דורית גרנות - מאמנת להעצמה ולמערכות יחסים

יחי יהוד מקריא, בלב שותת דם, מכתב לילדה החטופה שלו - ארבל. היום הוא יום הילד הבין-לאומי. ארבל, כמו רבים אחרים, כלואה במנהרות בלי זכויות. בלי חופש. חייבים להחזיר אותם.

גדי איזנקוט הגיע היום לכנסת מהשבעה על אחיינו שנפל בעזה.
הוא בא כדי להציג את החוק שהניח: מלגת לימודים לכל חייל משוחרר. נקודה.

לא יספיקו רק מילים טובות לחיילים. עכשיו זמן למעשים. לתמיכה אמיתית במי שמגן על המדינה.
הממשלה והקואליציה הצביעו נגד החיילים.

לוחמים יקבלו 100% מלגה ללימודים.
חיילים תומכי לחימה יקבלו 70% מלגה.
חיילי מנהלה יקבלו 50%.
כל שירות בצה"ל הוא משמעותי.

בהצבעה על החוק חברי הקואליציה והממשלה הצביעו נגד החיילים והחוק נפל.
החיילים, שהקריבו ונתנו, לא יקבלו מימון ללימודים.

בפעם הבאה שבקואליציה יספרו לכם על גב שהם נותנים ללוחמים וכמה הם הכי חשובים - תזכרו שבאצבעות שלהם הם פגעו בחיילים והפילו את החוק.

אני נרגשת לפתוח עוד מחזור ומזמינה אתכם להרשם. 🥰

מי שאוהב את צה"ל - לא משמיץ את מפקדיו ותוקף אותם שוב ושוב. בטח לא תוך כדי מלחמה.
מתישהו צריך לפוגג את בלוף המשחק הכפול: מחבקים את הלוחמים, מכסחים את המפקדים. זה פשוט לא הולך ביחד.

כל מי שהיה לוחם יודע שאי אפשר להפריד בין מפקדים ללוחמים, וכשתוקפים את המפקדים פוגעים בלוחמים. כשמגחיכים את המפקד אז החייל פחות סומך עליו, וכשמחלישים את מי שעומד בראש – מחלישים גם את מי שנדרש ללכת אחריו.

יש מי שמנסה להפוך את זה לסיפור של ימין ושמאל, דתיים וחילוניים – ככה זה אצל מי שחי ממחלוקות פנימיות.
אבל זה בכלל לא סיפור פוליטי, אלא ענין לאומי: את השורות ממלאים לוחמים בעלי דעות שונות, וביניהם הילדים והאחים של כולנו, ולכן את כולנו צריך להטריד שיש מי שחובט במפקדים של הילדים והאחים שלנו.

כל מי שרוצה שהרמטכ"ל יתעסק בלתקוף את איראן, חיזבאללה וחמאס וימשיך להוביל את צה"ל להישגים - צריך לעמוד מול מי שמנסה לגרור אותו, את המפקדים ואת הלוחמים לתוך המאבקים הפנימיים.
עכשיו מלחמה. עכשיו צריך את המפקדים והלוחמים אגרוף אחד מול האויב שבחוץ.

בשעות האלה, בדיוק לפני שנה, ישראלים בנגב המערבי הסתתרו בממ"דים וחיכו שהמדינה, שהבטיחה להם שהם מוגנים תבוא להציל אותם. והיא לא באה.

אליי ואריאל חוגג גולן, רופאה ועובד סוציאלי וביתם התינוקת יעל הסתתרו גם הם בממ"ד בקיבוץ כפר עזה, כשהמחבלים עוברים בין הבתים.
השעות נקפו והם הבינו שעל חייהם הם יצטרכו להיאבק לבד. והם נאבקו.

אליי ואריאל עטפו בגופם את יעל ונאבקו. המחבלים שחדרו אל ביתם רצו אחריהם מחדר לחדר. הדליקו אש שוב ושוב. אליי ואריאל חשבו בכל פעם שאולי זה הסוף, אבל גירדו כוחות גוף ונפש מהמאגרים הבלתי נדלים שלהם כדי להינצל. כדי להציל את יעל.

במשך שעות ארוכות, כשגופם שרוף וחרוך לגמרי הם ברחו בין חדרי הבית ואז אל השדות, ומאחורי הטרקטור ואז אל הכניסה לקיבוץ. וניצלו.

מישהו מכוח החילוץ סיפר לי שכאשר הם הגיעו לנקודת הפינוי, קשה היה להאמין שמדובר בבני אדם. בבני אדם חיים.
מפויחים לחלוטין הם הועלו למסוק החילוץ, רק שם הם הרשו לעצמם לקרוס. שבועות ארוכים הם היו מורדמים ומונשמים, נאבקים על חייהם בזכות צוותים רפואיים מסורים. מאז הם במסע שיקום ארוך, כואב ומופלא.

אין סוף סיפורים הרואיים נכתבו ביום השחור ההוא והם כולם ראויים להעלאה על נס. אבל לצד סיפורי הקרבות והלחימה, היו אין סוף גיבורים – שפשוט נלחמו על חייהם כנגד כל הסיכויים. בדיוק כמו אליי ואריאל.

גבורת האימהות והאבות שעמדו בפני דילמות בלתי נתפסות, כאלה שאולי קראנו עליהם בשיעורי היסטוריה שעסקו בשואה; שסוככו בגופם על ילדיהם; שהיו בחרדה ובבעתה מהמתרחש סביבם, אך מצאו מתוכם מילים וחיוכים שינסו לחזק את ילדיהם.

גבורת האזרחים והאזרחיות שמול כוחות הרוע עשו כל שיכלו כדי להיאחז בחיים. לפעמים הצליחו ולפעמים לא הצליחו, אבל הם עשו כל שיכלו.
ישראלים, שכאשר הצל העצום התקדר מעליהם - ניסו לפזר קצת אור. לשלוח מילות חיזוק לחברים, להכניס אל ביתם זרים שנמלטו על נפשם, להפנות כוחות חילוץ לאחרים שהיו זקוקים לכך יותר, שביקשו לחיות גם כשהמוות סגר עליהם.

רבים נאבקו ולא הצליחו להינצל. אבל דווקא ביום הזה ובשעות האלה, בדיוק שנה אחרי, ראוי לפנות מקום לגבורה הזו: גבורתם של הנאבקים על החיים. גבורתם של מי שעשו כל שיכלו כדי להמשיך לחיות.

צילום : זיו קורן

זה לא נותן מנוח.
במשך עשרה חודשים שעברו מאז הטבח הנורא בקיבוץ ניר עוז, ראש הממשלה טרם הגיע לשם.

הוא כבר חצה אוקיאנוסים לשאת נאום חשוב בקונגרס וגם נכנס לרפיח לפגוש לוחמים, אבל לנסיעה של קצת יותר משעה מירושלים לקיבוץ שנשרף, שתושביו נטבחו ונחטפו, הוא טרם מצא זמן בלו"ז.
לבוא להקשיב להם, לדבר איתם. לשתוק מולם.
עצוב.

מה זה הפסים האלו, אתם יודעים??

באחת הפעמים שביקרתי את עידן עמדי בבית החולים אחרי פציעתו, הצטרפה אלי אגם גולדשטיין.
אגם, שחזרה מהשבי אחרי שנחטפה לעזה יחד עם שני אחיה ואמה, אוהבת מאוד את השירים של עמדי.

מתברר, שהשירים שלו העניקו לה כוח אי שם בעזה. מעת לעת התאפשר להם להקשיב לרדיו בשבי, ובכל פעם שצלילי שיריו בקעו מהרדיו, כולם השתתקו מיד כי ידעו עד כמה היא אוהבת את שיריו של עידן עמדי וכמה כוח זה נותן לה.
עכשיו אגם רצתה לתת קצת כוח לעמדי.

בחדר הקטן במחלקת הטראומה בבית החולים הם שוחחו ביניהם, ואני משתומם ומשתאה הבטתי בהם והקשבתי לשיחה. כמו שיחה מעולם אחר, תחושה שחוזרת מאז ה-7 באוקטובר שוב ושוב. המציאות עולה על כל דמיון וקשה לעכל אותה.

עמדי סיפר לאגם, שלכל מנהרה הם נכנסו עם רשימת החטופים, ושיתף אותה עד כמה רצו לחלץ חטופים וכמה הם הרגישו רע שהדבר לא עלה בידיהם.
אגם סיפרה עד כמה פחדה מכל התקרבות של כוחות צה"ל ובעיקר מההפצצות הכבדות שקדמו לכל כניסה כזו.

היתה זו שיחה בין אנשים מיוסרים. הוא, מהפציעה הקשה. היא, מ-51 יום בשבי. אבל היתה זו גם שיחה, שהדגישה לי מהו הסטנדרט הנדרש מאיתנו בנושא החטופים. שאסור לוותר.
עמדי, שבכל מנהרה חושב קודם כל על שחרור חטופים, ואגם שמאז שובה נלחמת למען הצעירות שישבו איתה במנהרות וחוות גיהינום.

עמדי ואגם, פצועים וחבולים, אך מלאי כוח ועוצמה אנושית הם תזכורת עבורי שאסור, פשוט אסור, לרגע להניח מהמאמצים להשיב את החטופות והחטופים הביתה.

עידן עמדי Idan Amedi

לאחרונה כיכבה בטלוויזיה התוכנית "מבחן ההורים הגדול". רבות דובר עליה על יתרונותיה וחסרונותיה.
יחד עם זאת אין ספק שהיא יצרה דיון מעניין על בחירת דרך בהורות, על כך שיש לתכנן ולחשוב ובעיקר לבחור את הדרך והמטרות האישיות בגידול ילדינו.

אפשר למקד את סגנונות ההורות שהוצגו לשלוש גישות מרכזיות עליהן פירטתי באחד הפוסטים הקודמים שלי. הסברתי אז את ההבדלים בין שלושת הסגנונות ואפרט הפעם בקצרה:
ההורה המנהל - (בסדרה יוצג בין היתר ע"י משפחת בלינדרמן, העולים מרוסיה) שברור לו איך דברים אמורים להתנהל ודרישותיו מהילד בהתאם. לעומתו, ההורה המטפל - (דוגמא לתפיסה זאת יוצגה בסדרה ע"י משפחת רומנלי) שתפיסת עולמו מונעת מכך שלדעתו העולם קשה וצריך להקל על הילד להתמודד עימו ולכן חשוב לעזור לו, לעטוף אותו ולהקל עליו.
ולבסוף ההורה המאמן - (משפ' צברי ועירון מאפיינים גישה זאת) שמאמין שתפקידינו כהורים זה ללוות את הילד על מנת שיכיר את עצמו על כישוריו וקשייו, יתאמן על כישלונות והצלחות, יפתח את המנוע הפנימי עד שיוכל לקדם עצמו להיות במיטבו.
ההפרדה בין הסגנונות, שהתוכנית ניסתה להציג, לא מתייחסת לדבר הכי משמעותי שהבית צריך להעניק לילד – תחושת ביטחון בסיסי ומרכזי בחיים.
באמצעות שלושת סוגי ההורות אנו עובדים על כך.
כשהילד צעיר ולא יודע לצור הקשרים ההורה המנהל נותן ודאות וביטחון. ההורה המטפל מעניק את החום, הקבלה וחווית הגיבוי. ההורה המאמן מאפשר להבין מניעים והתנהגות דרך התנסות ולמידה ובכך מחזק את היכולת ולבחור ולנוע במסע החיים.
חשוב שכל אחד מאיתנו יבחר לאיזה סגנון הורות לתת יותר מקום בחינוך וזאת מתוך מודעות לילד שאנו רוצים לגדל.
דורית גרנות – מאמנת למערכות יחסים.
מנחת השתלמויות למורים והורים "ילד במתנה".

יאיר, (שם בדוי) הגיע אלי לאימון לשיפור מערכת יחסיו עם חברתו.
"אני מרגיש חנוק", הוא אמר לי, "היא מקנאה לי בטרוף. אני לא יכול לזוז, לנשום. בהתחלה זה מצא חן בעיני מאוד, זה הוכיח לי כמה היא אוהבת אותי. סוף סוף יש בחורה שאני רוצה לבנות איתה את חיי, אבל התנהגותה אובססיבית ואני לא יכול יותר..."
"והכי גרוע", הוא הוסיף, "אין לי מה לעשות בנושא, זאת היא שחייבת להשתנות!"
האומנם? עד כמה אנו משפיעים על התגובות של בני זוגנו כלפינו? האם יש לנו מסוגלות ויכולת לשנות את התנהגותו של האחר ביחסיו איתנו? מה האחריות שלנו בנושא?

אחת הבחירות שעשה אמיר במסגרת תהליך האימון הייתה פשוט לא לשתף פעולה או להגיב למחוות הקנאה שהפעילה עליו בת זוגתו. יותר הוא לא כעס, לא התגונן, לא ניסה להוכיח, לא ריצה. הוא המשיך לעסוק בתחביביו והעניק לה הרבה חום ואהבה. השינוי בתגובותיו השפיע כמובן על בת זוגתו ונושא הקנאה, נעלם כמעט לחלוטין מחייהם בתוך תקופה קצרה!

שנה שעברה הם התחתנו. אנו עדיין בקשר ואני נהנית לצפות בזוגיות המאושרת שבנו.

מוזמנים אלי לקליניקה בבנימינה (או דרך זום)
דורית גרנות – מאמנת להעצמה ולמערכות יחסים
054-8061551