ישיבה תיכונית אור תורה נווה שמואל

"ואומר לך בדמייך חיי"-
סיפור ושיר לליל הסדר
מדרש נוגע בחיים לליל הסדר

דילמת התפילין
צבי קורץ-אדר, עבר על בשרו את כל אופני סבל השואה, ושרד. עם סיום המלחמה התגלגל ללודז', שם פגש את שרה שטרן קטן (אף היא שורדת אושוויץ, הקומונרית של בני עקיבא, מובילת רוח גדולה, לימים חברת קבוצת יבנה, וחברת כנסת מטעם המפד"ל) שחיברה אותו לקומונה של שורדי שואה ברוח תורה ועבודה, ועם חבורת בני עקיבא עלה לארץ ישראל.
לימים, בהגיעו לגבורות מוסר הוא לבנו שני זוגות תפילן, וכך הוא מספר: "שניהם לא בכסף נקנו. התפילין הגדולות והמהודרות הוצאתי מתחת להריסות בית מגטו לודז', אחרי המלחמה. עבדנו מטעם הקהילה היהודית שהוקמה עם השחרור. אלפי זוגות תפילין ושאר תשמישי קדושה הצלנו מכיליון. כל אחד מאיתנו קיבל כמובן זוג במתנה. הזוג השני קטן וצנוע, כמו מהדורת כיס, אלו תפילין שקיבלתי בבסיס הקליטה של צה"ל כשהתגייסתי במלחמת השחרור.
והנה בני ראה מה קורה לי התפילין משיחות את דעתי מן התפילה שואל אני את עצמי היתכן ש"אני" המניח תפילין של נרצחי השואה הוא אותו "אני" המניח תפילין של צבא ההגנה לישראל"??
ואז מוסיף צבי קורץ את ההתלבטות שלו: "הרבה שנים התלבטתי איזה זוג להניח, תפילין של קדושי השואה שנרצחו, או של צה"ל ותקומת האומה. ומאז מלחמת ששת הימים קבעתי לי מנהג קבוע. רוב השנה אני מניח התפילין של לודז', כי יש בכך הידור מצווה. ובחודשי הגאולה אני משתמש בתפילין של צה"ל. חודשי הגאולה נמשכים אצלי מפורים דרך פסח, יום העצמאות ויום ירושלים ועד חג השבועות".

פסח, מצה ומרור- זכר למקדש כהלל או כחכמים?
מחלוקת הייתה בין הלל הזקן לחכמי דורו. חכמים סברו שיש לאכול את המצה והמרור בנפרד, אלו שתי מצוות נפרדות, ואין אחת נוגעת בחברתה. המצה מסמלת את החירות והגאולה. המרור את השיעבוד. חוויות הפוכות שאין לצרפן זו לזו.
הִלל לעומת זאת היה כורך את קורבן הפסח יחד עם מצה ומרור יחדיו, לקיים מה שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלוהו". הלל מבקש להזכיר ולהנכיח את התפיסה היהודית שבתוך מרורי העבדות הייתה טמונה כבר התקווה וההבטחה לחירות.

כשהגמרא מגדירה את מבנה ההגדה שמתחיל בגנות ומסיים בשבח טענת הלל היא: הגנות הוא צורך השבח. אין אלו רק שני שלבים, אלא שבח הצומח מתוך ומכוח הגנות. העבדות היא עצמה בונה וחושפת כוחות נפש שמשמשים את האדם ואת העם בבוא עת הגאולה.
ובמילים עכשוויות, קיומיות, כל משבר וקושי אפשר לצמוח ממנו, לבנות חוסן, ויש בו כדי להרחיב את הכלים להמשך החיים. הגנות איננו רק שלב לעומת השבח, אלא הגנות הוא חלק מבניין השבח, השיקום, החוסן, והגאולה.

ואומר לך בדמייך-חיי
גם השנה תאמרנה המילים הללו בהגדה ברגשות מעורבים, כאשר מצד אחד, דם לוחמי ואזרחי ישראל משנתיים וחצי של מלחמה, ומאידך נאמר בליל הסדר פסוקים אלו ובהם הנביא מבטיח לעם-ישראל, שמתוך השבר ומתוך הדם שנשפך, עם-ישראל יחיה ויפרח, כפי שראינו בעינינו שאחרי השבר הגדול שאירע לנו, מדינת-ישראל קמה על רגליה כלביא ושואגת כארי, מתחזקת והולכת ומכה באויביה ועוד מצפה לישועה שלימה.

המדרש שואל על קרבן פסח במצרים – מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים ? שהרי הציווי בפסח מצרים היה לקחת את הקורבן כבר בעשירי לחודש.
ועונה המכילתא:

הרי הוא אומר 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים' ,הגיע שבועתו שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר...ואת ערום ועריה...ערום מכל מצוות
הגיע עת לפרוע את השבועה, ולהוציא את בנ"י ממצרים, אך זכויות אָיִן. ערום ועריה מן המצוות, ומן הזכויות. מה הפיתרון? ממשיך המדרש:
נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצוות - דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם, כדי שיגאלו, שנאמר 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך'...לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים, שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה.
צריך מעשים של מצוות, וע"י הזכויות יוכלו להיגאל. באופן עמוק יותר, שתי מצוות אלו, פסח ומילה, מהוות מצוות יסוד של הברית וההשתייכות היהודית. ברית מילה- ברית האדם עם הקב"ה. ופסח- ברית העם, כלל ישראל עם אלוקיו.
אך קומה נוספת יש במדרש. המדרש מספר ומגלה לנו את אחד הסודות של עם ישראל לדורות. משברים רבים יהיו לאורך הדורות, דם יהודי ישפך, אך תמיד יקום העם ויתגבר בזכות דם מילה ודם הפסח. פסוקים אלו ילוו את עם ישראל לכל אורך ההיסטוריה, ויהיו מקור עידוד ותקווה, שגם בשעות הקשות הקב"ה לא ייטוש אותנו והישועה תצמח.

צמיחה פלאית מתוך שבר גדול- אלמנות המלחמה שנישאות
בשנתיים האחרונות, יחד עם גודל אסוננו אנו נחשפים שוב ושוב למשפחות שכולות, ולאלמנות צעירות שיחד עם עומק השבר (ומתוכו) מוצאות את הכוחות להרים ראש ורוח, ורבות מהן אף בונות בית חדש ומביאות חיים לעולם, בדמייך חיי. כך נהגו ידידי הרב תמיד גרנות, ורוני- ארוסת בנו, אמיתי גרנות שנפל בתחילת המלחמה בצפון. במעשה נשגב של אהבה שהוא מעבר לבינה, רוני בחרה בחיים ונישאה כעבור זמן, ואת החופה ערך הרב תמיר. ושם הזכיר והנכיח הרב תמיר את עומק משמעות הפסוק שאנו מזכירים בליל הסדר: "ואומר לך בדמייך חיי- ואומר לך בדמייך חיי".
הלל היה כורך פסח מצה ומרור- צבי קורץ כורך התפילין
נשוב לגיבור סיפורינו.. צבי קורץ. צבי קורץ במובן מסוים בחר לנהוג כחכמים. חודשים מסוימים כרך על זרועו תפילן של לודז' זכר לחורבן, ובחודשי הגאולה הניח תפילין של צה"ל.
ליבי אומר לי, שהלל הזקן היה מציע פתרון שונה. הלל כורך החורבן והגלות יחד, מצה ומרור בכריכה אחת. ועל זו הדרך אולי הפתרון המעשי הנכון הוא להניח את שתי זוגות התפילין יחד, בו-זמנית, כל יום. לא בזה אחר זה. (כשם שיש הנוהגים להניח תפילין של רש"י ור"ת יחד). הנחַתָם יחד תבטא באופן המדויק ביותר את היסוד שההגדה מספרת לנו. הגנות והשבח, השעבוד והגאולה אינם רק שני שלבים. בעמק התהליכים השבח צומח מתוך והמשבר. הגאולה יכולה היא שתצמח מתוך החורבן והשכול. הגנות הוא צורך השבח.

מיחזקאל ועד נעמי שמר- שיר לסיום
לסיום נביא את דברי המשוררת נעמי שמר, אשר היטיבה לבטא פסוק זה של "ואומר לך בדמייך חיי...", כאשר הוזמנה לתוכנית טלוויזיה והתבקשה לכתוב שיר עבור נשים שעברו פיגועים קשים והשתקמו. בתה, ללי, מספרת שהתמונה של עו"ד ענת וינטר רוזן, שסוככה בגופה על בתה התינוקת בפיגוע ב'קפה אפרופו' בתל אביב בפורים תשנ"ז, נחרטה עמוק בזיכרונה ומתוכה נעמי שמר כתבה את השיר ובנתה אותו על פסוק מספר יחזקאל . המילים של נעמי שמר מצליחות לבטא באופן מרגש, מאיר ומדויק, את הרעיון של בדמייך חיי. (מוזמנים לשיר בליל הסדר...)

"המילים העתיקות נותנות בי כח, בקולות העתיקים אמצא מרפא,
הם עוזרים לי לחיות, הם עוזרים לי לצמוח, לברוא עולם יותר יפה ;

ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי
חיי, חיי, בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי ;

ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת, מניפה צבעונית נפרשת,
מבשרת חיים, מבשרת תקווה, ושלום ושלווה וחסד"

בתפילה לשאולה שלמה,
חג פסח שמח וכשר
הרב אבישי

"לא תבערו אש"- על הסיכוי והסיכון באש הבוערת
מדרש נוגע בחיים. פרשת ויקהל

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כׇּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.
לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.
לאורך פרשיות המשכן שב וחוזר הקשר בין שבת למשכן. מקדש הזמן ומקדש המקום.
אך הפעם מעבר לאיִזכור המוכר ביחס למצוות השבת וטעמיה, מוסיפה התורה את:” לא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". מדוע? מה ייחודה של מלאכת הבערת האש? במה שונה מכל שאר ל"ט אבות המלאכה שלא הוזכרו?
חז"ל בגמרא בשבת,(ע.) לומדים מפסוק זה כמה הלכות משמעותיות ויסודיות ביחס לכלל ל"ט אבות המלאכה. אך פרשני המקרא לא ראו בדרשות אלו פתרון מספק לבעיית האיזכור הייחודי של מלאכת הבערת אש.
על דרך הפשט יש מפרשים שהבערת אש היא מלאכה שקדמה להרבה ממלאכות המשכן, שהיו צריכים להתיך באש את הזהב ואת הכסף, ועל כן הזהיר הכתוב כאן בפתיחת הציוויים על הבאת צרכי המשכן ומלאכת הבניה.
האש - כוח השליטה בעולם הגשמי
ההיסטוריה מלמדת שפיתוח שיטות מסודרות בייצור האש, ובאופני השימוש בה, הם שהניחו את היסודות לתרבות של מלאכות מתקדמות, והובילו למהפכה תרבותית וכלכלית. ולכן אנו רואים שבכל התרבויות והדתות האש תופסת מקום חשוב במחשבה ובמעשה.
רש"ר הירש הולך בכיוון זה של היות האש מפתח לקידמה, יצירה, ושילטון האדם בעולם, וטוען שלכן יש למלאכת הבערת האש מעמד מיוחד בקרב מכלול מלאכות השבת:
"דווקא האש המלאכותית (שהאדם יוצר, מדליק) היא הכוח המביא ומבטיח לאדם את שלטונו האמיתי על העולם הגשמי. רק על ידי האש עושה לו האדם את כלי מלאכתו וחודר אל תוך תוכם של החומרים … לפיכך אנחנו מבינים מדוע הוציא הכתוב את ההבערה, מכל שאר אבות המלאכה … שביתת מלאכה בשבת היא ההודאה שה' הוא שהעניק לאדם את כוח השליטה בעולם הגשמי, ושאין לאדם לנהוג בשליטה זו אלא כעובד ה'."
נבאר ונרחיב דבריו.
האש - אסורה לאדם או ניתנת במתנה לאדם?
במיתולוגיה היוונית האלים מנסים למנוע מהאדם את האש. מפורסם המיתוס של פרומתיאוס שמרד באילים, וגנב את האש ממרכבות השמש, כדי להעניק אותה לאנושית, והאלים הענישו אותו באכזריות על גנבתו.
לעומת זאת לפי מסורת חז"ל, הקב"ה העניק בעצמו את האש לאדם הראשון, כך במדרש:
כיון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא ונתיירא אדם הראשון … מה עשה הקב"ה? זימן לו שני רעפים, והקישן זה לזה ויצא מהן אור ובירך עליה… מה בירך עליה? בורא מאורי האש.
כיוון שהאש מהווה אחד הכוחות המאפשרים שליטה, יצירה ושינוי בעולם, האלים המיתולוגים חוששים, ומעדיפים להשאיר את האדם קטן ומוגבל. ולעומת זאת הקב"ה מעניק את האש לאנושות מרצונו, מתוך אמונה ותקווה שהאדם ישתמש בכוח האש לתיקון עולם, להתפתחות, ולעשיית טוב לאנושות ולעולם. "ותחסרהו מעט מאלוקים", הקב"ה רוצה אדם גדול ומתקן עולם.
וכאן באה השבת על מנת להזכיר לנו שהקב"ה הוא יוצר ובורא, וכי כל מה שניתן לנו יהיה תמיד לאור רצון ה', לקיום מצוותיו ולהנחלת דרכו ומוסרו בעולם. מצוות השבת מזכירה לנו את בריאת העולם: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם". מזכירה את יציאת מצרים ומתן תורה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' משם..." ומתוך זכירה זו מגיע הציווי: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", זכרו כוח האש לתיקון עולם, וגדלות האדם. וזכרו כל שבת עת תשבתו ממלאכה, את הבורא והמצווה, את קטנות האדם והזהירות הנדרשת, "תן דעתך שלא תקלקל" ולא תשרוף. האש יש בכוחה לבנות עולם וחברה, אך יכולה גם לכלות, לשרוף ולקלקל.
זכירה זו, ענווה אנושית זו, היא שתאפשר את הסיכוי הגדול שבתיקון עולם, אדם, וחברה, יחד עם הזהירות מפני הסיכון של שיכחת האל, ותחושת עוצמה בלתי מוגבלת המובילה לקלקול מוסרי, וחברתי מסוכן, כפי שחוותה האנושות לאורך כל ההיסטוריה.
אש בוערת ומכלה
למרבה הצער, ההיסטוריה בימים ההם וגם בזמן הזה ממש... מלמדת שמנהיגים רבים ואידיאולוגיות שונות, (קומוניזם, סוציאליזם, לאומיות קיצונית, אידיאולוגיות דתיות נטולות איזון ורסן, ועוד) שהתחילו דרכם מתוך אמונה ורצון להיטיב ולתקן עַם ואדם, פעמים הרבה מאבדים את הדרך. מנהיגים רבים שוכחים את המטרה שלשמה פעלו ונלחמו מלכתחילה. לעיתים קרובות מידי מחוללי מהפכות מבצעים פשעים נוראיים, ומובילים קלקולים מוסריים, מתוך תאוות בצע, עריצות ותחושת שליטה וכוח בלתי מוגבל. האש הבוערת בקרב האדם, יחד עם שילטון ללא מיצרים, יש בכוחה לשרוף ולקלקל כל אידיאולוגיה טובה ולשבש את מצפן המוסר. וזו משמעות החיבור בין בנין המשכן- האידיאולוגיה הדתית העוצמתית, לאיסור מלאכת הבערת אש בשבת, שהיא אינה מלאכה רגילה אלא יצירה, כוח היצירה האנושית בעולם המרוסנת ומכוונת על ידי שביתת השבת וזכירת הבורא.
אש היצר הבוער באדם
סכנות האש המחריבה אינה רק למנהיגים עמים ואידיאולוגיות. אש הקלקול עלולה ומסוכנת לכל אדם. האלשיך דורש דרשה מתוקה, הרחוקה מהפשט, ואעפ"כ אולי היא פשט עמוק ביותר. לא תבערו אש בכל מושבותיכם, אומר האלשיך, שביום השבת בני אדם מתקבצים תחת כל עץ רענן, ומתקבצים חבורות חבורות, כת ליצים, כת מספרי לשון הרע, ודוברי נבלה. ואז יש להיזהר שלא יציתו אש המחלוקת ביום השבת, שנרפים הם ממלאכה והאש מתלקחת מדברים בטלים.
עוצמת האש, הסיכוי והסיכון, מלווה את האנושות משחר הימים ועד היום, ובטהרת עוצמתה שואפת תמיד למעלה, לתיקון אדם ועולם.
שבת שלום
אור וטוב
הרב אבישי

מבדי ארון הברית ועד נשות המילואימניקים
מדרש נוגע בחיים פרשת תרומה

"בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ". וברש"י: לעולם! ארון הברית הוא לב המשכן שאנו בונים השבוע. הארון, הכפורת והכרובים, מקום השראת השכינה, העדות וההתוועדות. ואנו מבקשים להתמקד בבדי הארון, אותם מוטות בהם נושאים את הארון. לכאורה טפלים בדי הארון לארון עצמו. ואעפ"כ, להפתעתנו, התורה מדגישה שאסור להסיר את המוטות. לעולם ישארו הבדים בטבעות הארון, מוכנים לנשיאה וליציאה לדרך.
היו כלי מקדש נוספים שנשאו אותם על ידי מוטות וטבעות, אך רק בארון הברית חל איסור להסירם גם בעת החניה. וכך להלכה: "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. מכאן שהמסיר בדי הארון עובר בלאו". הם ככלי אחד עם הארון. לא יסורו לעולם. מה בא ללמדנו?
התאמת ונשיאת התורה בכל דור- הרב עמיטל
אחד מעיקרי האמונה הוא היות התורה נצחית, זאת התורה לא תהה מוחלפת. ועם זאת ברור שהמציאות והחיים עצמם יוצרים שינויים וחידושים ונדרשת התאמת הרלוונטיות של התורה לכל דור ולכל מציאות משתנה. ולכן התורה דינאמית, התורה לא משתנה, הפרשנות והיישום משתנים ומתחדשים. ממורינו ורבינו הרב עמיטל שמענו, פעמים הרבה, שמשמעות בדי הארון היא סוד היכולת להתאים את התורה, ערכיה ומצוותיה בכל דור ודור. הבדים סימן הם שיש לתורה ניידות ורלוונטיות ויכולת התמודדות עם כל שינוי במציאות. הבדים נושאים אותה לאורך ההיסטוריה.
הבדים והארון-חד הם
אחד ההסברים היפים לחיבור ההכרחי בין הבדים לארון נמצא אצל ר' נחמן מברסלב, במשיבת נפש (ליקוטים מתורות של רבי נחמן מברסלב). הוא מבאר שהבדים המחזיקים את הארון, ומחוברים באופן קבוע, הם סמל לאלו שמחזיקים את לומדי התורה. וכך לשונו:
שהמסייע לתלמיד חכם שיהא פנוי ללמוד, שווה לו במעלה, כמו יששכר וזבולון. על כן הבדים, המסייעים ללומד התורה, הם מחוברים בו לעולם ולא יסורו ממנו... וכמו שאמר ר"ע לתלמידיו על אשתו: שלי ושלכם שלה היא כי גרמה לו שלמד תורה"
בדרך דומה ממש כותב רבי מאיר-שמחה מדווינסק בספרו 'משך חכמה', (שיצא לאור כעשרים שנה לאחר 'משיבת נפש') שהארון מסמל את כתר התורה ולומדי התורה. והתלמיד חכם צריך סעד לתומכו, שיהיו בעלי הממון מסייעים אותו, ולזה באו הבדים, שלעולם הבדים הם המחזיקים בה, והם הסומכים תלמידי חכמים. לא יסורו ממנו.
ר' נחמן (החכם החסידי) והמֶשך חוכמה (הלמדן הליטאי) מתמקדים בעולם התורה ולומדי התורה. ומדגישים את ערך מחזיקי לומדי התורה. הסכם יששכר וזבולון, שעניינו שותפות רוחנית-כלכלית, שבט זבולון היה עוסק בסחורה, ושבט יששכר לומד תורה. זבולון מפרנסו בעוה"ז ובתמורה יזכה להיות שותף מלא בשכר הרוחני של לימוד התורה בעולם הבא. כמובן שמצווה גדולה להחזיק לומדי תורה, אך פשוט שזאת בתנאי שמדובר במי שהציבור נצרך לתורתו, ושהציבור מעונין וחפץ להחזיקו. והדברים פשוטים.
מאחורי כל אדם מצליח עומד מסייע מאָפשר
מודל "יששכר וזבולון" אינו מוגבל רק לעולם התורה, הוא מבטא תפיסת עולם של שותפות עמוקה מתוך הערכה הדדית שיוצרת שלם הגדול מסך חלקיו, החיונית לכל חברה מתוקנת. זה נכון לפרט ולכלל.
מאחורי כל אדם מצליח שעומד בקידמת הבמה קיימת מערכת שלימה של "זבולון", שמאפשרת לו למצות כישרונו ולהוציא לפועל חלומותיו וערכיו.
מאחורי כל ספורטאי מקצועי, מדליסט אולימפי, עומד הורה מסור שמסר נפשו והסיעו לאימונים בוקר וערב שנים רבות. גדולי הציירים והמלחינים לאורך ההיסטוריה נתמכו ע"י פטרונים בעלי מעמד ויכולת.
רבי עקיבא, שהוא שורש כל תורה שבע"פ, חי בתודעה בהירה ש"שלי ושלכם- שלה הוא", הוא לא שכח ולא התבלבל, הוא ידע שרק מסירות הנפש של רחל אפשרה את צמיחתו וגדלותו. המודעות לכך היא סוד הענווה ויסוד ההצלחה.
נשות המילואים הן-הן בדי הארון
במלחמה האחרונה נחשפנו באופן דרמטי למקומם של נשות ומשפחות המילואימניקים ומשרתי הקבע. זה מודל יששכר וזבולון במיטבו. שותפות עמוקה של גורל וייעוד. הלוחמים יצאו לעזרת ישראל מיד צר, וכל לוחם או מפקד לא יכול להיות ממוקד במשימה ללא עורף משפחתי דוחף, יציב, ומחזיק את הבית. רק ידיעה ברורה שיש מי שמחזיק את העורף, את המשפחה, תאפשר ללוחם להיות ממוקד במשימת הלחימה. נשות המילואים הן-הן בדי הארון שמכוחם ניתן לשאת את המשימה והמלחמה כולה. זו אולי המציאות העוצמתית ביותר של מודל יששכר-וזבולון, המבוסס על שותפות גורל, יעוד, וערכים, של חזית ועורף.
הארון ובדיו מקומם בקודש הקודשים, לפנַי ולִיפְנים. בעולם החיצוני, המלא קנאה תאווה וכבוד, אגו ואינטרסים לא תמיד יקבל המסייע והתומך שמאחורי הקלעים את ההכרה וההערכה ותחושת השותפות העמוקה. על מנת להיות מסוגל להכיר תודה לאנשי הצללים, למסייעים, יש להיכנס לפנַי ולפְנים, לקודש הקודשים שבלב. שם בהירה הדרך, שם תימצֵא כנות וישרות, וביטול האגו, והמסייעים וקבלו את ההכרה וההערכה. שם בהירה האחדות הבלתי ניתנת להפרדה שבין הארון לבדיו. כך למדנו במשנה באבות: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך" אל תחזיק את הטובה וההצלחה לעצמך, זכור כל המסייעים. ואז גם לא תחזיק מעצמך. וזה סוד השותפות והענווה.
שבת שלום, אור וטוב
הרב אבישי

"נספח א' - לאוהבי מדרשים, ולחובבי ש"י עגנון.
כיוון שעסקנו בהסכם 'יששכר וזבולון' לא התאפקתי מלצרף את גירסתו הסיפורית של ש"י עגנון להסכם זה שהיטיב לבטא את הרעיון בו עסקנו. (מתוך 'אלו ואלו' ).
כשבא יששכר ליטול חלקו בגן עדן בדקו ומצאו כתוב: "יששכר עסק בתורה שני ימים". עמד יששכר ותמה: "אפשר אני שכל ימי לא משתי מאוהלה של תורה והטיתי שכמי לסבול עולה של תורה, לא יצאו לי אלא שני ימים בתורה?" אמרו לו: "יששכר, בעולם שבאת משם, חייך מנין היו?"
אמר להם: "אח היה לי וזבולון שמו ועשה עמי שותפות. הוא יושב לחוף ימים ויוצא למסחר בספינות, ומשתכר ונותן לתוך פי ואני יושב ועוסק בתורה." אמרו לו: "אם כן תורתך של זבולון היא, שאלמלא זבולון עוסק במסחר לא היית אתה עוסק בתורה וכבר אכלת עולמך בחייך. ושני ימים אלו שכתובים על שמך, אלו שני ימים שהשהה אחיך מלהביא לך את מזונותיך ואף על פי כן לא הנחת את מקומך ומשכת בעולה של תורה".
אמר יששכר: "ודינו של זבולון מהו?". הביאו פנקסו ומצאו כתוב: "זבולון עסק בתורה כל ימיו חוץ משני ימים." כיוונו את הימים ומצאו שאלו שני הימים שהשהַה שכרו של יששכר. נתאנח יששכר אנחה גדולה ונשמע קולו בגן עדן.
אמר זבולון: "דומה עלי קול זה כקולו של יששכר אחי, אלך ואראה". מצאו ליששכר מצטער. אמר זבולון: "הלוא כל הטובה שקבלתי לא באה אלא בשביל יששכר אחי שהיה עוסק בתורה, נמצא שלא אני פרנסתי את יששכר, אלא שיששכר פרנס אותי ועכשיו אלך ואטול אף את חלקו בגן עדן? חס לו לזרעו של אבא. אלא ילך יששכר למקומי בגן עדן."
אמר לו יששכר: "וכי כך אני בעיניך שאטול חלקך בגן עדן? אפשר שולחנך חסר ושולחני מלא?". אמר לו זבולון: "לא חלקי אלא חלקך הוא, שכל הטוב שמתוקן לי כאן לא בא אלא בזכות תורתך שלמדת".
זבולון לא חזר למקומו בגן עדן מפני צערו של יששכר ויששכר לא נכנס במקומו מפני חיבתו לזבולון.
אמר הקדוש ברוך הוא: "יששכר וזבולון, אתם צמצמתם עצמכם זה מפני זה, אהבתכם הביאה שאני מרחיב מקומכם".
באותה שעה נתרחב מקומו של זבולון בגן עדן ונתפנה מקום אף ליששכר. ועדיין יששכר וזבולון יושבים בגן עדן ועוסקים כאחד בתורה, ונהנים מזיו השכינה, והקדוש ברוך הוא תומך כבודו עליהם. מפני שתמך זבולון בידיו של יששכר ויששכר תמך גורלו של זבולון-תמך עליהם הקדוש ברוך הוא כבודו.

להיות חברה מוחלת ושוכחת
מדרש נוגע בחיים פרשת משפטים
וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חׇפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹקים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.
הגוגל ((google זוכר הכול. אדם שחטא, פשע, נתפס בקלקלתו, גם אם שילם חובו לחברה, תיקן דרכיו, וחזר בתשובה, הגוגל והחברה כולה יזכרו קלונו ונפילתו גם לאחר שנים רבות. קשה מאוד להתחיל חיים חדשים ומתוקנים. פעמים הרבה החברה מדברת גבוהה על תיקון והתחלה חדשה, אך פועלת "נמוכה" בעניין זה. אחת המשימות המוסריות של חברה מתוקנת וחזקה היא להאמין ולאפשר התחלה חדשה, להאמין שאפשר לתקן.
עבד עברי
שתי נסיבות יש בהם עברי יכול להיות לעבד. או שגנב, ואין בידו להשיב הגניבה או דמי הגניבה, "שלם ישלם ואם אין לו ונמכר בגנבתו". או שמוכר עצמו בלית ברירה מחמת דוחק ועוני. ובשני המקרים בשביעית יצא לחופשי חינם, או אם יחפוץ ירצע אדוניו את אזנו סמוך לדלת ולמזוזה ויביאהו אל האלו-הים (רש"י: לבית דין, אל הדיינים) .
מדוע נרצע? מדוע אל המזוזה? ומדוע לבית הדין?
ידועים דברי הגמרא: מה נשתנה אוזן להירצע מכל איברים שבגוף? אזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע. ובמכילתא: אזן ששמעה לא תגנוב והלך וגנב תרצע. – לכן אוזן. ובדרשה דומה על המזוזה: ומה נשתנה דלת ומזוזה משאר כלים? דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו– ירצע בפניהם" – לכן אל הדלת והמזוזה.
הנרצע, בהקימו עליו אדון בשר ודם, ממעט או מבטל את היותו עבד הקב"ה, ומוכיח שאינו מבין את עומק החירות, הזכות, ומחויבות ברית סיני, להיות עבד ה'.
רבי שלמה האשתרוקי (ברצלונה מאה 14) טוען שטעם זה נכון למוכר עצמו, שההחלטה והבחירה להיות עבד לבשר ודם היא שלו. אך הנמכר בגניבתו הרי לא הוא בחר להיות לעבד. ומתוך כך הוא מחדש חידוש פרשני בטעם הבאת הנמכר בגניבתו לבית הדין, אל הדיינים.
רציעת האוזן גנאי או שבח?
טוען רבי שלמה האשתרוקי, שתי אפשרויות יתכנו בטעם הבאת העבד אל בית הדין.
אפשרות ראשונה, נזיפה וגנאי. שהרי קיימת בושה לאדם שנמכר בגניבתו, בושה המלווה את העבד בכל שנות עבדותו, מעשה הגניבה הוא כאות קין על מצחו, יודעים כולם מדוע נמכר לעבד. וכיוון שבאה לידיו האפשרות להשתחרר בשנה השביעית והוא דוחה האפשרות, משמע שאינו מבין גודל הבושה, ולכן ראוי להביאו אל בית הדין שינזפו בו ויעודדוהו להשתחרר ולהסיר החרפה מעליו.
אך תתכן אפשרות הפוכה, שמטרת הבאתו אל הדיינים היא לזכותו ולשבחו. אכן, בושת העבד שנמכר בגניבתו גדולה, אך מטרת הבאתו לבית הדין היא הוכחת נאמנותו, ויושרו. שהרי אדונו מביאו לדיינים ומצהיר בפרהסיה שהוא סומך על העבד, ומעיד על היותו ישר ונאמן, שהוא אוהבו ומבקש להשאירו בביתו. זאת ועוד, מוכן הוא לתת את כל אשר לו לאחריות ונאמנות לעבד זה, והרי זה הסרת הקלון. זהו טקס הסרת קלון הגניבה והבושה, והבת קול תצא בעולם לִזְכותו ולנאמנותו.
כך לשונו: "כי ההגשה את הדיינים היא לזכותו וידיו אמונה עד שהוחזק נאמן לאדוניו ואהבו ורוצה לעמוד עימו (להשאירו אצלו) ויביאהו האדון לבית הדין וירושם שכבר קיבל את תוכחתו (קיבל כבר עונשו והבין טעותו) ולהעיד על זכותו, והקול שיצא עליו קלא פסיק הוא" (יפסק הקול של היותו גנב, ויהיה שוב אדם כשר ונאמן).

ולמה בדלת ובמזוזה? להראות שהאדון מניחו בפתח ביתו, ונותן כל הבית ברשותו. ממש כנאמר ביוסף: וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו, ויפקידהו על ביתו, וכל אשר לו נתן בידיו".
תאמין שיכולים לתקן
הביטוי "שילם את חובו לחברה" דורש כמובן בחינה של המציאות. בשילום החוב אנו מכוונים לנשיאה בעונש המוטל עליו. זה שלב הכרחי אך אינו מספיק. על מנת לשוב לחיק הקהילה ולקבל את אמונה ואהבתה, נדרשת הודאה, חרטה, קבלת אחריות, ותיקון. אך בהינתן שאלו קיימים, כאן באה ההנחיה של חז"ל ביחס לאדם שנתחייב במלקות מבי"ד : "ונקלה אחיך לעינך- כשלקה הרי הוא כאחיך, דברי רבי חנניא בן גמליאל" (מכות פ"ג). כלומר, לאחר שקיבל עונשו עוונו נמחל והוא חוזר למעמד "אחיך".
בעומק פרושו היצירתי של רבי שלמה עומדת קריאה לחברה חזקה ומאמינה בתיקון. חברה שלא רק סולחת אלא גם שוכחת. קריאה למערכת שיש לה הכוח המוסרי לקיים (באופן מטאפורי או ממשי) "טקס" טיהור שמו הטוב של אדם. אולי כשם שיש 'פורום תקנה' בעת קילקול (לא עלינו) כך יהיה פורום תיקון, פורום הסרת קלון וקבלה מחודשת ומלאה לקהילה. ממש כפי שהתורה יוצרת ומזמנת טקס טיהור שמו הטוב של הנמכר לעבדות כאשר עשה תיקון, והשיב את נאמנותו לעצמו ולקהילה.

שבת שלום
אור וטוב
הרב אבישי

אני את נפשי כתבתי ונתתי
מדרש נוגע בחיים פרשת יתרו
הרב אבישי מילנר

אפתח בזיכרון ילדות שמלווה אותי מבית הוריי. זוכר אני את הוריי, שעלו ארצה מדרום אפריקה כזוג צעיר, וללא כל בן משפחה נוסף, יושבים בסלון ביתנו וכותבים אגרות דואר להוריהם שנשארו בגלות. (היו אלו איגרות בצבע תכלת, הנכתבות פנים ואחור, ולבסוף מתקפלות ונשלחות. מניח שיש הזוכרים איגרות אלו...) האיגרות בכתב צפוף, ומספרות כל קורות חיי המשפחה וגידול הילדים, מלאי אהבה וגעגוע. נשלחו ברעד, ואז החלה הציפיה לאיגרת המענה שתשלח משם לכאן, הדוור שיביא את האיגרת המצופה, התרגשות הקריאה, דמעות, אהבה וגעגוע. וחוזר חלילה.
אנכי ה' אלוקיך
ישנן לפחות שלוש אפשרויות להבנת הקריאה הפותחת את עשרת הדיברות:
יש אומרים שאינו מצווה, ואינו הדיבר הראשון. לא מצווה אמונית ולא מצווה מעשית, אלא רק תיאור מי המדבר. "אבל הוא הקדמה להודיעם מי המדבר" (אברבנאל). מעין פתיחה, הצגת הדמות, הכרות. (תחושה די מאכזבת לקחת את המניפסט "אנכי ה' אלוקיך", ולהופכו להכרות בלבד)
יש אומרים (בה"ג) שאומנם אינה מצווה אך היא שורש כל המצוות ועצם האמונה. יסוד כללי, המהווה בסיס שממנו נובעות כל המצוות. וכך במדרש: "משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה. אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזרות! אמר להם: כשיקבלו את מלכותי- אגזור עליהם".
ויש האומרים (רמב"ם, רמב"ן) שהיא אחת מתרי"ג המצוות, מצוות האמונה. שמשלבת גם את הידיעה על אמיתת הִמַצאו, וגם מחויבות הלכתית להאמין, לדעת, ואולי אף לחקור. והוא הדיבר הראשון.
כשהגמרא מדברת חסידות
"אנכי", נוטריקון: אנא נפשי כתבית יהבית (תרגום: אני נפשי כתבתי נתתי)
הגמרא במסכת שבת (קה.) (בהקשר של מלאכת כותב, ועיסוק במיני נוטריקונים, דרישת מילים כראשי תיבות) אומרת: "אמר ר' יוחנן: מניין ללשון נוטריקון מן התורה? אנכי- נוטריקון: אנא נפשי כתבית יהבית" ממש דרשה חסידית. כך פותח הקב"ה את מעמד הר סיני, את ההתגלות הנבואית הלאומית, בקריאה מרגשת, ואומר לעם ישראל, דעו, בתורה שאני נותן לכם היום, מוטבעת ממש הנשמה שלי, אני כתבתי את נפשי ונתתיה לכם. הקב"ה מלֹֹא כל הארץ כבודו, ועם זאת אין לו דמות הגוף ואינו גוף. איך אם כן יכול האדם לפגוש, לדעת את ה'? איך יכול קרוץ חומר להתקרב ולעובדו?
תשובת הגמרא מופלאה ומפתיעה: אני נפשי כתבתי ונתתי. כתבתי את נפשי, את רצוני, את הרוח שלי, את המוסר שלי. התורה היא תעודת הזהות שלי. שם אני מונח. רוצה אדם לדעת את מי שאמר והיה עולם- ילמד תורה יפגוש ויכיר את ה'.
וכאן חוזר אני לזיכרון כתיבת המכתבים של הוריי. מה קורה לנו כשאנו כותבים כתיבה משמעותית, הנובעת מעולמנו הפנימי? כתיבה היא כנביעה המתגברת. וכל החושים שותפים לכתיבה כזו. המחשבות מתגברות, התובנות מסתדרות, ונכתבות שורות "שליבא לפומא לא גליא", הלב לא מסוגל לגלות לפה, אי אפשר לאומרן, אך ניתנות הן להיכתב ולהתגלות. עולמו הפנימי של האדם נחשף בעת כתיבה משמעותית, אהבה ואף דמעה. אני נפשי כתבתי, נתתי.
(מיטיבים להמחיש את התהליך מפיקי הסרטים.... בסצנה קלאסית, בה אהוב כותב לאהובתו, ואנו רואים על המסך סימולטנית, את האהוב הכותב והאהובה וקוראת ודומעת וברקע קולו של האהוב מקריא המכתב).

לצערנו דור המייל, הווטסאפ, האינסטוש ושאר רשתות חברתיות, פחות חווה את החוויה המתוארת. אינה דומה כתיבה הבאה מעומק הנפש לכתיבה הפונקציונלית, החיצונית. ואעפ"כ בטוחני שגם הדור הצעיר מכיר ויודע רגשות אלו.
מפגש אמיתי דורש ומאפשר הדדיות
"אנכי ה' " משמעו היכולת שלנו לפגוש את הקב"ה בתורה, אך גם מחויבות שלנו להיענות לאינטימיות, הוא הניח נפשו לפנינו וכעת נדרשים, מוזמנים אנו להניח נפשנו לפניו. כמו אהוב ואהובה (כמובן להבדיל...) כך נוצר קשר, כך נבנית אינטימיות, בפתיחות וגילוי לב הדדיים.
בספר "מבקשי פניך", מראיין הרב חיים סבתו את הרב אהרון ליכטנשטיין במגוון נושאים. הוא מתאר שכשביקש מהרב ליכטנשטיין לדבר על האמונה שלו בה', לתאר הלהט האמוני, הרא"ל סירב ואמר: "הרי זה קודש הקודשים של האדם, לפני ולפנים שלו, האינטימי שבאינטימיים".
היותנו עומדים לפני ה' באמונה ובתפילה ובפתיחות הלב זו אינטימיות. זו חוויה פנימית, בה אנו כותבים את נפשנו ומביאים מנחה לפני הקב"ה.
קריאת אנכי ה'- נשמעת בעולם כל יום ולעולם
כותב השפת אמת: "ומאמר אנכי ה' אלוקיך הוא קיים לעד" הקריאה האלוקית ממשיכה להדהד בעולם. בכל דור ולכל אדם.
זו קריאה שאינה פוסקת, מצויה בחלל העולם תמיד. קריאה של הקב"ה לאדם. השכינה, (רוח האלוקים שנכתבה ונתנה עם התורה) המצויה ונוכחת בכל אות שבתורה, מכריזה כל יום "אנכי ה' ". ואשרי אדם השומע ונענה לקריאה.
אשרי מי שזוכה לפתיחות הלב לקבל את אור התורה, ולחוש שכינה שבתוכה. אשרי מי שזוכה להיענות לקריאתו של הקב"ה ופותח אף הוא את ליבו לה'. ואשרי מי שזוכה לפתוח הלב והנפש גם בין אדם לחברו, לבן/בת זוגו, ולקרובים אל ליבו.
אני נפשי כתבתי נתתי.
שבת שלום
אור וטוב
הרב אבישי

English Below
ברוכים הבאים לישראל!

השבוע יצא לדרך המחזור הראשון של תוכנית "נלך" - יוזמה חינוכית פורצת דרך של רשת אור תורה סטון, בשיתוף קרן צמח דוד.

25 תלמידות ותלמידי כיתה י' מקהילות שונות ברחבי צפון אמריקה נחתו בישראל למחצית של לימודים, חיים והשתלבות מלאה באולפנת ,אור תורה נווה חנה' ובישיבה התיכונית 'אור תורה נווה שמואל'.

עם הגעתם לנתב״ג זכו המשתתפים לקבלת פנים חמה, מרגשת ומלאת רוח מצד חבריהם הישראלים החדשים – רגע של חיבור, שייכות ושמחה משותפת.

מעבר ללימודי תורה וללימודים כלליים, התוכנית מטפחת חיבור עמוק לארץ ישראל ולעם ישראל, היכרות חיה ומשמעותית עם החברה הישראלית, וחוויה חינוכית מעצבת, בשלב קריטי של גיבוש זהות, ערכים ומנהיגות.

אנו נרגשים מהגעתם ומצפים לראות כיצד התוכנית נחבר את דור העתיד של יהדות צפון אמריקה לחיים יהודיים־ישראליים מלאים ומשמעותיים.

Welcome to Israel!

This week, Ohr Torah Stone launched Nelech, a groundbreaking Israel immersion program developed in partnership with the Tzemach David Foundation.

Twenty-five 10th-grade students from communities across North America arrived in Israel to begin a semester of learning, living, and meaningful integration at Neveh Channah High School for Girls and Neveh Shmuel Yeshiva High School for Boys.

They were welcomed at Ben Gurion airport with remarkable warmth and spirit by their new Israeli classmates: an emotional moment that reflected the values of connection, responsibility, and shared destiny that define our schools.

Beyond Torah and general studies, the Nelech Program fosters a deep bond with the Land of Israel and the Jewish people, an authentic connection to Israeli society, and a transformative educational experience at a pivotal stage in shaping identity, values, and leadership.

We are thrilled to welcome this inaugural cohort and look forward to seeing how Nelech helps nurture the next generation’s lasting relationship with Israel and Jewish life!

מבט למעמקי ליבו של יעקב הנאסף אל עמיו (או: היכן באמת נקבר יעקב?)
מדרש נוגע בחיים פרשת ויחי
הרב אבישי מילנר

"ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו ויגווע ויאסף אל עמיו".
פרשה של סיום ואסיף. סיום חומש בראשית, סיום סיפור משפחת יעקב המלווה אותנו זמן רב, וסיום חיי יעקב. יעקב, היודע שקרוב יום מותו, עורך מספר סיכומים. שיח נוגע ומרגש עם יוסף הכולל את מעשה קבורת רחל בבית לחם, את "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ודיבור של אסיף וסיום לכל אחד מבניו (ברכה? גילוי אחרית הימים? איחול ? משאלת לב? תפילה? חלוקת תפקידים לאומיים? ולדעתי בעיקר ציווי והגדרת ירושה רוחנית. ואכמ"ל).
וגם בסיפור קבורת יעקב. שהוא כמובן נדבך משמעותי באירועי סיום של סיפור משפחת יעקב מאריכה התורה. פרק שלם עוסק בתהליך החניטה, בקבלת הסכמת פרעה לקבורה בארץ ישראל, ובמסע לוויה יוצא דופן, ימי אבל ומספד לאומיים.
היכן באמת נקבר יעקב
ואנו מבקשים לשאול: היכן באמת נקבר יעקב? לכאורה התשובה מפורשת: "ויקברו אותו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם". כך גם מפורשת בקשתו של יעקב בפרק הקודם. ואעפ"כ כמה תמיהות עולות מתוך הפסוקים.
ראשית, כאשר יוסף מבקש רשות פרעה לקבור אביו בארץ כנען הוא אומר: "אבי השביעני לאמור, הנה אנכי מת. בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני". הביטוי אשר כריתי תמוה. היכן מצינו שיעקב כרה קבר? רש"י נדרש לשאלה, ועדיין יש כאן תמיהה.
שנית, אם היעד של מסע ההלוויה הוא מערת המכפלה, חברון, נראה שחלה טעות בלתי סבירה בניווט. גורן האטד, מצוי בעבר הירדן המזרחי (סמוך למערבי) בקו מקביל לשכם. זו ממש לא הדרך ממצריים לחברון.
ותמיהה שלישית ואחרונה, מה ראה יעקב (בפרק מ"ח), לפני מותו להעלות ולהזכיר נשכחות, ולספר ליוסף באופן מפורט ומרגש את אירוע מות רחל, וההחלטה לקוברה בדרך, ולא במערת המכפלה. "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל ... ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם". גם כאן רש"י נפלא המבאר את התנצלות יעקב ליוסף, שלא יהיה בליבו על כך שנקברה רחל בדרך, שכן על פי הציווי נעשה הדבר. אך מה באמת חשיבות האירוע בשלב זה, לפני המוות?
מה מתרחש בליבו הסוער של יעקב?
דומה בעיניי, שהתורה מבקשת לספר לנו, או לפחות לרמוז לנו, על הדרמה המתרחשת בליבו הסוער של יעקב. סוערים ומטלטלים היו חיי יעקב, כאומרו לפרעה: "מעט ורעים היו ימי שני חיי", ואך טבעי שבימיו האחרונים עולים ומציפים אותו מחשבות, הבזקים, ורצונות מעורבבים.
מבקשים אנו לטעון (בשולי גלימתו ובדרכו של הרב מרדכי ברויאר) שרצונו הכמוס אך העוצמתי של יעקב מבקש להיקבר בשלושה מקומות שונים. שכל אחד מהם מהותי עבורו ומספר את סיפור חייו מזווית שונה. ושמא מכוונים הדברים לשלושה שלבים, שלושה יסודות בחיי יעקב.
חפץ להיקבר בשכם. "בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני". היכן מצינו שיעקב כרה לעצמו קבר? התשובה היא בשכם !! יעקב קנה את חלקת השדה בשכם, "ויקן חלקת השדה מיד בני חמור .. במאה קשיטה", מתוך כוונה להיקבר שם. (מקביל בדיוק לקניית חלקת השדה במערת המכפלה ע"י אברהם). כאדם פרטי. כמי שבא שלם עיר שכם, התיישב ובנה בה את חייו וחיי משפחתו. בשכם רצה לממש את זהותו האישית, כאדם, כבעל משפחה. (וזה מסביר את הגעת שיירת ההלוויה לגורן האטד, הסמוך לשכם)

חפץ להיקבר עם רחל בדרך אפרת. שַם הלב. רחל אשתו המיוחדת, "שניים ילדה לי אשתי", רק רחל אהבת נעוריו קרויה אשתי, היא אם הבית. עבורה עבד וסבל, היא אהובת נפשו. זו סיבת המונולוג הארוך ליוסף. מתה עלי רחל. ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם. והתחושה היא שיעקב ממש מתאפק, ועוצר עצמו מלהוסיף שתי מילים: "שמה תקברני". לצידה של רחל אהובת נפשי מבקש אני להיקבר. ואולי "ליבא לפומיא לא גליא", הלב יודע מה רצונו ואינו מצליח לגלות ולהעביר הרגש לכדי דיבור ובקשה ממשית, אך זהו הרצון הכמוס. יעקב הוא בעלה של רחל והיא אשת חיקו, שם מצוי ליבו. אך הוא יודע שזה מן הנמנע.
חפץ להיקבר במערת המכפלה. בסופו של דבר גוברת הזהות של אב האומה. השייכות למסורת, לשרשרת הדורות, ולפן הלאומי של יעקב שהוא החוליה החשובה ביותר ביסוד עם ישראל. הוא שהעמיד שנים עשר שבטי האומה, נכון שיקבר עם אבותיו, במערת המכפלה. לא בשכם יקבר ולא בדרך אפרתה. משועבד ומחויב הוא להשלמת המפעל הלאומי, להיותו אב המייסד של שבטי י-ה.
תורת חיים: על שיח פנימי של זהויות כולנו מרובי זהויות. (זהות= התשובה לשאלה: מה אני בעיקר? ). ותמיד בין אבני היסוד המרכזיות יכללו הזהות הלאומית, המשפחתית, היותנו נשואים לבן/בת זוג, והיותנו הורים לילדים. יעקב, אב האומה מחויב היה לזהות הלאומית, ואף שילם מחירים משמעותיים לאורך חיו בעבור זהותו הלאומית, ובחר להזדהות עימה גם בהחלטה על מקום קבורתו.
ונחנו מה? הנדע לברר ולהגדיר סדרי העדיפות בזהותנו?
אור וטוב
הרב אבישי