13/10/2023
נשימה עמוקה
יושבת לכתוב ולהעלות פוסט.
מאד מאתגר בימים האלה עד כמעט בלתי אפשרי.
בימים של שגרה – מלא הסחות דעת, משימות, מטלות, טלפונים, עייפות.... מלא סיבות למה לא לכתוב ... קשה לי לכתוב על עצמי, לא רוצה להיחשף.... אין סוף.
ובימים של מלחמה- פי כמה קשה.
אשתף מהמציאות שלי:
אני ומשפחתי לא בבית כבר חמישה ימים, מתארחת אצל חברה שלה יש בבית שלוש בנות (ועוד אחת בחו"ל ולא ברור מתי תתאפשר טיסה בחזרה ...), איתי שלושת ילדיי ואתמול הגיעה עוד חברה עם בת, אז בחישוב כולל אנחנו ארבעה מבוגרים ושבעה ילדים.
אין איזה חדר שקט שאני יכולה לסגור את הדלת ולהיות לבד לטובת עבודה. הכל תוך כדי תנועה.
אתמול לקח לי יותר משלוש שעות... לכתוב פוסט ולהעלות אותו ולכתוב גם לקבוצה בווטסאפ ...
כשהפוסט מפורסם- הוא נראה נקי, יפה, מוקפד, עם תמונה שמחה... אני אומרת לעצמי- אם רק היו יודעות הקוראות- מה אני עוברת תוך כדי הכתיבה, כמה פעמים שיניתי מקום, עברתי חדר, כמה פעמים קמתי לחמם אוכל, למזוג מים, למצוא צעצוע, להשכין שלום בין הילדים... כמה פעמים ביקשו ממני שאהיה כבר אמא ואפסיק לעבוד... קשה מאד למצוא את עצמי.
אז מה בעצם אני אומרת?
אין מה לחכות למרחב שקט, אין מה לחכות לתנאים האידיאליים..
יש להחליט ולעשות (אני כמובן מתכוונת רק למי שפנויה לכך נפשית)
להבין שהעסק שלי הוא אני
וכשאני מקדמת את העסק, אני משקיעה בעצמי, תומכת ומחזקת אותי
וכך יוצאת ומתפקדת טוב יותר במציאות המלחמה הזו.
אני מכירה באופן אישי נשים שהאוטו מתפקד בתור המשרד שלהן
אני מכירה באופן אישי נשים שהמקלחת או השירותים מתפקדים כמשרד שלהן
מצרפת תמונות של המשרד שלי (בסרטון הקצר שומעים את הבן שלי שואל אותי- מתי אני מסיימת לעבוד...)
בתפילה לימים טובים
שחר
