30/06/2024
הרבה מאד פעמים שאלתי את עצמי לגבי היעוד שלי ומה אני יותר, מכשפה או פייה.
מה ההבדל ביניהן, ממי משתיהן יש בי יותר מתוך ההיבטים והאיפיונים שלהן?
אז את מכשפה או פיה?
תמיד הגעתי למסקנה שאני גם וגם בשילוב מעניין.
תיארה וכתבה על זה מאד מעניין ויפה יוליה גרינברגר:
"את כזאת יפה, נשית, עדינה וענוגה. יש לך נוכחות נעימה וממגנטת. את מפזרת אחריך שובל של ניצוצות וארומה של קסם. נו, את כזאת פיה!
אבל את גם חזקה ועצמתית! יש בך חוכמה ומסתורין ואפילו יראת כבוד. מישהי שלא הייתי רוצה לפגוע בה או לדבר עליה רעות. כי לכי תדעי, מה היא מסוגלת לעשות, איזה כשפים או קללות היא יכולה ליצור. בקיצור, את גם מה זה מכשפה!
אז מה את יותר, פיה או מכשפה?
מכשפת או קוסמת?
רכה וענוגה או עמוקה ואפלה?
עצרתי להתבונן מה אני יותר, והאמת שלא מצאתי מה יותר ומה פחות. מצאתי בתוכי את שני היבטי הנפש והרוח - מכשפה ופיה.
שתיהן גרות יחד בבקתת עץ בקצה היער, במקום קסום ומבודד. אין להן צורך לבלוט או להיות במרכז העיניינים. הן הכי נראות ומשמעותיות בזכות השקט הפנימי והחוכמה העמוקה, הן יודעות את עצמן.
שתיהן משוחחות עם הטבע, מזינות את הסביבה, מזמנות חיות בעיקר פצועות לקבל ריפוי ואהבה. שתיהן שכנות טובות שמחליפות ביניהן מתכונים סודיים, נפגשות ל"שיחות ועידה" בענייני הרוח, רוקמות חלומות, זורעות גינות וערוגות של יצירה וחסד ומייחלות מעומק ליבן את השלום והאחדות על פני האדמה.
הפיה והמכשפה גם יודעות להחליף שמלות ותפקידים. הן מקדמות בברכה את הגשם, את הרוח ויוצאות לטיולים בלילות מכושפים, כשהירח זורח והיקום קורא להן לבוא ולחדש את מלאי הקסם והכשף.
לפעמים אחת מהן הולכת למנוחה ונותנת לשניה לשמור על מפתן הבקתה. המכשפה יודעת היטב את תפקידה. היא שומרת סף קשוחה, מזהה צביעות ורדידות ממרחקים ויש לה כשפים וכלים לגרש את הנחשים המתפתלים. היא לא נרתעת מחושך, הפחדה, שליטה ומניפולציות. היא לא מפחדת מכל אלה, כי בקלות רבה היא יודעת להפוך את עורה ולהיות האופל בכבודה ובעצמה.
המכשפה היא ישות קדומה שבאה ממעמקי האדמה, שם היא פוגשת את המוות והלידה, את פעימות החיים ואת ידיעת הכל - הרע, הטוב, הנשגב והשפל. היא טעמה מכל מטעמי האדמה, היא כאבה וסבלה לאורך עידנים, פגשה את האנושות באופנים שונים. היא אלמותית ועמוקה, חזקה וקדומה היא מיילדת את האנושות דור אחר דור, צופה מהצד, פעם נרגשת ופעם מתאבלת. היא הרוח והיא האדמה.
ואז היא הולכת לזמן שהייה עם עצמה ומפנה את מקומה לפיה הטובה.
הפיה בקלילות מנצנצת בכנפיה המרהיבות, היא שמחה ואוהבת, מגיעה לכל מקום בה זקוקים לקסם, מושיטה יד טובה, תומכת, עוזרת, מפזרת את טוב ליבה.
איכות פייתית שכזאת מחברת אותי למימד שמיימי, מלאכי, יצורים נוצתיים של קלילות, יופי, טוהר ואהבה.
ואז אני שואלת, למה בעצם יש כאן פירוד ופילוג בין האיכויות, הפיה והמכשפה?
האם זה ניסיון (פטריארכלי) שכזה להפריד היבטי נפש נשית?
כמה קל להתחבר לפיה טובה ונעימה, לאותו חלק נשי, רגוע, רך וחומל. אותו אנחנו מקדמות ודואגות לטפח בנראות טובה וישירה. אולי כי ככה מצופה מאיתנו? הרי זה לגיטימי חברתית, משפחתית ודתית.
ומה עם החלק המכשפתי בסיפור?
אותו חלק מסתורי, לפעמים אפל ולא ניתן לשליטה, זה שיודע להיות גם מכוער, כועס, הופך כסאות ודופק על השולחנות. יש בזה פחד מהעוצמה, מהלא נודע ולא צפוי. נשים מכשפות הועלו על המוקד בעיקר בשל ה"חריגות" ו"החדשנות" שלהן. כל מה שהיה שונה, חריג, חדשני, בשוליים ואינו ניתן להבנה ואינו מתיישר עם החברה - נדון להשלכת המירמור, הזעם, האשמות, אלימות ותוקפנות אנושיים. נדון למוות והשמדה על ידי כוחות הבורות, החושך והפחד.
ככה קל יותר לתמרן ולשלוט כשהאישה מפוצלת, כנועה, עם כנפיים שבורות וחסרת אבקת הפיות. וככה גם נוח להאשים את המכשפה, האישה המשוגעת, זאת שזורעת הרס, זאת שזועמת, רושפת אמת בלתי מתפשרת.
ואנחנו כאן, בזמנים חדשים - ישנים, האור והחושך, התבונה והבורות, כולם משלבים ידיים, מנסים את כוחם, ומתנסים באנושות מתחדשת, שאף אחד עוד לא המציא אותה ולא מכיר באמת. האבולוציה החדשה בונה את עצמה ממש עכשיו.
ואני מאמינה שאם רוצים ליצור דרך ואפשרויות קיום מיטיבות יותר, עלינו לרפא את כל החלקים שבתוכנו. היפים והמכוערים. אלה שנשארו מפוצלים ושמרו על הדואליות כשליטה על הנשים ובני אנוש בכלל.
האנרגיה הנשית המרפאה שזוקפת את ראשה בימים אלה, היא התשובה לריפוי האדמה והאנושות כולה. היא בדיוק השילוב המקודש של מכשפות ופיות, של רוך ועוצמה, אין להפריד ביניהן.
יש להלל את שתיהן ולאפשר את האיחוד של שתי הפנים.
הריפוי מגיע על ידי איחוד והשלמה, לא על ידי הפרדה והקצנה"
לסיכום אני לימור יכולה לומר שיש בי קצת מכל אחת, לא באופן קיצוני ומוגזם עם נטייה מובהקת לפייתיות עם עוצמה ויכולת לקסם לכישוף חיובי וטוב.
מה אתם חושבים? 😊
