09/10/2024
בשעות האלה, בדיוק לפני שנה, ישראלים בנגב המערבי הסתתרו בממ"דים וחיכו שהמדינה, שהבטיחה להם שהם מוגנים תבוא להציל אותם. והיא לא באה.
אליי ואריאל חוגג גולן, רופאה ועובד סוציאלי וביתם התינוקת יעל הסתתרו גם הם בממ"ד בקיבוץ כפר עזה, כשהמחבלים עוברים בין הבתים.
השעות נקפו והם הבינו שעל חייהם הם יצטרכו להיאבק לבד. והם נאבקו.
אליי ואריאל עטפו בגופם את יעל ונאבקו. המחבלים שחדרו אל ביתם רצו אחריהם מחדר לחדר. הדליקו אש שוב ושוב. אליי ואריאל חשבו בכל פעם שאולי זה הסוף, אבל גירדו כוחות גוף ונפש מהמאגרים הבלתי נדלים שלהם כדי להינצל. כדי להציל את יעל.
במשך שעות ארוכות, כשגופם שרוף וחרוך לגמרי הם ברחו בין חדרי הבית ואז אל השדות, ומאחורי הטרקטור ואז אל הכניסה לקיבוץ. וניצלו.
מישהו מכוח החילוץ סיפר לי שכאשר הם הגיעו לנקודת הפינוי, קשה היה להאמין שמדובר בבני אדם. בבני אדם חיים.
מפויחים לחלוטין הם הועלו למסוק החילוץ, רק שם הם הרשו לעצמם לקרוס. שבועות ארוכים הם היו מורדמים ומונשמים, נאבקים על חייהם בזכות צוותים רפואיים מסורים. מאז הם במסע שיקום ארוך, כואב ומופלא.
אין סוף סיפורים הרואיים נכתבו ביום השחור ההוא והם כולם ראויים להעלאה על נס. אבל לצד סיפורי הקרבות והלחימה, היו אין סוף גיבורים – שפשוט נלחמו על חייהם כנגד כל הסיכויים. בדיוק כמו אליי ואריאל.
גבורת האימהות והאבות שעמדו בפני דילמות בלתי נתפסות, כאלה שאולי קראנו עליהם בשיעורי היסטוריה שעסקו בשואה; שסוככו בגופם על ילדיהם; שהיו בחרדה ובבעתה מהמתרחש סביבם, אך מצאו מתוכם מילים וחיוכים שינסו לחזק את ילדיהם.
גבורת האזרחים והאזרחיות שמול כוחות הרוע עשו כל שיכלו כדי להיאחז בחיים. לפעמים הצליחו ולפעמים לא הצליחו, אבל הם עשו כל שיכלו.
ישראלים, שכאשר הצל העצום התקדר מעליהם - ניסו לפזר קצת אור. לשלוח מילות חיזוק לחברים, להכניס אל ביתם זרים שנמלטו על נפשם, להפנות כוחות חילוץ לאחרים שהיו זקוקים לכך יותר, שביקשו לחיות גם כשהמוות סגר עליהם.
רבים נאבקו ולא הצליחו להינצל. אבל דווקא ביום הזה ובשעות האלה, בדיוק שנה אחרי, ראוי לפנות מקום לגבורה הזו: גבורתם של הנאבקים על החיים. גבורתם של מי שעשו כל שיכלו כדי להמשיך לחיות.
צילום : זיו קורן
