Isshin Aikido אי שין אייקידו

בתמונה רואים איקיו, וזה נראה מערכת יחסים פשוטה. טורה נכנס ואוקה על גבול שיווי המשקל. קל לראות לאן התנועה תתפתח מכאן.

אפשר גם לראות משהו קצת אחר. האם טורה דוחף? האם אוקה מתנגד? אולי דווקא הטכניקה תקועה ומתפתח כאן מאבק כוח.

כלומר, התמונה מראה אוקה שנמצא על הגבול בין לומר לטכניקה 'כן' ובין לומר לה 'לא'. הבחירה היא אצלו. במצבים שונים, בחירות שונות יהיו נכונות, אבל באייקידו אנחנו מתאמנים הרבה מאוד על האפשרות שאוקה יאמר 'כן'.

למה כל כך מעניין אותנו מה קורה כאשר אוקה אומר 'כן'?

קודם כול, צריך להתאמן על זה, כי לרובנו זה לא בא בקלות. אנחנו רגילים לחשוב שאם אנחנו אומרים כן אז ויתרנו על משהו או איבדנו את העצמאות. זה לא פשוט ללמוד לומר כן ועדיין להישאר מחובר לעצמך, לקרקע ולמרכז. זה לא פשוט בכללי לומר כן. בעצם גם באימפרוביזציה, זה הדבר המרכזי שלומדים. גם שם זה לא קל.

בנוסף, בדיוק כמו באילתור, להגיד כן פותח אפשרויות, מחזיר תחשה של יכולת ועוצמה, ומאפשר יוזמה. באייקידו אנחנו מדגישים שקל יותר להפוך טכניקה מתוך הסכמה אליה וקשה מאוד להפוך טכניקה אם מתנגדים לה.

אבל זה לגיטימי גם להגיד 'לא'.

לפעמים זה עניין של בטיחות. לפעמים של מגבלות הגוף. לפעמים זה עניין של נוחות או חשק. טורה לא אמור לקחת את אוקה לכיוון שאוקה אינו חפץ ללכת אליו. טורה צריך להיות רגיש לאפשרות הזאת ומוכן לקבל אותה. אפילו יותר מאשר זה התפקיד של אוקה להגיד כן, זה התפקיד של הטורה לקבל את האפשרות שאוקה יגיד לא.

אם אוקה לא רוצה להתקדם לאיקיו, טורה יצטרך למצוא פתרון אחר, כיוון אחר, אפשרות אחרת. בכל רגע ורגע טורה צריך לשים לב לאן אוקה מוכן ללכת ולאן בעצם הוא מסרב.

בסופו של דבר: אימון על ה'כן' מפתח אצל אוקה רגישות לגוף שלו ולאפשרויות התנועה שלו, אימון על 'לא' מפתח אצל טורה רגישות לגוף של אוקה, למגבלות שלו, ומלמד את טורה לכבד אותם.

אז מה איתכם? עד כמה קשה לכם להגיד 'כן' כאוקה באימוני אייקידו? מה קורה כאשר אתם מצליחים? ומה קורה כאשר אתם דווקא אומרים לא? אשמח לשמוע!

פתחנו שיעורים ביום ו'! זה משקף את העובדה שהדוג'ו ממשיך לגדול ויש אנרגיה ורצון לעוד אימון. זה גם קשור לעובדה שיש לנו יותר ממורה אחד בדוג'ו. לנו יש ארבעה! במיוחד תודות לאורן שלוקח שני שיעורים של ימי ו' בחודש. בלי זה לא יכולנו ככה להתרחב!

שיעורים בימי ו' הם שיעורים מיוחדים. הם מגיעים אחרת. כבר סיימנו את הבלגן של השבוע ואפילו סיימנו את כל העבודות, ניקיונות וקניות לקראת סוף השבוע. יש תחושה שבאנו להירגע וליהנות. ברור שטוב לבוא לעבוד וללמוד, אבל נחמד אחת לשבוע שיעור יותר זורם, שיש בו יותר מקום לתנועה, יותר הנאה בתנועה, ויותר ביחד ופחות לחימה.

היינו שמונה בשיעור. מבחינתי זאת פתיחה חגיגית ומרגשת. אם נמשיך ככה לגדול ולהשקיע, אז נוכל לפתוח גם עוד ימים!

מה אצלכם? כמה פעמים בשבוע אתם מתאמנים וכמה הייתם רוצים להתאמן ובאיזה שעה ביום הכי כיף להגיע לשיעור?

ביום ו׳ היה לנו אימון משותף עם קבוצת הקפוארה של איתי הכן וקבוצת הקראטה של יפתח גוברין. אירוע מיוחד. חגיגה אמיתית. מפגש מרגש ומהנה!

משמעותי בעיניי שקראנו לזה אימון ולא סדנה או סמינר. אם כל החגיגיות והשמחה, זה היה בסך הכול אימון פשוט.

איתי ויפתח הביאו איתם אווירה קלילה אבל רצינית, ומקצועיות עמוקה. אני משאר שזה מה שהם מביאים לכל שיעור. כאשר התחלקנו לעבודה בזוגות — אייקידוקא עם קרטקה, עם קפואריסטא, בלי הבחנות — היתה אווירה מוכרת של עבודה משותפת כמו שכולם מכירים ביום יום של האימונים שלהם.

כולם הגיעו כמו שמגיעים לשיעור רגיל: עם פתיחות, סקרנות, ורצון אמיתי ללמוד. עם כוס ריקה, כמו בסיפור הזן המוכר.

מתוך הפתיחות הזו התאפשרה בדיקה אמיתית: מה עובד, מה מפתיע, מה מרגיש טבעי, ובמה מתעורר רצון להעמיק. עקרונות מוכרים קיבלו פתאום טוויסט אחר, ותנועות “זרות” פתחו כיוונים חדשים לחשיבה ולעבודה.

שלוש האומנויות שונות מאוד זו מזו ובכל זאת, היה קל למצוא שפה משותפת. קל למצוא עניין ומרגש לראות איך כל אחד מגלה ערך בדברים של האחר.

מדברים על “הרבה שבילים לפסגה” אבל התחושה שלי באימון התמקדה בזה שזה באמת אותו הר. לפעמים השבילים מתפצלים, ולפעמים הולכים יחד קטע ארוך. לפעמים פוגשים מישהו שבא מכיוון אחר, ולומדים משהו חדש על ההר עצמו ואולי גם על הדרך שלנו.
תודה גדולה לשותפים לדרך, ולכל מי שבא ללמוד וגם ללמד. אני כבר מחכה למפגש הבא!

מסקרן לשמוע:

איפה אתם חווים למידה משמעותית דווקא ממקומות שהם “לא שלכם”?


אוקינאווה גוג'ו ריו קראטה: יפתח גוברין ; IOGKF Israel

אני שוב מוצא את עצמי חושב על האסתטיקה של אייקידו. נראה לי שאפשר לראות שכמה שהאימון הוא עוצמתי ודינמי, רואים שבעצם לב העניין הוא רכות, עדינות, קשב, ואחריות. היחסים בין האנשים עדיין במרכז.

דון אלינגסוורת’ סנסיי אמר פעם משפט שמאוד מצא חן בעיניי: אייקידו הוא האמנות של הענקת כבוד ללבן הזוג. נראה לי שהשוא לא התכוון לכבוד במובן הטקסי. הוא דיבר על אייקידו כאומנות האצילות.

לכן בעיניי יש קשר בין איך שהדברים נראים ואיך שהם מרגישים. היופי התנועתי של האייקידו משקפת ערכים חשובים. האצילות הפנימית משתקפת בנתועה ומעניקה תחושה של אצילות לתנועה עצמה ובשאיפה גם לבן הזוג.

בתרבות שלנו בעייתי (ובצדק) לקשר בין העולם הפנימי ובין מה שנראה מבחוץ. צריך להזהר עם זה. מצד שני, אני כן רואה את הערך לשאוף ביני ובין עצמי שהאייקידו שאני מראה ישקף את הערכים שאני מאמין בהם.

מה אתם רואים כשאתם צופים באייקידו שמתבצע היטב?
ואיפה אתם פוגשים את המקום הזה של כבוד באימון שלכם?

המורה שלי זאב ארליך סנסיי ביקר אצלנו יחד עם אשתו מיהו קטאוקה. זה היה ביקור חגיגי ומיוחד.

מהתמונות והסרטונים אפשר לראות עד כמה זאב משרה בשיעור אווירה של הנאה ונינוחות. הוא מעביר חומר עמוק ומשמעותי בפשטות ובנעימות, ונותן לכל אחד תחושה שהשיעור מדבר אליו. לא משנה אם זה מתאמן בתחילת הדרך או מישהו ותיק ומנוסה.

גם אני יצאתי עם תחושה כזו. לא רק ברמה של הטכניקות והרוח של האייקידו, אלא גם בהבנה עמוקה יותר של משמעות ההוראה ושל התפקיד של מורה.

באמצע השיעור זאב עצר את האימון והושיב אותנו במעגל. עבדנו יחד על נשימה ביטנית, על החיבור שלה לתנועה ולטכניקה, על קבלה של בן הזוג בזמן ההתקפה ועל השחרור בסיום הטכניקה. דיברנו גם על ההבדל בין הנשימה של האוקה לזו של הטורי. משם המשיך השיעור להתפתח סביב רעיונות של נשימה וקוקיו.

הדבר המרכזי שלקחתי מהשיעור הוא זה. כשמורה עובד מתוך עקרונות של שיווי משקל, רוגע, קשב וחיבור לאנשים שמולו, יש לו חופש להגיב למה שקורה באמת באותו רגע. לא משנה לאן השיעור מתפתח, נוצרת תחושה של הובלה בטוחה, של כיוון שמתאים לקבוצה, של שמירה וכבוד.

אלה בדיוק אותן תחושות שאנחנו שואפים לתת גם לבן הזוג שלנו באייקידו. כשאנחנו מחוברים לעקרונות, הם באים לידי ביטוי לא רק בטכניקה אלא בכל מה שאנחנו עושים.

אם יש לכם סיפורים על מה שלמדתם ממורים בדרך, אשמח מאוד לשמוע.

https://www.facebook.com/miho.kataoka.35
https://www.instagram.com/subtle_winds/
https://www.facebook.com/zeev.erlich
https://www.instagram.com/zeev_erlich/

בשבת התנכנסו ארבעה מאיתנו ל"מסיבת הדבקת מזרונים". עבודה פשוטה ונחוצה שתשפר לכולנו את התחושה בדוג'ו.

בערב, היינו שבעה באימון המשותף של אייקיקאי ישראל. היו על המזרון ברחובות יותר ממאה אייקידוקה ממקומות וסגנונות שונים וארבעה מורים מצוינים, כל אחד עם גישה ואמירה ייחודית. בדרך הביתה, באוטו, דיברנו על זה: אימון אחד, הרבה סגנונות, ותנועה משותפת על אותו מזרן.

מבחינתי אלה לא שני אירועים נפרדים. אנחנו בונים קהילה וצועדים יחד בדרך:
אחריות יומיומית על הדוג׳ו, וחיבור לקהילה רחבה יותר של האייקידו הישראלי והעולמי.

איפה אתם פוגשים את החיבור הזה בין העבודה המקומית לבין התרגול המשותף הרחב?

הדוג’ו גדל.
וכשהדוג’ו גדל, השיעורים גדלים ומתמלאים באנרגיה. הקהילה נעשית מגוונת יותר.

אצלנו בדוג’ו, כמו ברוב דוג’ואי האייקידו, מתאמנים יחד מתחילים ומתקדמים. יש לזה סיבות:
👈מתקדמים לומדים המון מאימון עם מתחילים, לא פחות מאשר שמתחילים לומדים מהמתקדמים.
👈אנחנו קהילה. אנחנו מתאמנים יחד לא רק כדי ללמוד אייקידו, אלא גם כדי לבנות קשרים בינינו.
👈ברגע שמתחילים לחלק ולהפריד אין לזה סוף. אייקידו עוסק בקבלת האחר. בני 20 ובני 60 צריכים ללמוד לקבל אחד את השני. נשים וגברים צריכים ללמוד לקבל זה את זו. אנשים נמוכים עובדים עם אנשים גבוהים ואנשים גדולים עובדים עם אנשים קטנים.

כולם מרגישים שיש להם מקום. בדוג’ו יש מקום לכל מי שמוכן להתאמן בצורה בטוחה ומכבדת.

בעיניי, היכולת לקבל את האחר עם האנרגיות המיוחדות שלו זה ערך מרכזי באייקידו. אולי המרכזי ביותר.

מה אתם חושבים?
אשמח לשמוע.

הדוג’ו הוא בית: מוכר, נוח, ובטוח. שם מדברים בשפה ידועה ומובנת. שם אפשר ללמוד ולהתפתח בביטחון.
לדעתי זה לא מספיק ללמוד אייקידו רק בבית עם המורה המוכר. צריך גם לדעת לצאת החוצה להכיר מורים אחרים, גישות שונות, ואנשים חדשים.
דורון שגב נסע לפני כמה שבועות לפורטוגל לסמינר של לואיס מוצ’ון סנסיי, יחד עם קבוצה גדולה מהקבוצה של ענתי מירון סנסיי (אייקידו מוסובי יודפת). ביום שלישי הוא לימד אצלנו ושיתף ברעיונות שחזרו איתו הביתה משם.
השיעור עסק במושג Musubi (結び) שפירושו חיבור או קשירה. הרעיון היה לחוש את זה לא כמטפורה גדולה, אלא כמשהו מאוד מוחשי: איך יוצרים קשר ברור עם בן הזוג, איך שומרים עליו, ואיך תנועה משותפת נהיית אפשרית כשהחיבור קודם לניסיון "לבצע טכניקה".
מעבר לתוכן עצמו, היה כאן משהו חשוב לא פחות: הבחירה לצאת, ללמוד, ולחזור הביתה עם שאלות ורעיונות שכולנו לומדים מהם. אייקידו חי בדיוק במתח הזה: בין בית לדרך, בין מוכר לחדש, ובין נאמנות למסגרת לבין פתיחות ללמידה.
תודה לדורון על הנסיעה, על החזרה, ועל השיעור המקסים.
זאת הגישה שלי אבל אני יודע שלא כולם יסכימו איתי. אני אשמח מאוד לשמוע אם אתם מסכימים וגם אם אתם חושבים אחרת.

Musubi Aikido Granada
Musubi Aikido Yodfat
https://www.instagram.com/dorositos/