24/07/2026
לחלומות אין דדליין. ❤️
כשהייתי ילדה חלמתי להיות שחקנית, זמרת ורקדנית.
תמיד חלמתי להופיע במחזמר.
אבל כמו שקורה לרבים מאיתנו...
החיים לקחו אותי למסלול אחר.
ועדיין, יש חלומות שלא באמת נעלמים.
הם פשוט מחכים בסבלנות.
אם יש משהו עקשן בחיים האלה, זה חיידק הבמה.
הוא אף פעם לא עזב אותי.
בכל פעם שישבתי בקהל וצפיתי במחזמר,
מצאתי את עצמי מקנאה בשחקנים שעל הבמה.
אבל הייתי בטוחה שהרכבת הזאת כבר יצאה מהתחנה.
שהחלום הזה כבר לא יתגשם.
ואז, לפני שנה, קפצה לי בפייסבוק מודעה.
"תמיד חלמת לשחק במחזמר?"
כן!!!
"רוצה להופיע במחזמר שיקגו?"
ברור שכן!!!
וככה, כמעט במקרה,
התחיל אחד המסעות הכי מרגשים שעברתי.
עברתי אודישנים, התקבלתי להרכב התיאטרון של
ווקאליטה- מרכז הקול והבמה Vocalita- voice & performing arts center ומאז, פעמיים בשבוע,
נסעתי לרחובות לחזרות.
ובשבוע שעבר...
החלום הישן שלי התגשם.
עמדתי על הבמה (פעמיים) במחזמר שיקגו.
איזו חוויה.
איזו הפקה.
ואיזו זכות הייתה לי להיות חלק ממנה.
ואני חייבת להודות שעבורי,
הרגע הזה היה הרבה יותר מהגשמת חלום.
לפני חמש וחצי שנים עברתי סרטן שד, כימותרפיה,
ניתוחים ותהליך ארוך של החלמה.
אם מישהו היה אומר לי אז שיום אחד אעמוד על במה, ארקוד ואשחק במחזמר "שיקגו", כנראה שלא הייתי מאמינה. לכן כל חזרה, כל שיר וכל צעד על הבמה
היו עבורי הכי לא מובנים מאליהם.
הם היו תזכורת לכוח של הגוף, לכוחה של הרוח,
ולכך שאף פעם אסור להפסיק לחלום.
אף אחד מהקהל לא האמין שמדובר בתיאטרון חובבים.
הרמה הייתה פשוט יוצאת דופן.
אבל אם להיות כנה...
זו אפילו לא הייתה המתנה הכי גדולה שקיבלתי השנה.
המתנה הגדולה באמת הייתה האנשים.
לא דמיינתי שאפגוש קבוצה כל כך מוכשרת, מפרגנת, מצחיקה, מחבקת ואוהבת.
אנשים שהפכו מחבורה של זרים למשפחה.
אני יודעת שהחברויות האלה יישארו איתי
הרבה אחרי שהמסך ירד.
ויש עוד רגע אחד שאני לא אשכח.
יומיים לפני ההופעה...
איבדתי את הקול לחלוטין.
לא צרידות.
לא כאב גרון.
פשוט... לא יצא לי קול.
ברגע אחד הייתי בטוחה שכל השנה הזאת
עומדת לרדת לטמיון.
למזלי הצלחתי להגיע לרופא אף־אוזן־גרון מדהים
שקיבל אותי במהירות, נתן לי טיפול מתאים,
וכמה שעות לפני שעליתי לבמה...
הקול חזר!
אבל במקביל לטיפול הרפואי,
עצרתי גם לשאול את עצמי אם מעבר להסבר הרפואי,
יש כאן גם משהו רגשי שמבקש את תשומת הלב שלי.
עברתי עם עצמי תהליך קטן.
שחררתי. נרגעתי.
ואולי דווקא השילוב בין הטיפול הרפואי לבין העבודה הפנימית הוא מה שעזר לי להגיע לרגע הזה.
המשך בתגובה הראשונה.