתדל".
השתדל- יוצר תחושת בינוניות, הפך כל מהותו של הרב. הרב חינך, והיה בעצמו סמל, למאמץ אין סופי. חיים מתוך מתח פנימי וחתירה תמידית להתקדם ולעלות. עצם העמידה לצידו גרמה לכל אדם להתאמץ ולהיות יהודי ואדם טוב יותר. ובדיוק לזה קרה הרא"ל: "להשתדל". מאה אחוז השתדלות מתמדת. השתדלות שאין סוף.
פרופסור אביעד כהן, בהספדו לרב ליכטנשטיין, מתאר ההשתדלות, ומציין ששיר האהוב ביותר על הרב היה מתוך הפיוט של תפילת מוסף בראש השנה: "אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך". כך בראש השנה וכך היה הרב רוקד ושר מילים אלו בשמחת תורה, בעודו מחבק את ספר התורה. ובן אדם יתאמץ בך- זו אולי תמצית עבודת ה' שלו ותמצית חיו. להתאמץ. להשתדל עד אין קץ.
לעיתים הביטוי "להשתדל נשמע "פרווה", משהו שיש בו בינוניות. אך השתדלות אצל רבינו היא עד הקצה. תביעה למאמץ. דרישה ללא פשרות. זו הדרך לצמצם הפער בין הרהור התשובה, לבין ההוצאה לפועל של מעשה התשובה ויצירת שינוי אמיתי.
חנן פורת- רציתי להיות טוב
חנן לא רצה שיקראוהו רב, אך היה תלמיד חכם מופלג, מעמיק, יצירתי ובעל לב רגיש. זכר בע"פ ספרים שלמים. גם אצלו זכיתי ללמוד, ולהתפעל מרוחב ועומק היריעה.
והנה, בהיותו בתקופה האחרונה של חיו, בעודו נאבק במחלה קשה, גם הוא בראיון, שהיה לאחרון של חיו, התייחס לכיצד חפץ להיזכר. בתשובה לשאלה אשר עסקה בחשבון הנפש האישי שלו, ציטט הרב פורת סיפור חסידי על רב שאמר לתלמידיו: אני עומד להסתלק מן העולם. אם תשאלו אותי איך הייתי רוצה שיזכרו אותי, לא הייתי אומר שאני רוצה שיזכרו אותי כאדם צדיק או קדוש, כי לא הייתי כזה. גם לא הייתי רוצה שיזכרו אותי כאדם טוב, אני יודע כמה דברים שהיו אצלי לא טובים. אם תוכלו לזכור אותי במשהו, תזכרו אותי בדבר אחד - שרציתי להיות טוב".
"על זה אני יכול לומר בלב שלם", סיכם הרב פורת, "רציתי להיות טוב. מה צריך לומר יותר? "
חנן שהיה איש רוח ואיש מעשה. תלמיד חכם ומנהיג גוש אמונים. חבר כנסת פעיל למען עם, ארץ ותורה. עשייתו בכל התחומים התאפיינה במסירות אין קץ, וגם במוכנות לפרוץ גבולות למען אמונותיו, ולמען עם ישראל. "רציתי להיות טוב" אינו הקטנה. משמעותו מאמץ, תביעה ודרישה.
הרב עדין שטיינזלץ- אל תשתדל... תשתדל!!
גם הרב עדין התייחס להשתדלות, סגנונו יותר מחויך, ומעט ציני, אך התביעה למיצוי המאמץ חדה. וכך מספר תלמידו, יואל שפיץ.
לפעמים הים מטיל עלינו משימות משימות לימודיות מאתגרות. בכל פעם שהטיל משימה כזו היה פונה לאחד החברים ושואל אותו נו אולי תיקח על עצמך איזה סוג של דבר כזה. פעם אחת, אחד מאיתנו ענה לו: "בסדר הרב אני אשתדל". למשמע הביטוי אני אשתדל הרב עדין נדרך כמעט כעס וירה לעברנו: אני רוצה להגיד לכם משהו לגבי השתדלות. בספר שמות מתואר במקום אחד איך בחור מתחיל עם בחורה. התורה משתמשת במושג מאוד מסוים לנושא זה היא אומרת: "וכי יפתה". עכשיו אולי מישהו מכם בדק פעם איך אונקלוס מתרגם את המילים וכי יפתה? אונקלוס אומר: וארי ישדל", ממש אותו שורש כמו להשתדל. נו אז אני בטוח שאם כל אחד מכם יקח איזו משימה על עצמו איזה חלום וישתדל, כמו אותו בחור צעיר ולהוט מספר שמות שמתחיל עם אותה בחורה, אין ספק שהשתדלות כזאת הוא יצליח. אבל אם תשתדלו כמו איזה תרח זקן כלום לא יצא וחבל לכם בכלל לנסות. הוא לא היה צריך להוסיף עוד מילה מאז איש מאיתנו לא העז לומר לרב עדין אני אשתדל.
אין קיצורי דרך ואין פטנטים... כך אנו לומדים משלושת אנשי המופת. הרוצה לצמצם הפער בין כוונה למעשה בין הרהור תשובה למעשה תשובה לעולם ידַרֶש להשתדלות שיש בה מאמץ, אומץ, עקביות, ועבודת הרצון להיות טוב.
אשרי אדם יתאמץ בך
שבת שלום
אור וטוב
הרב אבישי

27/03/2026

"ואומר לך בדמייך חיי"-
סיפור ושיר לליל הסדר
מדרש נוגע בחיים לליל הסדר

דילמת התפילין
צבי קורץ-אדר, עבר על בשרו את כל אופני סבל השואה, ושרד. עם סיום המלחמה התגלגל ללודז', שם פגש את שרה שטרן קטן (אף היא שורדת אושוויץ, הקומונרית של בני עקיבא, מובילת רוח גדולה, לימים חברת קבוצת יבנה, וחברת כנסת מטעם המפד"ל) שחיברה אותו לקומונה של שורדי שואה ברוח תורה ועבודה, ועם חבורת בני עקיבא עלה לארץ ישראל.
לימים, בהגיעו לגבורות מוסר הוא לבנו שני זוגות תפילן, וכך הוא מספר: "שניהם לא בכסף נקנו. התפילין הגדולות והמהודרות הוצאתי מתחת להריסות בית מגטו לודז', אחרי המלחמה. עבדנו מטעם הקהילה היהודית שהוקמה עם השחרור. אלפי זוגות תפילין ושאר תשמישי קדושה הצלנו מכיליון. כל אחד מאיתנו קיבל כמובן זוג במתנה. הזוג השני קטן וצנוע, כמו מהדורת כיס, אלו תפילין שקיבלתי בבסיס הקליטה של צה"ל כשהתגייסתי במלחמת השחרור.
והנה בני ראה מה קורה לי התפילין משיחות את דעתי מן התפילה שואל אני את עצמי היתכן ש"אני" המניח תפילין של נרצחי השואה הוא אותו "אני" המניח תפילין של צבא ההגנה לישראל"??
ואז מוסיף צבי קורץ את ההתלבטות שלו: "הרבה שנים התלבטתי איזה זוג להניח, תפילין של קדושי השואה שנרצחו, או של צה"ל ותקומת האומה. ומאז מלחמת ששת הימים קבעתי לי מנהג קבוע. רוב השנה אני מניח התפילין של לודז', כי יש בכך הידור מצווה. ובחודשי הגאולה אני משתמש בתפילין של צה"ל. חודשי הגאולה נמשכים אצלי מפורים דרך פסח, יום העצמאות ויום ירושלים ועד חג השבועות".

פסח, מצה ומרור- זכר למקדש כהלל או כחכמים?
מחלוקת הייתה בין הלל הזקן לחכמי דורו. חכמים סברו שיש לאכול את המצה והמרור בנפרד, אלו שתי מצוות נפרדות, ואין אחת נוגעת בחברתה. המצה מסמלת את החירות והגאולה. המרור את השיעבוד. חוויות הפוכות שאין לצרפן זו לזו.
הִלל לעומת זאת היה כורך את קורבן הפסח יחד עם מצה ומרור יחדיו, לקיים מה שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלוהו". הלל מבקש להזכיר ולהנכיח את התפיסה היהודית שבתוך מרורי העבדות הייתה טמונה כבר התקווה וההבטחה לחירות.

כשהגמרא מגדירה את מבנה ההגדה שמתחיל בגנות ומסיים בשבח טענת הלל היא: הגנות הוא צורך השבח. אין אלו רק שני שלבים, אלא שבח הצומח מתוך ומכוח הגנות. העבדות היא עצמה בונה וחושפת כוחות נפש שמשמשים את האדם ואת העם בבוא עת הגאולה.
ובמילים עכשוויות, קיומיות, כל משבר וקושי אפשר לצמוח ממנו, לבנות חוסן, ויש בו כדי להרחיב את הכלים להמשך החיים. הגנות איננו רק שלב לעומת השבח, אלא הגנות הוא חלק מבניין השבח, השיקום, החוסן, והגאולה.

ואומר לך בדמייך-חיי
גם השנה תאמרנה המילים הללו בהגדה ברגשות מעורבים, כאשר מצד אחד, דם לוחמי ואזרחי ישראל משנתיים וחצי של מלחמה, ומאידך נאמר בליל הסדר פסוקים אלו ובהם הנביא מבטיח לעם-ישראל, שמתוך השבר ומתוך הדם שנשפך, עם-ישראל יחיה ויפרח, כפי שראינו בעינינו שאחרי השבר הגדול שאירע לנו, מדינת-ישראל קמה על רגליה כלביא ושואגת כארי, מתחזקת והולכת ומכה באויביה ועוד מצפה לישועה שלימה.

המדרש שואל על קרבן פסח במצרים – מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים ? שהרי הציווי בפסח מצרים היה לקחת את הקורבן כבר בעשירי לחודש.
ועונה המכילתא:

הרי הוא אומר 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים' ,הגיע שבועתו שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר...ואת ערום ועריה...ערום מכל מצוות
הגיע עת לפרוע את השבועה, ולהוציא את בנ"י ממצרים, אך זכויות אָיִן. ערום ועריה מן המצוות, ומן הזכויות. מה הפיתרון? ממשיך המדרש:
נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצוות - דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם, כדי שיגאלו, שנאמר 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך'...לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים, שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה.
צריך מעשים של מצוות, וע"י הזכויות יוכלו להיגאל. באופן עמוק יותר, שתי מצוות אלו, פסח ומילה, מהוות מצוות יסוד של הברית וההשתייכות היהודית. ברית מילה- ברית האדם עם הקב"ה. ופסח- ברית העם, כלל ישראל עם אלוקיו.
אך קומה נוספת יש במדרש. המדרש מספר ומגלה לנו את אחד הסודות של עם ישראל לדורות. משברים רבים יהיו לאורך הדורות, דם יהודי ישפך, אך תמיד יקום העם ויתגבר בזכות דם מילה ודם הפסח. פסוקים אלו ילוו את עם ישראל לכל אורך ההיסטוריה, ויהיו מקור עידוד ותקווה, שגם בשעות הקשות הקב"ה לא ייטוש אותנו והישועה תצמח.

צמיחה פלאית מתוך שבר גדול- אלמנות המלחמה שנישאות
בשנתיים האחרונות, יחד עם גודל אסוננו אנו נחשפים שוב ושוב למשפחות שכולות, ולאלמנות צעירות שיחד עם עומק השבר (ומתוכו) מוצאות את הכוחות להרים ראש ורוח, ורבות מהן אף בונות בית חדש ומביאות חיים לעולם, בדמייך חיי. כך נהגו ידידי הרב תמיד גרנות, ורוני- ארוסת בנו, אמיתי גרנות שנפל בתחילת המלחמה בצפון. במעשה נשגב של אהבה שהוא מעבר לבינה, רוני בחרה בחיים ונישאה כעבור זמן, ואת החופה ערך הרב תמיר. ושם הזכיר והנכיח הרב תמיר את עומק משמעות הפסוק שאנו מזכירים בליל הסדר: "ואומר לך בדמייך חיי- ואומר לך בדמייך חיי".
הלל היה כורך פסח מצה ומרור- צבי קורץ כורך התפילין
נשוב לגיבור סיפורינו.. צבי קורץ. צבי קורץ במובן מסוים בחר לנהוג כחכמים. חודשים מסוימים כרך על זרועו תפילן של לודז' זכר לחורבן, ובחודשי הגאולה הניח תפילין של צה"ל.
ליבי אומר לי, שהלל הזקן היה מציע פתרון שונה. הלל כורך החורבן והגלות יחד, מצה ומרור בכריכה אחת. ועל זו הדרך אולי הפתרון המעשי הנכון הוא להניח את שתי זוגות התפילין יחד, בו-זמנית, כל יום. לא בזה אחר זה. (כשם שיש הנוהגים להניח תפילין של רש"י ור"ת יחד). הנחַתָם יחד תבטא באופן המדויק ביותר את היסוד שההגדה מספרת לנו. הגנות והשבח, השעבוד והגאולה אינם רק שני שלבים. בעמק התהליכים השבח צומח מתוך והמשבר. הגאולה יכולה היא שתצמח מתוך החורבן והשכול. הגנות הוא צורך השבח.

מיחזקאל ועד נעמי שמר- שיר לסיום
לסיום נביא את דברי המשוררת נעמי שמר, אשר היטיבה לבטא פסוק זה של "ואומר לך בדמייך חיי...", כאשר הוזמנה לתוכנית טלוויזיה והתבקשה לכתוב שיר עבור נשים שעברו פיגועים קשים והשתקמו. בתה, ללי, מספרת שהתמונה של עו"ד ענת וינטר רוזן, שסוככה בגופה על בתה התינוקת בפיגוע ב'קפה אפרופו' בתל אביב בפורים תשנ"ז, נחרטה עמוק בזיכרונה ומתוכה נעמי שמר כתבה את השיר ובנתה אותו על פסוק מספר יחזקאל . המילים של נעמי שמר מצליחות לבטא באופן מרגש, מאיר ומדויק, את הרעיון של בדמייך חיי. (מוזמנים לשיר בליל הסדר...)

"המילים העתיקות נותנות בי כח, בקולות העתיקים אמצא מרפא,
הם עוזרים לי לחיות, הם עוזרים לי לצמוח, לברוא עולם יותר יפה ;

ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי
חיי, חיי, בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי ;

ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת, מניפה צבעונית נפרשת,
מבשרת חיים, מבשרת תקווה, ושלום ושלווה וחסד"

בתפילה לשאולה שלמה,
חג פסח שמח וכשר
הרב אבישי

13/03/2026

"לא תבערו אש"- על הסיכוי והסיכון באש הבוערת
מדרש נוגע בחיים. פרשת ויקהל

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כׇּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.
לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.
לאורך פרשיות המשכן שב וחוזר הקשר בין שבת למשכן. מקדש הזמן ומקדש המקום.
אך הפעם מעבר לאיִזכור המוכר ביחס למצוות השבת וטעמיה, מוסיפה התורה את:” לא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". מדוע? מה ייחודה של מלאכת הבערת האש? במה שונה מכל שאר ל"ט אבות המלאכה שלא הוזכרו?
חז"ל בגמרא בשבת,(ע.) לומדים מפסוק זה כמה הלכות משמעותיות ויסודיות ביחס לכלל ל"ט אבות המלאכה. אך פרשני המקרא לא ראו בדרשות אלו פתרון מספק לבעיית האיזכור הייחודי של מלאכת הבערת אש.
על דרך הפשט יש מפרשים שהבערת אש היא מלאכה שקדמה להרבה ממלאכות המשכן, שהיו צריכים להתיך באש את הזהב ואת הכסף, ועל כן הזהיר הכתוב כאן בפתיחת הציוויים על הבאת צרכי המשכן ומלאכת הבניה.
האש - כוח השליטה בעולם הגשמי
ההיסטוריה מלמדת שפיתוח שיטות מסודרות בייצור האש, ובאופני השימוש בה, הם שהניחו את היסודות לתרבות של מלאכות מתקדמות, והובילו למהפכה תרבותית וכלכלית. ולכן אנו רואים שבכל התרבויות והדתות האש תופסת מקום חשוב במחשבה ובמעשה.
רש"ר הירש הולך בכיוון זה של היות האש מפתח לקידמה, יצירה, ושילטון האדם בעולם, וטוען שלכן יש למלאכת הבערת האש מעמד מיוחד בקרב מכלול מלאכות השבת:
"דווקא האש המלאכותית (שהאדם יוצר, מדליק) היא הכוח המביא ומבטיח לאדם את שלטונו האמיתי על העולם הגשמי. רק על ידי האש עושה לו האדם את כלי מלאכתו וחודר אל תוך תוכם של החומרים … לפיכך אנחנו מבינים מדוע הוציא הכתוב את ההבערה, מכל שאר אבות המלאכה … שביתת מלאכה בשבת היא ההודאה שה' הוא שהעניק לאדם את כוח השליטה בעולם הגשמי, ושאין לאדם לנהוג בשליטה זו אלא כעובד ה'."
נבאר ונרחיב דבריו.
האש - אסורה לאדם או ניתנת במתנה לאדם?
במיתולוגיה היוונית האלים מנסים למנוע מהאדם את האש. מפורסם המיתוס של פרומתיאוס שמרד באילים, וגנב את האש ממרכבות השמש, כדי להעניק אותה לאנושית, והאלים הענישו אותו באכזריות על גנבתו.
לעומת זאת לפי מסורת חז"ל, הקב"ה העניק בעצמו את האש לאדם הראשון, כך במדרש:
כיון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא ונתיירא אדם הראשון … מה עשה הקב"ה? זימן לו שני רעפים, והקישן זה לזה ויצא מהן אור ובירך עליה… מה בירך עליה? בורא מאורי האש.
כיוון שהאש מהווה אחד הכוחות המאפשרים שליטה, יצירה ושינוי בעולם, האלים המיתולוגים חוששים, ומעדיפים להשאיר את האדם קטן ומוגבל. ולעומת זאת הקב"ה מעניק את האש לאנושות מרצונו, מתוך אמונה ותקווה שהאדם ישתמש בכוח האש לתיקון עולם, להתפתחות, ולעשיית טוב לאנושות ולעולם. "ותחסרהו מעט מאלוקים", הקב"ה רוצה אדם גדול ומתקן עולם.
וכאן באה השבת על מנת להזכיר לנו שהקב"ה הוא יוצר ובורא, וכי כל מה שניתן לנו יהיה תמיד לאור רצון ה', לקיום מצוותיו ולהנחלת דרכו ומוסרו בעולם. מצוות השבת מזכירה לנו את בריאת העולם: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם". מזכירה את יציאת מצרים ומתן תורה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' משם..." ומתוך זכירה זו מגיע הציווי: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", זכרו כוח האש לתיקון עולם, וגדלות האדם. וזכרו כל שבת עת תשבתו ממלאכה, את הבורא והמצווה, את קטנות האדם והזהירות הנדרשת, "תן דעתך שלא תקלקל" ולא תשרוף. האש יש בכוחה לבנות עולם וחברה, אך יכולה גם לכלות, לשרוף ולקלקל.
זכירה זו, ענווה אנושית זו, היא שתאפשר את הסיכוי הגדול שבתיקון עולם, אדם, וחברה, יחד עם הזהירות מפני הסיכון של שיכחת האל, ותחושת עוצמה בלתי מוגבלת המובילה לקלקול מוסרי, וחברתי מסוכן, כפי שחוותה האנושות לאורך כל ההיסטוריה.
אש בוערת ומכלה
למרבה הצער, ההיסטוריה בימים ההם וגם בזמן הזה ממש... מלמדת שמנהיגים רבים ואידיאולוגיות שונות, (קומוניזם, סוציאליזם, לאומיות קיצונית, אידיאולוגיות דתיות נטולות איזון ורסן, ועוד) שהתחילו דרכם מתוך אמונה ורצון להיטיב ולתקן עַם ואדם, פעמים הרבה מאבדים את הדרך. מנהיגים רבים שוכחים את המטרה שלשמה פעלו ונלחמו מלכתחילה. לעיתים קרובות מידי מחוללי מהפכות מבצעים פשעים נוראיים, ומובילים קלקולים מוסריים, מתוך תאוות בצע, עריצות ותחושת שליטה וכוח בלתי מוגבל. האש הבוערת בקרב האדם, יחד עם שילטון ללא מיצרים, יש בכוחה לשרוף ולקלקל כל אידיאולוגיה טובה ולשבש את מצפן המוסר. וזו משמעות החיבור בין בנין המשכן- האידיאולוגיה הדתית העוצמתית, לאיסור מלאכת הבערת אש בשבת, שהיא אינה מלאכה רגילה אלא יצירה, כוח היצירה האנושית בעולם המרוסנת ומכוונת על ידי שביתת השבת וזכירת הבורא.
אש היצר הבוער באדם
סכנות האש המחריבה אינה רק למנהיגים עמים ואידיאולוגיות. אש הקלקול עלולה ומסוכנת לכל אדם. האלשיך דורש דרשה מתוקה, הרחוקה מהפשט, ואעפ"כ אולי היא פשט עמוק ביותר. לא תבערו אש בכל מושבותיכם, אומר האלשיך, שביום השבת בני אדם מתקבצים תחת כל עץ רענן, ומתקבצים חבורות חבורות, כת ליצים, כת מספרי לשון הרע, ודוברי נבלה. ואז יש להיזהר שלא יציתו אש המחלוקת ביום השבת, שנרפים הם ממלאכה והאש מתלקחת מדברים בטלים.
עוצמת האש, הסיכוי והסיכון, מלווה את האנושות משחר הימים ועד היום, ובטהרת עוצמתה שואפת תמיד למעלה, לתיקון אדם ועולם.
שבת שלום
אור וטוב
הרב אבישי

08/03/2026

בתפילה לישועות בעז"ה 🙏

https://youtu.be/1IvMhTQxTQs?si=vau6EZaJWKTfJFLE

20/02/2026

מבדי ארון הברית ועד נשות המילואימניקים
מדרש נוגע בחיים פרשת תרומה

"בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ". וברש"י: לעולם! ארון הברית הוא לב המשכן שאנו בונים השבוע. הארון, הכפורת והכרובים, מקום השראת השכינה, העדות וההתוועדות. ואנו מבקשים להתמקד בבדי הארון, אותם מוטות בהם נושאים את הארון. לכאורה טפלים בדי הארון לארון עצמו. ואעפ"כ, להפתעתנו, התורה מדגישה שאסור להסיר את המוטות. לעולם ישארו הבדים בטבעות הארון, מוכנים לנשיאה וליציאה לדרך.
היו כלי מקדש נוספים שנשאו אותם על ידי מוטות וטבעות, אך רק בארון הברית חל איסור להסירם גם בעת החניה. וכך להלכה: "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. מכאן שהמסיר בדי הארון עובר בלאו". הם ככלי אחד עם הארון. לא יסורו לעולם. מה בא ללמדנו?
התאמת ונשיאת התורה בכל דור- הרב עמיטל
אחד מעיקרי האמונה הוא היות התורה נצחית, זאת התורה לא תהה מוחלפת. ועם זאת ברור שהמציאות והחיים עצמם יוצרים שינויים וחידושים ונדרשת התאמת הרלוונטיות של התורה לכל דור ולכל מציאות משתנה. ולכן התורה דינאמית, התורה לא משתנה, הפרשנות והיישום משתנים ומתחדשים. ממורינו ורבינו הרב עמיטל שמענו, פעמים הרבה, שמשמעות בדי הארון היא סוד היכולת להתאים את התורה, ערכיה ומצוותיה בכל דור ודור. הבדים סימן הם שיש לתורה ניידות ורלוונטיות ויכולת התמודדות עם כל שינוי במציאות. הבדים נושאים אותה לאורך ההיסטוריה.
הבדים והארון-חד הם
אחד ההסברים היפים לחיבור ההכרחי בין הבדים לארון נמצא אצל ר' נחמן מברסלב, במשיבת נפש (ליקוטים מתורות של רבי נחמן מברסלב). הוא מבאר שהבדים המחזיקים את הארון, ומחוברים באופן קבוע, הם סמל לאלו שמחזיקים את לומדי התורה. וכך לשונו:
שהמסייע לתלמיד חכם שיהא פנוי ללמוד, שווה לו במעלה, כמו יששכר וזבולון. על כן הבדים, המסייעים ללומד התורה, הם מחוברים בו לעולם ולא יסורו ממנו... וכמו שאמר ר"ע לתלמידיו על אשתו: שלי ושלכם שלה היא כי גרמה לו שלמד תורה"
בדרך דומה ממש כותב רבי מאיר-שמחה מדווינסק בספרו 'משך חכמה', (שיצא לאור כעשרים שנה לאחר 'משיבת נפש') שהארון מסמל את כתר התורה ולומדי התורה. והתלמיד חכם צריך סעד לתומכו, שיהיו בעלי הממון מסייעים אותו, ולזה באו הבדים, שלעולם הבדים הם המחזיקים בה, והם הסומכים תלמידי חכמים. לא יסורו ממנו.
ר' נחמן (החכם החסידי) והמֶשך חוכמה (הלמדן הליטאי) מתמקדים בעולם התורה ולומדי התורה. ומדגישים את ערך מחזיקי לומדי התורה. הסכם יששכר וזבולון, שעניינו שותפות רוחנית-כלכלית, שבט זבולון היה עוסק בסחורה, ושבט יששכר לומד תורה. זבולון מפרנסו בעוה"ז ובתמורה יזכה להיות שותף מלא בשכר הרוחני של לימוד התורה בעולם הבא. כמובן שמצווה גדולה להחזיק לומדי תורה, אך פשוט שזאת בתנאי שמדובר במי שהציבור נצרך לתורתו, ושהציבור מעונין וחפץ להחזיקו. והדברים פשוטים.
מאחורי כל אדם מצליח עומד מסייע מאָפשר
מודל "יששכר וזבולון" אינו מוגבל רק לעולם התורה, הוא מבטא תפיסת עולם של שותפות עמוקה מתוך הערכה הדדית שיוצרת שלם הגדול מסך חלקיו, החיונית לכל חברה מתוקנת. זה נכון לפרט ולכלל.
מאחורי כל אדם מצליח שעומד בקידמת הבמה קיימת מערכת שלימה של "זבולון", שמאפשרת לו למצות כישרונו ולהוציא לפועל חלומותיו וערכיו.
מאחורי כל ספורטאי מקצועי, מדליסט אולימפי, עומד הורה מסור שמסר נפשו והסיעו לאימונים בוקר וערב שנים רבות. גדולי הציירים והמלחינים לאורך ההיסטוריה נתמכו ע"י פטרונים בעלי מעמד ויכולת.
רבי עקיבא, שהוא שורש כל תורה שבע"פ, חי בתודעה בהירה ש"שלי ושלכם- שלה הוא", הוא לא שכח ולא התבלבל, הוא ידע שרק מסירות הנפש של רחל אפשרה את צמיחתו וגדלותו. המודעות לכך היא סוד הענווה ויסוד ההצלחה.
נשות המילואים הן-הן בדי הארון
במלחמה האחרונה נחשפנו באופן דרמטי למקומם של נשות ומשפחות המילואימניקים ומשרתי הקבע. זה מודל יששכר וזבולון במיטבו. שותפות עמוקה של גורל וייעוד. הלוחמים יצאו לעזרת ישראל מיד צר, וכל לוחם או מפקד לא יכול להיות ממוקד במשימה ללא עורף משפחתי דוחף, יציב, ומחזיק את הבית. רק ידיעה ברורה שיש מי שמחזיק את העורף, את המשפחה, תאפשר ללוחם להיות ממוקד במשימת הלחימה. נשות המילואים הן-הן בדי הארון שמכוחם ניתן לשאת את המשימה והמלחמה כולה. זו אולי המציאות העוצמתית ביותר של מודל יששכר-וזבולון, המבוסס על שותפות גורל, יעוד, וערכים, של חזית ועורף.
הארון ובדיו מקומם בקודש הקודשים, לפנַי ולִיפְנים. בעולם החיצוני, המלא קנאה תאווה וכבוד, אגו ואינטרסים לא תמיד יקבל המסייע והתומך שמאחורי הקלעים את ההכרה וההערכה ותחושת השותפות העמוקה. על מנת להיות מסוגל להכיר תודה לאנשי הצללים, למסייעים, יש להיכנס לפנַי ולפְנים, לקודש הקודשים שבלב. שם בהירה הדרך, שם תימצֵא כנות וישרות, וביטול האגו, והמסייעים וקבלו את ההכרה וההערכה. שם בהירה האחדות הבלתי ניתנת להפרדה שבין הארון לבדיו. כך למדנו במשנה באבות: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך" אל תחזיק את הטובה וההצלחה לעצמך, זכור כל המסייעים. ואז גם לא תחזיק מעצמך. וזה סוד השותפות והענווה.
שבת שלום, אור וטוב
הרב אבישי

"נספח א' - לאוהבי מדרשים, ולחובבי ש"י עגנון.
כיוון שעסקנו בהסכם 'יששכר וזבולון' לא התאפקתי מלצרף את גירסתו הסיפורית של ש"י עגנון להסכם זה שהיטיב לבטא את הרעיון בו עסקנו. (מתוך 'אלו ואלו' ).
כשבא יששכר ליטול חלקו בגן עדן בדקו ומצאו כתוב: "יששכר עסק בתורה שני ימים". עמד יששכר ותמה: "אפשר אני שכל ימי לא משתי מאוהלה של תורה והטיתי שכמי לסבול עולה של תורה, לא יצאו לי אלא שני ימים בתורה?" אמרו לו: "יששכר, בעולם שבאת משם, חייך מנין היו?"
אמר להם: "אח היה לי וזבולון שמו ועשה עמי שותפות. הוא יושב לחוף ימים ויוצא למסחר בספינות, ומשתכר ונותן לתוך פי ואני יושב ועוסק בתורה." אמרו לו: "אם כן תורתך של זבולון היא, שאלמלא זבולון עוסק במסחר לא היית אתה עוסק בתורה וכבר אכלת עולמך בחייך. ושני ימים אלו שכתובים על שמך, אלו שני ימים שהשהה אחיך מלהביא לך את מזונותיך ואף על פי כן לא הנחת את מקומך ומשכת בעולה של תורה".
אמר יששכר: "ודינו של זבולון מהו?". הביאו פנקסו ומצאו כתוב: "זבולון עסק בתורה כל ימיו חוץ משני ימים." כיוונו את הימים ומצאו שאלו שני הימים שהשהַה שכרו של יששכר. נתאנח יששכר אנחה גדולה ונשמע קולו בגן עדן.
אמר זבולון: "דומה עלי קול זה כקולו של יששכר אחי, אלך ואראה". מצאו ליששכר מצטער. אמר זבולון: "הלוא כל הטובה שקבלתי לא באה אלא בשביל יששכר אחי שהיה עוסק בתורה, נמצא שלא אני פרנסתי את יששכר, אלא שיששכר פרנס אותי ועכשיו אלך ואטול אף את חלקו בגן עדן? חס לו לזרעו של אבא. אלא ילך יששכר למקומי בגן עדן."
אמר לו יששכר: "וכי כך אני בעיניך שאטול חלקך בגן עדן? אפשר שולחנך חסר ושולחני מלא?". אמר לו זבולון: "לא חלקי אלא חלקך הוא, שכל הטוב שמתוקן לי כאן לא בא אלא בזכות תורתך שלמדת".
זבולון לא חזר למקומו בגן עדן מפני צערו של יששכר ויששכר לא נכנס במקומו מפני חיבתו לזבולון.
אמר הקדוש ברוך הוא: "יששכר וזבולון, אתם צמצמתם עצמכם זה מפני זה, אהבתכם הביאה שאני מרחיב מקומכם".
באותה שעה נתרחב מקומו של זבולון בגן עדן ונתפנה מקום אף ליששכר. ועדיין יששכר וזבולון יושבים בגן עדן ועוסקים כאחד בתורה, ונהנים מזיו השכינה, והקדוש ברוך הוא תומך כבודו עליהם. מפני שתמך זבולון בידיו של יששכר ויששכר תמך גורלו של זבולון-תמך עליהם הקדוש ברוך הוא כבודו.

13/02/2026

להיות חברה מוחלת ושוכחת
מדרש נוגע בחיים פרשת משפטים
וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חׇפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹקים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.
הגוגל ((google זוכר הכול. אדם שחטא, פשע, נתפס בקלקלתו, גם אם שילם חובו לחברה, תיקן דרכיו, וחזר בתשובה, הגוגל והחברה כולה יזכרו קלונו ונפילתו גם לאחר שנים רבות. קשה מאוד להתחיל חיים חדשים ומתוקנים. פעמים הרבה החברה מדברת גבוהה על תיקון והתחלה חדשה, אך פועלת "נמוכה" בעניין זה. אחת המשימות המוסריות של חברה מתוקנת וחזקה היא להאמין ולאפשר התחלה חדשה, להאמין שאפשר לתקן.
עבד עברי
שתי נסיבות יש בהם עברי יכול להיות לעבד. או שגנב, ואין בידו להשיב הגניבה או דמי הגניבה, "שלם ישלם ואם אין לו ונמכר בגנבתו". או שמוכר עצמו בלית ברירה מחמת דוחק ועוני. ובשני המקרים בשביעית יצא לחופשי חינם, או אם יחפוץ ירצע אדוניו את אזנו סמוך לדלת ולמזוזה ויביאהו אל האלו-הים (רש"י: לבית דין, אל הדיינים) .
מדוע נרצע? מדוע אל המזוזה? ומדוע לבית הדין?
ידועים דברי הגמרא: מה נשתנה אוזן להירצע מכל איברים שבגוף? אזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע. ובמכילתא: אזן ששמעה לא תגנוב והלך וגנב תרצע. – לכן אוזן. ובדרשה דומה על המזוזה: ומה נשתנה דלת ומזוזה משאר כלים? דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו– ירצע בפניהם" – לכן אל הדלת והמזוזה.
הנרצע, בהקימו עליו אדון בשר ודם, ממעט או מבטל את היותו עבד הקב"ה, ומוכיח שאינו מבין את עומק החירות, הזכות, ומחויבות ברית סיני, להיות עבד ה'.
רבי שלמה האשתרוקי (ברצלונה מאה 14) טוען שטעם זה נכון למוכר עצמו, שההחלטה והבחירה להיות עבד לבשר ודם היא שלו. אך הנמכר בגניבתו הרי לא הוא בחר להיות לעבד. ומתוך כך הוא מחדש חידוש פרשני בטעם הבאת הנמכר בגניבתו לבית הדין, אל הדיינים.
רציעת האוזן גנאי או שבח?
טוען רבי שלמה האשתרוקי, שתי אפשרויות יתכנו בטעם הבאת העבד אל בית הדין.
אפשרות ראשונה, נזיפה וגנאי. שהרי קיימת בושה לאדם שנמכר בגניבתו, בושה המלווה את העבד בכל שנות עבדותו, מעשה הגניבה הוא כאות קין על מצחו, יודעים כולם מדוע נמכר לעבד. וכיוון שבאה לידיו האפשרות להשתחרר בשנה השביעית והוא דוחה האפשרות, משמע שאינו מבין גודל הבושה, ולכן ראוי להביאו אל בית הדין שינזפו בו ויעודדוהו להשתחרר ולהסיר החרפה מעליו.
אך תתכן אפשרות הפוכה, שמטרת הבאתו אל הדיינים היא לזכותו ולשבחו. אכן, בושת העבד שנמכר בגניבתו גדולה, אך מטרת הבאתו לבית הדין היא הוכחת נאמנותו, ויושרו. שהרי אדונו מביאו לדיינים ומצהיר בפרהסיה שהוא סומך על העבד, ומעיד על היותו ישר ונאמן, שהוא אוהבו ומבקש להשאירו בביתו. זאת ועוד, מוכן הוא לתת את כל אשר לו לאחריות ונאמנות לעבד זה, והרי זה הסרת הקלון. זהו טקס הסרת קלון הגניבה והבושה, והבת קול תצא בעולם לִזְכותו ולנאמנותו.
כך לשונו: "כי ההגשה את הדיינים היא לזכותו וידיו אמונה עד שהוחזק נאמן לאדוניו ואהבו ורוצה לעמוד עימו (להשאירו אצלו) ויביאהו האדון לבית הדין וירושם שכבר קיבל את תוכחתו (קיבל כבר עונשו והבין טעותו) ולהעיד על זכותו, והקול שיצא עליו קלא פסיק הוא" (יפסק הקול של היותו גנב, ויהיה שוב אדם כשר ונאמן).

ולמה בדלת ובמזוזה? להראות שהאדון מניחו בפתח ביתו, ונותן כל הבית ברשותו. ממש כנאמר ביוסף: וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו, ויפקידהו על ביתו, וכל אשר לו נתן בידיו".
תאמין שיכולים לתקן
הביטוי "שילם את חובו לחברה" דורש כמובן בחינה של המציאות. בשילום החוב אנו מכוונים לנשיאה בעונש המוטל עליו. זה שלב הכרחי אך אינו מספיק. על מנת לשוב לחיק הקהילה ולקבל את אמונה ואהבתה, נדרשת הודאה, חרטה, קבלת אחריות, ותיקון. אך בהינתן שאלו קיימים, כאן באה ההנחיה של חז"ל ביחס לאדם שנתחייב במלקות מבי"ד : "ונקלה אחיך לעינך- כשלקה הרי הוא כאחיך, דברי רבי חנניא בן גמליאל" (מכות פ"ג). כלומר, לאחר שקיבל עונשו עוונו נמחל והוא חוזר למעמד "אחיך".
בעומק פרושו היצירתי של רבי שלמה עומדת קריאה לחברה חזקה ומאמינה בתיקון. חברה שלא רק סולחת אלא גם שוכחת. קריאה למערכת שיש לה הכוח המוסרי לקיים (באופן מטאפורי או ממשי) "טקס" טיהור שמו הטוב של אדם. אולי כשם שיש 'פורום תקנה' בעת קילקול (לא עלינו) כך יהיה פורום תיקון, פורום הסרת קלון וקבלה מחודשת ומלאה לקהילה. ממש כפי שהתורה יוצרת ומזמנת טקס טיהור שמו הטוב של הנמכר לעבדות כאשר עשה תיקון, והשיב את נאמנותו לעצמו ולקהילה.

שבת שלום
אור וטוב
הרב אבישי