ענת רזניק - הדרכת הורים ואימון ליחסים בריאים במשפחה

להיות אמא זה לא פשוט וקל בכלל.

כבר כמה שעות אנחנו עוקבים אחרי גוזל קטן שנפל מהקן.
הוא מנסה, מקפץ, מנפנף בכנפיים, אבל עדיין לא מצליח לעוף.

ואז מגיעה אימא שלו בודקת מה מצבו ועפה לה .
שומעים מלמעלה שיש לה עוד גוזלים מצייצים בקן.

היא נשארת קרובה.
משגיחה.
מדי פעם מביאה לו אוכל.
מוודאת שהוא בסדר.
ואז שוב מתרחקת מעט... ונותנת לו לנסות.

נראה לי שגם אנחנו לפעמים כל כך רוצים לחסוך לילדים שלנו את התסכול, את הפחד, את הכישלונות ואת חוסר הוודאות.
לפעמים אנחנו עושים בשבילם, פותרים עבורם, מתערבים מהר מדי כי אנחנו אוהבים אותם ורוצים להגן עליהם.

וזו אולי אחת המשימות המורכבות ביותר של הורות.

להיות קרובים, בלי להשתלט.
לתמוך, בלי לעשות במקומם.
להאמין בהם גם כשהם עדיין לא מאמינים בעצמם.

כי כל פעם שאנחנו מאפשרים לילד להתמודד, להתנסות, לטעות, לקום ולנסות שוב, אנחנו לא רק מלמדים אותו לפתור בעיות.
אנחנו מלמדים אותו להאמין בעצמו.
זאת המשמעות האמיתית של היכולת לפרוש כנפיים, לפרוש עליהם כנף אבל לא לעוף במקומם ואז אפשר לדעת שיש מישהו שמאמין בך מספיק כדי לאפשר לך לעוף בעצמך.

ואיפה עובר בעיניך הגבול בין להגן על הילדים לבין לאפשר להם לגדול?

הילד שוב אמר "לא" כשביקשת עזרה?
אולי הבעיה היא בכלל לא בבקשה... אלא בדרך שבה היא נאמרת.

בסרטון הזה רועי ואני מדברים על אחת הסיטואציות הכי יומיומיות בבית: למה ילדים לא תמיד נענים כשמבקשים מהם עזרה, ואיך אפשר לבקש בצורה שמגבירה את שיתוף הפעולה במקום ליצור עוד ויכוח.

כי לבקש עזרה זה חשוב. השאלה היא איך עושים את זה.

#הורות #הדרכתהורים #שיתוףפעולה #מתבגרים #ילדים גבולות סמכותהורית תקשורתבמשפחה משפחהמחוברת ענתרזניק

מניחה שכולם יודעים ש4 ביולי הוא יום העצמאות בארצות הברית.
אז כיון שטיילתי בשבוע האחרון במדינת וושינגטון הייתי חייבת לשתף את החוויה שלי מהיום הזה או יותר נכון מהלילה .
בעשר בלילה בעודנו נחים מיום טיול נפלא בהרי ריינר ובפארק הלאומי ומתארגנים ליום המחרת ולליל מנוחה , מצאתי את עצמי בתוך שרית פוקפורן כמו גרעין התירס האחרון שנשאר בשקית ... 🍿😂

הזיקוקים והיריות התחילו בעשר ורבע ונמשכו עד אחרי חצות.

זה לא שאני הורסת שמחות. להפך לגמרי מפרגנת היה מרגש לדעת שגם בעיירה קטנה כמו פקווד חוגגים את יום העצמאות של ארצות הברית מכל הלב. אבל היו שם זיקוקים ויריות מכל כיוון ובלי הפסקה.

אחרי כמה שעות של בומים בלצי פוסקים כבר התחלתי להרגיש כמו אותו גרגר קטן שנשאר בשקית – מותש מכל ההמולה, ורק מחכה שהשקט יחזור.

ובמקביל עלו לי גם כמה תהיות... למה במקום כזה פסטורלי שבו יש חיות בר נפלאות נדרשת כמות כזו של יריות שהורסת את הטבע ואת כל מי שחי בו ומבריחה אותו?
אין לי תשובה.
אולי למישהו כאן יש?

המים הם החיים והטבע הוא שיעור לחיים.
איך הם זורמים?
הם לא מתווכחים עם הסלעים, לא כועסים עליהם ולא מנסים להזיז,אותם. הם פשוט מוצאים את הדרך, ממשיכים לזרום, בקצב שלהם.

השבוע פגשתי את ה"סלע" שלי בירידה מההר,פתאום הרגל נתקלת בסלע מתעקמת חזק, פציעה שלא הייתה בתכנון, כאב, נפיחות, פחדים משבר וגם שינוי בטיול שתכננו.

אבל דווקא בתוך זה גיליתי כמה דברים שאני רוצה לעצור ולהודות עליהם.

על הגוף שלי, שהזכיר לי כמה החוסן שלו הוא לא מובן מאליו. כמה כל העבודה שאני עושה לאורך השנים, ובמיוחד השיעורים של צופית אבנר, המורה שאני כל כך אוהבת, נתנו לי גוף שיודע להתאושש, להתחזק ולהמשיך קדימה.

ועל האיש שלצידי,המלאך שלי שאני הכי אוהבת בעולם. בכל רגע של חוסר ודאות הוא נשאר רגוע, סבלני ויציב. כשהראש שלי כבר רץ קדימה, הוא פשוט שם, מזכיר לי שהכל טוב, ושומר על השלווה של שנינו. כמה אני אוהבת אותך.
לעולם יהיו סלעים בדרך והחוסן האמיתי שלנו נמדד בדרך שבה אנחנו ממשיכים לזרום .
אני בוחרת להמשיך לזרום. כי אני יודעת שיש סלעים בדרך, אבל אני י גם יודעת שאפשר למצוא את הדרך גם דרכם.

האם יצא לך לשמוע הורים אומרים: 'אני רוצה להיות חבר של הילד שלי'?
לי זה קורה לא מעט וכשאני שומעת את זה אני עוצרת רגע ושואלת – האם זה באמת מה שרצית? או שאולי רצית להרגיש יותר קרוב אליו?

כי אלה שני דברים שונים לגמרי.

רוב ההורים שאני פוגשת לא באמת רוצים להיות חברים של הילדים שלהם. הם רוצים שהילד ישתף אותם, שיסמוך עליהם, שירגיש בטוח לבוא אליהם גם כשקשה לו. הם רוצים קשר טוב.

אבל לפעמים, מתוך הרצון להיות קרובים, אנחנו מוותרים על המקום ההורי שלנו. קשה לנו להגיד 'לא', קשה לנו להציב גבולות, קשה לנו להתמודד עם האכזבה או הכעס של הילד.

והאמת היא שילדים לא צריכים עוד חבר.
יש להם חברים.

הם צריכים הורים שאפשר לסמוך עליהם. הורים שרואים אותם, מקשיבים להם, מבינים אותם, אבל גם מסוגלים להוביל, להציב גבולות ולקבל החלטות שלא תמיד יהיו פופולריות.

החדשות הטובות הן שלא צריך לבחור בין קשר טוב לבין סמכות הורית.

אפשר להיות מאוד קרובים לילדים שלנו, בלי לוותר על המקום ההורי שלנו.

סקרנית לשמוע,מה לדעתך גורם לילדים להתקרב להורים שלהם?

זה רק שישה חודשים.
אבל לסבתא שמתגעגעת לנכדה שלה זה ארוך מנשוא .
כמה חיכיתי לפגוש אותה ,לפני המפגש בקושי נשמתי. ספרתי את הדקות, הלב שלי היה בדריכות, וכל מה שרציתי היה כבר לראות את עלמוש שלי ולחבק אותה.

הדבר הראשון שראיתי היה איך היא גבהה .

חיבקתי אותה, וכל מה שרציתי היה להסניף אותה, לשמור את הרגע הזה בלב ולפצות על כל החודשים שלא היינו יחד.

ומסתבר שגם היא חיכתה לרגע הזה.

מרוב התרגשות היא לא הפסיקה לרוץ במעגלים , לקפוץ ולהשתולל .
היא אפילו לא רצתה לאכול ולא עצרה לרגע ללכת לשירותים.

מודה על הזכות לאהוב כל כך, ולהרגיש את האהבה בחזרה ❤️
הקרדיט לצילומים של הפרחים לעלמוש.

זו פעם ראשונה שיצאנו לקרוז וזו חוייה מטורפת מהרבה סיבות ואחת מהן היא ההופעות .

זכינו בענק להנות מלהקה עם 3 זמרים ונגנים מטורפים ומקצוענים שממש התאהבנו בהם 💃🎶
השירים, הנגינה והאנרגיה שלהם היו פשוט קסומים.
מה שעוד הפך את הערבים שלנו לבלתי נשכחים היו האנשים שהכרנו.

חבורה מקסימה מפוארטו ריקו, עם שמחת חיים שפשוט מדבקת והם רקדנים פשוט אלופים , רקדנו יחד, נהנינו מכל רגע, ולכמה שעות הרגשנו כאילו אנחנו חברים כבר שנים.

אני כל כך אוהבת את הרגעים האלה, שבהם אנשים ממקומות שונים בעולם נפגשים, והמוזיקה עושה את כל השאר.

סקרנית לדעת... עם מי הייתם קמים לרחבת הריקודים בלי לחשוב פעמיים?

להיות בים 10 ימים זו חוויה מטורפת עם רגעים מרגשים מאד.
בגיחה שלנו לראות לוויתנים התקרבנו למצוף קטן בים ועליו שכבו להם אריות ים, מתוחים בשמש, ישנים כאילו אין להם שום דבר בעולם שמחכה להם.

רגע לפני כן ראינו את הגורים שלהם מציצים מהמים. הם שחו מסביב, אבל היו קטנים מאד וברור שהם לא הצליחו לטפס אל המצוף.

נראה כאילו ההורים החליטו לצאת להפסקת צהריים... והקטנטנים נשארו להסתדר בינתיים לבד.
הם קפצו וקפצו אבל בסוף הראש להם נעלם לתוך המים ונראה שהם הבינו שהם צריכים להעסיק את עצמם ולתת להורים שקט .
כמה קשה לנו, כהורים, להרשות לעצמנו לעצור באמת. לנוח. לקחת רגע לעצמנו, בלי להרגיש שאנחנו צריכים להיות זמינים כל הזמן או לפתור כל דבר מיד.

נראה שאריות הים הבינו הרבה לפנינו את העובדה הפשוטה הזט שכשאנחנו מרשים לעצמנו לעצור, אנחנו גם נותנים לילדים שלנו הזדמנות לגלות שיש להם כוחות להתמודד.
ומה איתך?
מתי בפעם האחרונה הרשיתם לעצמך לקחת הפסקה קטנה, בלי רגשות אשם?