עומר שלומי - מטפל רגשי אינטגרטיבי

עומר שלומי - מטפל רגשי אינטגרטיבי Contact information, map and directions, contact form, opening hours, services, ratings, photos, videos and announcements from עומר שלומי - מטפל רגשי אינטגרטיבי, B'eyr-Sheva'.

עומר שלומי, עו"ס קליני (MSW), מס' רישום 38715, מטפל רגשי ומרצה. בעל ניסיון עשיר בטיפול במצבי משבר ושיקום בבריאות הנפש. משלב בקליניקה גישות דינמיות עם כלים ממוקדים כמו EMDR ו-CBT. מאמין בטיפול מקצועי בגובה העיניים ובמרחב בטוח לצמיחה ושינוי.

אנחנו לא באמת צריכים להתמודד עם הפחדים שלנו.כן, אני יודע שזה אולי נשמע קצת מוזר, בטח כשהמשפט שאנחנו רגילים לשמוע הוא בדי...
11/09/2026

אנחנו לא באמת צריכים להתמודד עם הפחדים שלנו.

כן, אני יודע שזה אולי נשמע קצת מוזר, בטח כשהמשפט שאנחנו רגילים לשמוע הוא בדיוק ההפך.

אתה יודע שאתה "צריך" להתמודד עם הפחד הזה.
אתה לא רוצה לתת לו לשלוט בך.
אבל ברגע האמת אתה שוב נמנע ושוב נותן לפחד להחליט בשבילך.

ואז, בנוסף לפחד, מגיעה גם הביקורת:

"למה אני לא מצליח?"
"מה לא בסדר איתי?"
"אני חייב כבר להתגבר על זה."

אז אחד הדברים שאני רוצה להזכיר לעצמי ולמטופלים שלי בשנה החדשה הוא שאנחנו לא באמת "צריכים" להתמודד עם הפחד.

פחד הוא לא אויב שאנחנו חייבים לנצח.

הוא קודם כל מנגנון שנועד לשמור עלינו. הבעיה מתחילה כשהמוח מזהה סכנה גם במקומות שבהם אנחנו דווקא רוצים להתקרב, להתנסות או להביא את עצמנו לידי ביטוי.

ואז אנחנו נמנעים.

והימנעות באמת עוזרת - לפחות לרגע. החרדה יורדת ואנחנו מרגישים הקלה.

אבל דווקא ההקלה הזאת יכולה לחזק את מעגל הפחד. המוח לומד: "טוב שנמנעתי, כנראה באמת היה שם משהו מסוכן".

וככה, לאט לאט, הפחד יכול להתחיל לצמצם את החיים שלנו.

אז אולי במקום לשאול:

"למה אני לא מצליח להתגבר על הפחד?"

אפשר לשאול:

"מה הייתי רוצה לעשות בחיים שלי שהפחד כרגע מונע ממני?"

ואז ה"צריך" מתחיל להפוך ל"רוצה".

אני רוצה להיות קצת יותר חופשי.
אני רוצה להביע את עצמי.
אני רוצה להתקרב לאנשים.
אני רוצה להציב גבולות.

ואיך עושים את זה כשהפחד גדול?

לא חייבים לקפוץ ישר למים העמוקים. אחד העקרונות שאנחנו מכירים מטיפול בחרדה הוא שאפשר להתקרב למה שמפחיד אותנו בהדרגה, בצעדים שאנחנו מסוגלים לשאת.

לפעמים זה להגיד "לא" למשהו שלא מתאים לי, גם אם אני מפחד לאכזב.

לפעמים זה להביע דעה, גם בלי לדעת אם יסכימו איתי.

ולפעמים זה להציע למישהו להיפגש, גם כשאני יודע שהוא יכול להגיד לי לא.

מבחוץ אלה אולי נראים כמו צעדים קטנים.
אבל מי שמכיר פחד יודע שלפעמים צעד קטן מבחוץ הוא צעד ענק מבפנים.

וכל צעד כזה מאפשר למוח ללמוד משהו חדש:

אני יכול לפחד - ולהישאר.
אני יכול להרגיש אי נוחות - ולשאת אותה.
אני יכול לא לדעת מה אחרים יחשבו עליי - ועדיין לבחור איך אני רוצה לפעול.

ובימים שבהם הפחד גדול מדי ואני לא מצליח לעשות את הצעד שרציתי, אולי במקום להגיד לעצמי "נו, תתגבר", אפשר לומר:

כרגע זה קשה לי.
אולי אני צריך צעד קטן יותר.
וזה בסדר.

תהליכים גדולים לא קורים ביום אחד.

אז לקראת השנה החדשה אני לא מאחל לנו שנה בלי פחדים.

אני מאחל לנו שנה שבה נקשיב קצת יותר למה שאנחנו באמת רוצים. שנזהה את המקומות שבהם הפחד מצמצם אותנו ושיהיה לנו האומץ להתקרב אליהם - בקצב שלנו.

רוצה להביא את עצמך לידי ביטוי אבל לא מצליח לצאת מהראש שלך?אתה נמצא בחברה של אנשים,רוצה לומר משהו,אבל לא מצליח לצאת מהראש...
07/09/2026

רוצה להביא את עצמך לידי ביטוי אבל לא מצליח לצאת מהראש שלך?

אתה נמצא בחברה של אנשים,
רוצה לומר משהו,
אבל לא מצליח לצאת מהראש של עצמך...

במקום לומר את מה שעולה לך באופן טבעי,
אתה עסוק כל הזמן בשאלה איך אתה נתפס מבחוץ.

האם מה שאמרת היה נכון או חכם?
האם אנשים חושבים שאתה מעניין?
האם שפת הגוף שלך משדרת נינוחות?
ומה לעזאזל אתה אמור להגיד עכשיו?

אפשר לתאר את החוויה הזאת כ״להסתכל על עצמנו מבחוץ״.

במקום להשתתף בשיחה,
אנחנו כאילו עומדים בצד, מתבוננים בעצמנו
ומנסים לראות אותנו דרך העיניים של האנשים שסביבנו.

זה בעצם סוג של פרדוקס.

אנחנו מסתכלים על עצמנו מבחוץ כדי להרגיש בטוחים.
אם נבחן את עצמנו מספיק - אולי נוכל לשלוט בדרך שבה אחרים רואים אותנו ולהימנע ממבוכה או מדחייה.

אבל בפועל קורה בדיוק ההפך.

העיסוק הזה מפנה את הקשב שלנו פנימה,
מרחיק אותנו ממה שמתרחש סביבנו
ומקשה עלינו להיות נוכחים ולהביא את עצמנו לידי ביטוי באופן טבעי.

אחת הטכניקות שאני מלמד את המטופלים שלי היא לזהות את הרגע שבו אנחנו מתחילים להסתכל על עצמנו מבחוץ - ואז להפנות את תשומת הלב בחזרה החוצה.

נניח שאתה נמצא בסיטואציה חברתית ופתאום שם לב שכבר זמן מה אתה תקוע בתוך הראש שלך.

באותו הרגע, נסה לומר לעצמך:

״אוקיי, עכשיו אני שוב מסתכל על עצמי מבחוץ.״

אין צורך לכעוס על עצמך
או להכריח את המחשבות להיעלם.

רק לזהות את מה שקורה
ולבחור להפנות בעדינות את הקשב בחזרה אל האינטראקציה:

מה האדם שמולי אומר?
מה מסקרן אותי בו?
איך הוא מרגיש כרגע?
על מה מדברים סביבי?
ומה מתחשק לי לומר בתגובה?

ככל שהקשב שלך מופנה יותר אל האנשים שסביבך ואל השיחה עצמה אתה נעשה פנוי יותר להגיב באופן ספונטני ולהביא את עצמך לידי ביטוי.

זה לא תמיד פשוט.

הרבה פעמים אנחנו מנסים להימנע מהחרדה שמתעוררת בסיטואציות חברתיות - למשל באמצעות הטלפון, שתיקה או תכנון בלתי פוסק של המשפט הבא.

וגם אחרי שהפנינו את הקשב החוצה,
הוא כנראה יחזור שוב פנימה.

זה בסדר.

בכל פעם שאתה מבחין בכך,
אפשר לבחור בעדינות להפנות אותו שוב אל האדם שמולך.

המטרה היא לא להפסיק לחשוב על עצמך
וגם לא להעלים מיד את החרדה.

המטרה היא להיות נוכח בשיחה
גם כשהמחשבות והחרדה עדיין נמצאות שם.

נינוחות בחברה לא נוצרת כשאנחנו מנסים לשלוט בדרך שבה אחרים רואים אותנו.

היא נוצרת כשאנחנו מסכימים בהדרגה
להפסיק לצפות בעצמנו מבחוץ
ולהיות באמת עם האדם שמולנו.

03/09/2026

מתי לאחרונה התעניינתם במישהו באמת?

היום זהו יום R U OK העולמי.
מיזם מטעם עמותת אנוש שמטרתו לגרום לאנשים להתעניין יותר אחד בשני ולזהות קושי נפשי אצל האנשים שקרובים אלינו.
במסגרת עבודתי כמטפל ואיש שיקום אני רגיל לשאול אנשים מה שלומם, אבל זה לא אומר שבחיים האישיים אני תמיד מצליח להיות אוזן קשבת עבור מי שצריך.
היום זאת הזדמנות להיזכר כמה כוח יש לנו ביכולת לשים לב, להקשיב ולהיות שם בשביל האחר.

מדובר בסך הכול ב-4 צעדים פשוטים:
1. תשאלו מה שלומך
2. תקשיבו באמת
3. עודדו לפעולה (רק אחרי שנתתם לבנאדם תחושה שבאמת הקשבתם והבנתם אותו)
4. שמרו על קשר

נסו בעצמכם
יום R U OK שמח! 💛🖤

חרדה חברתית לא רק גורמת לנו להרגיש חרדה ליד אנשים.לפעמים היא גם משנה את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על עצמנו."אני משעמם.""רוא...
31/08/2026

חרדה חברתית לא רק גורמת לנו להרגיש חרדה ליד אנשים.

לפעמים היא גם משנה את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על עצמנו.

"אני משעמם."
"רואים שאני לחוץ."
"אני פשוט לא טוב עם אנשים."
"כולם יזכרו את הדבר המביך שאמרתי."

וכשאנחנו חוזרים על המחשבות האלה מספיק פעמים, הן כבר לא מרגישות כמו מחשבות - הן מתחילות להרגיש כמו עובדות.

אבל הסיפור של החרדה הוא לא אמין במיוחד.

אפשר ללמוד להטיל ספק בסיפור שהיא מספרת לנו על עצמנו ולגלות שאולי השקט שלנו הוא לא חולשה, שטעות חברתית היא לא אסון ושאנחנו לא צריכים להפוך למישהו אחר כדי להרגיש שייכים.

לפעמים השינוי מתחיל בשאלה קטנה:
האם זו באמת האמת עליי או שזו החרדה שמדברת?

שמרו את הפוסט לפעם הבאה שהחרדה גורמת לכם לפקפק בעצמכם 💙

המפגש החברתי כבר נגמר.אבל אצלך בראש הוא רק מתחיל.כשהמבקר הפנימי דופק בדלת,הוא לא תמיד סימפטי.הוא יכול להיות מאוד עוקצני,...
19/08/2026

המפגש החברתי כבר נגמר.
אבל אצלך בראש הוא רק מתחיל.

כשהמבקר הפנימי דופק בדלת,
הוא לא תמיד סימפטי.

הוא יכול להיות מאוד עוקצני,
והוא חוזר שוב ושוב:

"לא דיברת כמו שצריך הפעם"
"למה לא דיברת יותר?"
"אתה לא מעניין אף אחד"
"למה אתה לא יכול פשוט להיות יותר קליל?"

זה קול שלמדת לאורך השנים.
קול שלמדת להפנות נגד עצמך.

אבל הוא לא באמת כל מי שאתה.

בתוכך יש גם קול אחר, חומל יותר.

קול שיודע לומר לך שזה בסדר לכאוב.
שזה באמת לא פשוט להרגיש לא שייך.
שמזכיר לך כמה כוח יש בך, כי אחרת לא היית מצליח לשאת את הקושי הזה כל כך הרבה שנים.

אתה יודע לומר לעצמך את המילים החומלות האלה.
אתה יודע להביט בעצמך בעיניים טובות.
אבל לפעמים אתה זקוק לתזכורת.

אז אולי אפשר להתחיל כבר היום.

בפעם הבאה שתחזור ממפגש חברתי שלא הרגיש לך מוצלח - נסה להיות רגע עם התחושות שעולות.

שאל את עצמך:
מה אני מרגיש עכשיו?

כעס כי לא הצלחתי לדבר כמו שרציתי?
אכזבה כי קיוויתי שהפעם ארגיש שייך?
עצב כי החרדה שוב הקשתה עליי להיות כמו שרציתי?
אולי ייאוש כי אני לא מצליח לראות איך בכלל הדברים יכולים להשתנות?

נסה לתת שם לכל רגש שעולה.

ועכשיו נסה לתרגל משהו אחר:
להביט בעצמך בעיניים טובות ולדבר אל עצמך בחמלה.

במקום:

"איזה מעצבן אני. למה אני ככה שקט ולא מצליח להוציא מילה?"

נסה לומר לעצמך:

"היה לי ממש כואב להרגיש את חוסר השייכות הזה פעם נוספת. זה באמת כואב ולא קל. מותר לי להרגיש את זה."

אולי בהתחלה זה ירגיש מלאכותי.
אבל נסה להשתמש בדיבור הזה שוב ושוב.

המבקר הפנימי הוא לא אתה.

הוא קול בתוכך שלמדת לאורך השנים והוא לא באמת מגדיר את מי שאתה.

ולפעמים זה אפילו יכול להיות מפחיד להחליף אותו בקול חומל יותר.

כי מתחת לביקורת העצמית יש לפעמים כאב.

המבקר הפנימי כאילו מנסה להגן עלינו.
הוא גורם לנו לחשוב שאם נבקר את עצמנו מספיק, נוכל להימנע ממצבים מאכזבים ומכאיבים בעתיד.

אבל זה לא באמת עובד ככה.

כאב ואכזבה יגיעו לפעמים, כי הם חלק מהחיים.

והדרך להקל על עצמנו היא לא להוסיף לכאב גם מלחמה בעצמנו, אלא ללמוד לפגוש אותו בחמלה.

אז בפעם הבאה שאתה מלקה את עצמך על כך שאתה לא מספיק מסתדר במצבים חברתיים, תזכור שיש גם דרך אחרת.

המבקר הפנימי הוא רק אורח.

"כולם סביבי התאהבו, הכירו חברים, יצאו וחיו... ואני הרגשתי שהחיים פשוט עוברים לידי."אני רוצה לשתף אתכם בסיפור של מטופל שמ...
17/08/2026

"כולם סביבי התאהבו, הכירו חברים, יצאו וחיו... ואני הרגשתי שהחיים פשוט עוברים לידי."

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור של מטופל שמרגש אותי בכל פעם מחדש כי הוא מזכיר לי בשביל מה אני קם בבוקר ועושה את מה שאני עושה.

כל הפרטים המזהים שונו באופן מהותי וחלקם בדיוניים כדי לשמור על פרטיות המטופל.

"אני בן 26.
אם הייתם פוגשים אותי לפני כמה שנים, כנראה שלא הייתם חושבים שמשהו לא בסדר.
יש לי תואר במדעי המחשב, עבודה טובה בהייטק ואני מתפקד.
מבחוץ החיים שלי נראו בסדר.
אבל מבפנים הרגשתי כל כך לבד.
בכל פעם שהייתי מקבל הזמנה למפגש חברתי הלב שלי היה מתחיל לדפוק.
חלק ממני כל כך רצה ללכת.
וחלק אחר רק חיפש תירוץ להישאר בבית.
לפעמים בכל זאת הייתי מגיע -
עומד כמה דקות מחוץ לדלת, לוקח נשימה עמוקה ונכנס.
אני זוכר את עצמי עומד שם, מוקף באנשים.
כולם מדברים, צוחקים, מחליפים חוויות.
ואני?
רק רציתי שמישהו יפנה אליי.
שמישהו ישאל אותי שאלה.
שמישהו ישמח שאני שם.
אבל באותה נשימה גם פחדתי שזה יקרה.
פחדתי שלא אצליח למצוא את המילים.
שאשתוק.
שיגלו שמשהו בי פשוט... לא מספיק.
כשחזרתי הביתה, הייתי משחזר שוב ושוב את כל הערב.
"למה שתקתי?"
"למה אני כזה?"
"מה לא בסדר בי?"
לא רציתי להיות האדם הכי מצחיק בחדר.
גם לא הכי כריזמטי.
רק רציתי להרגיש שיש לי מקום.
שגם אני שייך.
שגם אותי אפשר לאהוב.
אבל ככל שעבר הזמן התחלתי להאמין שמשהו בי באמת פגום.
כאב לי לראות אחרים יוצרים חברויות, מתאהבים, מתכננים טיולים יחד.
לא קינאתי בהם בגלל שהיו להם יותר חברים.
קינאתי בתחושת השייכות שלהם.
הרגשתי שהחיים קורים לכולם...
ורק לא לי.
עד שיום אחד הבנתי שאני כבר לא מפחד רק מאנשים.
אני מפחד שהחיים שלי יעברו לידי.
ובאותו יום ביקשתי עזרה.
בהתחלה זה היה מפחיד.
היו ימים שהרגשתי שלא השתנה כלום.
אבל לאט לאט התחלתי לעשות דברים שפעם נראו לי בלתי אפשריים.
להגיד "כן" להזמנות.
להישאר בשיחה גם כשהלב דופק.
לדבר גם כשהקול קצת רועד.
להסכים להיות פשוט... אני.
ואז קרה הדבר שלא ציפיתי לו.
לא הפכתי לאדם מוחצן.
לא נהייתי כריזמטי.
פשוט הפסקתי לחשוב שאני צריך להיות מישהו אחר כדי שיהיה לי מקום.
פתאום התחלתי לראות את מה שלא ראיתי קודם.
שהשקט שלי מאפשר לאנשים להרגיש בנוח.
שהרגישות שלי עוזרת לי לראות אותם באמת.
שההקשבה שלי יוצרת קשרים עמוקים.
ופתאום...
גם אנשים אחרים התחילו לראות אותי.
היום אני עדיין אדם שקט.
אני עדיין מעדיף שיחה עמוקה על פני מסיבה רועשת.
אבל היום השקט שלי כבר לא נובע מפחד.
הוא נובע מבחירה.
יש לי חברים שאני אוהב.
העזתי להיכנס לעולם הדייטים.
אני כבר לא נותן לפחד לבחור בשבילי איך החיים שלי ייראו.
אבל אם יש דבר אחד שהתהליך עם עומר נתן לי - הוא לא רק חברים.
ולא רק זוגיות.
הוא נתן לי את עצמי בחזרה.
והוא לימד אותי שהמקום שלי בעולם לא תלוי בכמה אני מדבר...
אלא בכמה אני מרשה לעצמי להיות מי שאני."

כשאני חושב על הדרך שהוא עשה אני מרגיש בעיקר זכות.
זכות להיות שם לצד אדם שמתחיל את הטיפול כשהוא משוכנע שמשהו בו לא בסדר וללוות אותו עד שהוא מצליח לראות בעצמו את מה שהיה שם כל הזמן.
מבחינתי, זאת אחת הזכויות הכי גדולות שלי כמטפל.

"למה אתה כזה שקט?"בטח בתור אדם מופנם שמעת את זה לא מעט.מעניין שכמעט אף אחד לא שואל אדם מוחצן:"למה אתה מדבר כל כך הרבה?"א...
09/08/2026

"למה אתה כזה שקט?"

בטח בתור אדם מופנם שמעת את זה לא מעט.
מעניין שכמעט אף אחד לא שואל אדם מוחצן:
"למה אתה מדבר כל כך הרבה?"
אבל אנשים שקטים שומעים את השאלה ההפוכה כל החיים.

"למה אתה לא משתחרר?"
"דבר קצת"
"אל תהיה כזה ביישן"

כאילו שיש דרך נכונה להיות בעולם - והיא במקרה רועשת יותר.
אז בואו נגיד את זה בצורה ברורה:
מופנמות היא לא פגם שצריך לתקן!

אנחנו חיים בחברה שמתגמלת מאוד תכונות מוחצנות. אנשים שיודעים לדבר בביטחון, להתחבר מהר, לשווק את עצמם ולהרגיש בנוח במרכז תשומת הלב נתפסים לא פעם כמרשימים ומוצלחים יותר.
וזה לא מקרי.

בספרה "שקט - כוחם של המופנמים", סוזן קיין מתארת כיצד בתחילת המאה ה-20 התרחש בחברה המערבית מעבר מ"תרבות של אופי" ל"תרבות של אישיות". בעולם שהפך עירוני ותחרותי יותר, כבר לא הספיק להיות אמין, חרוץ או עמוק - נהיה חשוב גם לדעת למכור את עצמך.
ואת המסר הזה אנחנו ממשיכים לקבל עד היום.

אבל מי החליט שכריזמה וחברותיות חשובות יותר מהיכולת להקשיב, להתבונן, לחשוב לעומק, לשים לב לדקויות וליצור קשרים עמוקים?
אלה לא "פרסי ניחומים" לאנשים שלא הצליחו להיות מוחצנים. אלה איכויות בפני עצמן.

ופה חשוב לעשות הבחנה:
מופנמות היא לא חרדה חברתית.

יש ביניהן קשר, אבל אפשר להיות מופנם ובטוח מאוד בעצמך - ואפשר להיות מוחצן ולסבול מחרדה חברתית.

ההבדל החשוב הוא לא כמה אתה מדבר או כמה אנשים אתה רוצה סביבך.
אלא מה עומד מאחורי הבחירה שלך: העדפה או פחד?

אם אתה נשאר בבית כי ערב שקט באמת עושה לך טוב - מצוין!
אבל אם אתה נשאר בבית למרות שאתה רוצה לפגוש אנשים, כי אתה מפחד שלא יהיה לך מה להגיד, שישפטו אותך או שיחשבו שאתה לא מספיק מעניין - אולי זו כבר לא רק מופנמות.

ועל זה אפשר לעבוד.
לא כדי להפוך אותך למוחצן.
אלא כדי שהפחד לא יחליט בשבילך.
כי על המופנמות שלך אין צורך להתגבר.

המטרה היא לא לבטל את השקט והמופנמות שלך.
המטרה היא להפסיק להקשיב לפחד שמונע ממך לחיות את החיים שאתה רוצה.

22/07/2026

הראיון המלא בגל"צ בו אני נדבר על התמודדות עם ריקנות לאחר סיום של אירוע גדול ובעל משמעות (במקרה הזה המונדיאל)

20/07/2026

אולי אתם לא באמת מתגעגעים רק למונדיאל.

אולי אתם מתגעגעים למה שהוא נתן לכם.

למשהו לחכות לו בסוף היום.
להתרגשות.
למפגשים עם חברים.
לתחושת השייכות.
ולהפוגה קטנה מכל מה שקורה סביבנו.

כשהדבר הזה נגמר, זה לגמרי טבעי להרגיש קצת ריקנות.

🎙️ מצרף כאן קטע קצר מתוך ראיון שקיימתי היום בגלי צה"ל, שבו דיברנו בדיוק על התחושה הזאת.

אם אתם מרגישים ככה עכשיו, הייתי רוצה שתזכרו דבר אחד:

לא חייבים להילחץ מהריקנות הזאת.
לא חייבים למהר למלא את החלל.

לפעמים הריקנות היא לא סימן שמשהו לא בסדר בנו. היא פשוט עדות לכך שמשהו היה משמעותי עבורנו הסתיים.

💙 תודה לעמותת אנוש על ההזדמנות לקחת חלק בשיח החשוב על בריאות הנפש ועל החיבור לראיון.

💬 מסקרן אותי לשמוע – יצא לכם פעם להרגיש ריקנות אחרי שמשהו משמעותי הסתיים?

22/06/2026

לפעמים כשעולה בנו תחושה לא נעימה - מתח, כיווץ, אי שקט, דופק, לחץ או הצפה - הנטייה הטבעית שלנו היא מיד לעשות משהו.

להיפטר ממנה.
להבין אותה.
לנתח אותה.
להגיב מתוכה.
לברוח ממנה.

אבל לפעמים דווקא היכולת לעצור לרגע, לשים לב למה שקורה בגוף וליצור מרווח קטן בין התחושה לבין התגובה - יכולה לעזור לנו לפגוש את עצמנו אחרת. 🧘🏻‍♂️

הקלטתי תרגול מיינדפולנס קצר שמתמקד בדיוק בזה:
קשיבות לתחושות הגוף, תשומת לב לדחף להגיב והאפשרות לתת לתחושות לנוע ולחלוף מבלי לפעול מתוכן מיד.

התרגול יכול להתאים לרגעים של מתח, חרדה, הצפה רגשית או צורך לחזור לעצמנו בעדינות. ובכלל, יכול לשמש ככלי ליצירת חוסן וחיזוק הוויסות הרגשי.

מוזמנים לתרגל, לשמור או להעביר למי שזה יכול לעזור לו. 🪷

#מיינדפולנס #קשיבות #חרדה #ויסותרגשי #חוסן #מדיטציה #טיפולרגשי #סטרס #רוגע #ויסות

Address

B'eyr-Sheva'

Telephone

+972526421990

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when עומר שלומי - מטפל רגשי אינטגרטיבי posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The School

Send a message to עומר שלומי - מטפל רגשי אינטגרטיבי:

Shortcuts

Share