10/09/2026
עם פתיחתה של שנה חדשה, אני מבקשת לאחל לכולנו שנה שבה נזכור לחיות קרוב יותר למהות.
שנה שבה לא נמהר למלא כל שקט, לפתור כל אי־ודאות או להחליט מראש כיצד הדברים צריכים להיראות. שנשאיר בתוכנו מעט יותר מקום להקשבה, לתנועה השקטה שקודמת לידיעה, לקול הפנימי שאינו מתחרה ברעש של העולם, ולחסד שלעתים מתגלה דווקא כשאנחנו מרפים מן הצורך לקבל תשובה מיד.
שתהיה זו שנה שבה הרוח לא תישאר רעיון יפה או חוויה השייכת לרגעים של מדיטציה, אלא תמצא את דרכה אל החיים עצמם.
אל הגוף שאנחנו חיים בו.
אל הנשימה.
אל הבית שאנחנו יוצרים.
אל העבודה והפרנסה.
אל הקליניקה ואל המרחבים שבהם מתקיימים תהליכי ריפוי.
אל מערכות היחסים שלנו, אל הבחירות שאנחנו עושים ואל הדרך שבה אנחנו פוגשים זה את זה.
שהבלתי נראה יקבל ביטוי נראה באופן שבו אנחנו חיים.
שנזכור שלא הכול צריך להיות מוחזק בכוחו של המאמץ האישי שלנו. יש רגעים לפעול ויש רגעים להמתין, רגעים לדבר ורגעים להקשיב, רגעים להתקדם ורגעים שבהם התנועה העמוקה ביותר היא דווקא לעצור ולהיות שקטים מספיק כדי להבחין במה שכבר נמצא כאן.
שנלמד לבטוח מעט יותר גם במקום שבו איננו יודעים.
כי לא לדעת אינו תמיד ריק. לפעמים הוא המרחב שמתוכו משהו חדש יכול להתגלות.
שנרפה, מעט בכל פעם, מן הצורך להחזיק את החיים כל כך חזק. מן הצורך לדעת בדיוק איך ריפוי צריך להיראות, איך שפע צריך להגיע, איך מערכת יחסים צריכה להתפתח ואיזו צורה מוכרחה לקבל הדרך שלפנינו.
ושנהיה פתוחים יותר לאפשרות שיש חוכמה רחבה מן התכניות שכבר יצרנו.
אני מאחלת לנו שנה שיש בה גם רוח וגם אדמה.
גוף שמרגיש בית.
שורשים חזקים.
בריאות.
עשייה שיש בה משמעות.
פרנסה שמאפשרת מרחב ונשימה.
בתים שיש בהם ביטחון וחום.
ומערכות יחסים שבהן אפשר להיות קרובים מבלי לאבד את עצמנו.
ובתוך כל אלה, שנזכור גם את החיים הפנימיים.
את המקום השקט שאי אפשר למדוד.
את המקום שנשאר בתוכנו גם בתוך תנועה, הצלחה, קושי, אי־ודאות, התחלה או סיום.
שנחזור אליו שוב ושוב, לא כדי להתרחק מן החיים, אלא כדי לפגוש אותם באופן מלא יותר.
שהשלום שאנחנו מבקשים לא יהיה רק משהו שאנחנו מקווים למצוא בהמשך הדרך, אלא איכות שאנחנו לומדים לשאת איתנו.
אל הבית.
אל הקליניקה.
אל הכיתה.
אל המשפחה.
אל שיחה מורכבת.
אל מפגש עם אדם שחושב אחרת מאיתנו.
שהנוכחות שלנו תהיה מרחב שבו גם אדם אחר יכול לנשום מעט יותר בחופשיות.
שנרפה משיפוט במקום שבו אנחנו יכולים, שנסלח במקום שבו הלב כבר מוכן לכך, ובמקומות שבהם הסליחה עדיין רחוקה, שנשאיר לפחות פתח קטן שדרכו יוכל, בבוא הזמן, להיכנס משהו חדש.
ושמעגל הלב והתפילה שלנו יתרחב.
שיכלול לא רק את מי שאנחנו אוהבים, אלא גם את מי שאיננו מבינים. לא רק את מי שהולכים לצדנו, אלא גם את מי שדרכם שונה משלנו.
שנזכור שאור אינו פוחת כשחולקים אותו, ששלום אינו מצטמצם כשאדם נוסף נוגע בו, ושחסד אינו דבר שנועד להישמר רק לעצמנו.
ושבתוך השנה הזו לא נשאל רק:
מה אני מבקש לקבל?
אלא גם:
מה כבר חי בתוכי ומבקש לקבל ביטוי?
איזה שלום אני יכול להביא?
איזו חמלה אני יכולה לגלם?
איזו אמת אני יכולה לחיות?
איזה אור יכול לעבור דרכי גם בלי שאצטרך להחזיק בו או לקרוא לו בשמי?
שמה שאנחנו מעניקים לאחרים ימשיך להעמיק גם בתוכנו.
שהמטפל ימשיך גם הוא להתרפא.
שהמורה תמשיך להיות תלמידה.
ושמי שמלווה אחרים ימשיך להקשיב, ללמוד ולהישאר פתוח למה שעוד אינו יודע.
שלא רק נדבר על נוכחות, אלא נהיה נוכחים יותר.
שלא רק נחפש אור, אלא נלמד לשאת אותו.
שלא רק נבקש חסד, אלא נהיה פתוחים מספיק כדי לאפשר לו לעבור דרך הדרך שבה אנחנו חיים.
וכאשר השנה תהיה רועשת, כשהתכניות ישתנו, כשדברים לא יתפתחו כפי שציפינו וכשלא נדע עדיין מהו הצעד הבא, שנזכור שתמיד קיימת דרך חזרה.
חזרה אל הנשימה.
אל הגוף.
אל השקט.
אל המרכז.
אל אותו מקום פנימי שאינו חייב לדעת הכול כדי להישאר מחובר.
שתהיה זו שנה שבה שמים וארץ אינם שני עולמות נפרדים.
שנה שבה הרוח מקבלת גוף,
והחיים עצמם נעשים המקום שבו היא מתגלה.
שנה של עומק ופשטות.
של תנועה ושקט.
של אומץ והתמסרות.
של נתינה וקבלה.
של קרקוע וחסד.
ובתוך כל אלה,
שנמשיך להקשיב.
שנה טובה ומבורכת,
באהבה,
איטהל ©🪶❤️
קליגרפיה - דויד גולדשטיין
