הגן הירוק של ליאת

יום שלישי כנס אחרי העבודה.
אני יושבת על כסא בהיכל מפואר.
מקשיבה, לפחות מנסה מאוד להקשיב.
הטלפון קורא לי להציץ, להתכתב, לגלול.
חברה עושה לי פרצופים מהשורה לפני.
זו שלידי מרכלת איתי על הנוכחים.
ובא לי לדבר יש לי מלא דברים לספר לחברה שלי שלידי .
יש לי רעש בתוך הראש
מחוץ לראש ובא לי לקום ולצאת .
אני נזכרת שאני מבוגרת ואני לא יכולה .
ואני גם לא יכולה לשבת יפה, אני מנדנדת את הרגל,
מורחת קרם ידיים.
פותחת את התיק ,
סוגרת את התיק.
יוצאת לשירותיםכולם מסתכלים עלי .
חוזרת כולם שוב מסתכלים עלי.
וחושבת מתי זה יגמר?
והרגל ממשיכה לקפוץ יותר חזק , מרגישה שהסבלנות שלי עומדת להיגמר.
אני מנסה להוציא את התסכול שלי על מסטיק אורביט אומלל.
ואז אני הוא קופץ לי מהלב שחר בן 4 הילד שלי מהגן שהוא כמוני.
קשה לו לשבת, קשה לו להתרכז, קשה לו להתאפק, הוא חייב לזוז להיות בתנועה.
ואיך תמיד ראיתי אותו בי.
הבנתי אותו נתתי לו לצאת לחצר באמצע המפגש, שלחתי אותו לפעילויות ספורט, נתתי לו כדור קוצים למעוך.
אז לקחתי לעצמי באמצע הכנס את האפשרות
לצאת ולעשות סיבוב של כמה דקות בחוץ ,
נשימות של 4 4 7 ,
מריחה של קרם ידיים .
מה שנתתי לשחר החלטתי
להעניק לעצמי.
ככה הצלחתי לצלוח את הכנס בלי שהעירו לי אפילו פעם אחת( וכן מעירים גם למבוגרים).

ליאת ברנד, מדריכת הורים, גננת ומאותגרת קשב וריכוז קשוח.

#הדרכתהורים #ליוויהורים #אמהות #הורות #הוריםוילדים #חינוך #גבולות #הורותוחינוך #הורותוגבולות

כשנגמרה השנה וגם הקיטנה
ואת מקבלת הודעה מאמא שהייתה כל כך חרדה והחליטה לתת יד ואמון וזה מה שקרה בסוף . אהובה תודה על הזכות
הגן הירוק של ליאת

רציתי להגיד לך תודה ענקית באמת מכל הלב. על כל ההשקעה שלך בילדים.
ככ פחדתי שנה שעברה עם אריאל והשנה הייתי ככ רגועה שאני משאירה את 2 היהלומים שלי בידיים הכי טובות שיש. הם ככ התפתחו איתכן, הפכו לבוגרים,אחראיים, מלומדים יותר, התבגרו . אני ככ שמחה שבחרתי בך-בגן שלך,בצוות שלך. באמת באמת באמת. עם כל הקושי שהיה לי לשחרר אותם(ואת יודעת איך היה לי קשה) אני יודעת שבאמת בחרתי נכון. אתן לימדתם ככ הרבה,ככ מעבר(אני רואה ילדים אחרים מגנים אחרים, שאין להם חצי מהידע שהילדים שלי צברו ). לימדתן גם אותי, איך להתמודד עם 2 ילדים,להיות אמא יותר טובה .
השנתים האלהשוט טסו לי-לא קולטת שאנחנו כבר ניפרדים.כאליו רק עכשיו הכרנו ורק ניכנסו לגן. אני לא אוהבת להיפרד מאנשים שניכנסו לי ללב,ומקווה שלא ניפרד ❤️.
אני יודעת שהייתי אמא חופרת ומציקה ורכושנית יותר מידי-ותודה שהצלחת להכיל אותי 🫶🏼.
אני רוצה להודות לך באופן שיש על השנתיים הכי טובות שהיו לנו. תודה ענקית מכל הלב באמת, אוהבת אותך מאוד
טניה אמא של אריאל ויהונתן ❤️

גדולים קטנים כולם מתנסים.
אין מגבלה על עבודה או התנסות.
המגבלה היחידה היא כל מה שקשור בבטיחות.
אנחנו נוגעים בהכל, טועמים הכל. מריחים הכל.
תחושת המסוגלות של הילדים ותחושת ההצלחה היא שקובעת את האופן שבו הילד יתפוס את עצמו עכשיו ובעתיד .
התפקיד שלנו לאפשר בתוך מסגרת.
לתת את כל מגוון האפשרויות
אצלנו מותר להתלכלך
ואפילו רצוי.

הגן הירוק של ליאתמאמאשקלון ושדרות לכל מטרה

🙀🙀המקעקעת שלי רצתה לסלק אותי ששמעה שאני אשת חינוך!

יום שני אחרי העבודה נוסעת להוד השרון לנטלי.
נטלי היא המקעקעת שלי .
אני אוהבת אותה ממש .
אני מתלבטת סדרתית ,
הכי קשה לי בעולם להחליט.
הולכת לקנות ג׳ינס מתיעצת עם כל מי שבחנות המוכרות, הקופאיות וסתם לקוחות מזדמנות.
במסעדה לא אני בוחרת את המנה שלי כל היתר וזה למה אני מכורה לsharing) כי מנות חלוקה זה החיים.
אצל נטלי אני מגיעה ואני עושה מה שהיא אומרת כמו ילדה בת שלוש אני תולה בה עיניים מעריצות-
״תעשי מה שבא לך״
הלו אני אומרת לעצמי זה קעקוע זה לא הפוך בבית קפה.
ולא אכפת לי.
והיא מתחילה לקעקע , חורטת לי על העור קווים מפותלים שיצאו לטיול , אין להם כיוון אחד, הם רוצים להיות בכל מקום הם סקרנים הם נפגשים בקווים אחרים , יוצרים חיבורים מיוחדים בדיוק כמוני.
אחרת.
והכאב הזה של הקעקוע שיש שיגידו שהוא ממכר זה החיים עצמם.
השריטות הקטנות, הדימומים המקומיים, הרגישויות במקומות מסוימות כל כך מדוייק לחיים.
וזה מין סוד הקעקועים שלי.
מפגיש אותי עם הלא קונוונציונלית שלי.
אני אשת חינוך, מרצה, גננת, מורה, מטפלת , מדריכת הורים ולובשת גופיות סבא, יש לי קעקועים, אני רוקדת סלסה, אמא,
וכל הזמן השאלות האלו:
איך הכל מסתדר? מה יגידו?
האם הגופיות הקעקועים והאנרגיה המתפרצת שלי יעיבו על התדמית המקצועית שלי?
והמה יחשבו הזה.
נמאס לי ממנו.
כמו מחלה הוא נדבק אלי שנים.
מחלה כרונית.
עד לרגע שהחלטתי
לשים אותי על השולחן,
ו״אותי״ זה מכוון זה לא או או זה גם וגם וגם.
אה וזה לא ברגע על הפוסט הזה פינטזתי שנים.
אז אחרי לימודי מודעות, סדנאות, קורסים, ריטריטים, טיפולים אישיים הגיע הרגע .
הנה אני כמו שאני
אני גם וגם
ואני כבר לא מתביישת.

תנו לילדים שלכם מנקודת ההתחלה את הידיעה האמיתית הטהורה והנקייה שהם טובים וראויים כמו שהם.
בכל בחירה שלהם .

תרדו לגובה שלהם ,
תסתכלו להם בעיניים
ותגידו להם:
אני אוהבת אותך כמו שאתה
אני אוהבת אותך בגלל מי שאתה.
והם לא יחכו חיים שלמים כדי להרגיש שלמים.

תגיבו ״אני אוהבת את הילד שלי כמו שהוא״

ליאת ברנד- מדריכת הורים

#הדרכתהורים #ליוויהורים #אמהות #הורות #הוריםוילדים #חינוך #גבולות #הורותוחינוך #הורותוגבולות

בסוף מאי אמא של שחר רשמה אותו לגן.
היא אמרה לי שהיא רוצה להיות כנה ושיתפה אותי שהולך להיות קשה ומאתגר.
ששחר נוגע בהכל, מורח הכל , מקשקש על הקירות, זורק אוכל ולא מפסיק להיות אנטי לעולם.
היא הסתכלה עליי בעיניים מפוחדות היא חששה שאני אגיד לה לא.
שאין מקום
שזה גדול עלי.
היא אמרה שהיא מאוכזבת ומותשת שאין לה רגע דל ושנמאס לה, את זה היא כבר אמרה בלחישה.
ואז היא הסתכלה עלי ואמרה ״אני לא רוצה לחשוב מה את חושבת על אמא שאמרה שנמאס לה״.
הלב שלי יצא אליה ולכי תסבירי לה עכשיו שהיא לא הראשונה שמרגישה ככה היא אולי בין הבודדות שאומרות את זה.
היה לי חשוב לנרמל עבורה את ההרגשה כי בינינו למי אין רגעים שנמאס לנו ההורים מהעייפות, השחיקה , מסבלנות הענקית שצריך , מהאכזבה שלנו מעצמנו כהורים שפתאום צועקים , מאיימים , מענישים ואולי עושים דברים שנשבענו שלא נעשה.
האכזבה מהילדים שלנו שאנחנו לא מאמינים שאחרי שהשקענו בהם הם מקללים, מרביצים, מתחצפים או לא משתפי פעולה.
שחר נכנס לגן ועשה את כל מה שאמא שלו אמרה שיעשה זרק, העיף, משך, נשך וצרח.
ימים לא פשוטים עברנו ביחד ואני נזכרתי ברגעים מאתגרים שהבטחתי לאמא שלו שלא אתייאש.
הוא נכנס לגן וקיבל את החומרים ש״אסור״ היה לו לגעת בהם והם הפכו
ל״מותרים״ בוץ, חול, קצף, קטניות, קורנפלקס , שמן קמח.
שחר התחיל בעבודה עם החומרים, באגרסיביות, בתנועות גדולות ואז הוא קיבל הדרכה עם המון הכלה והוראות איך להתנהג עם חומרים מה מותר ומה אסור.
ואז
הגיעה העדינות, הוויסות, הגבולות, דחיית הסיפוקים, שיתוף הפעולה.
שחר הצליח ללוש בצק באגרסיביות ומשם עבר להעברת חומוסים על ידי פינצטה וסיימנו בציור על חול עם מכחול קטן.
מגדול ופרוע לקטן ועדין.
שחר שמע עשרות פעמים ביום את המשפט ״ אתה יכול להיות גאה בעצמך שלשת את הפלסטלינה והצלחת לרכך אותה עם הכח שלך ״
״אתה יכול להיות גאה בעצמך שהצלחת להכניס את כל החומוסים לתוך הבקבוקים לאט לאט ובסבלנות״
אמא שלו ראתה את שחר שלה הילד שהתקשתה להכיל מתעדן, מתווסת, מצליח להגיד מה הוא מרגיש, מבקש עזרה
ופתאום
זה הפך נעים
שחר התחיל לנשום ולהרגיש שהוא מצליח
שהוא מסוגל
ואמא שלו הרגישה
שהיא מתחילה להיות
יותר
האמא שהיא רצתה להיות.

ליאת ברנד
מדריכת הורים. מרצה . אמא.

עם החצקון הראשון שלי ידעתי שיהיה לי קשה להביא ילדים באופן טבעי וחופשי.
בגיל 16 זה היה ברור כמו מכשפה עם אינטואיציה מטורפת וחטוטרת באף
אני ידעתי.
ובגיל 24
קיבלתי את האבחנה .
גיברת טיפולי הפריה .
כל חודש זריקות, אולטרסאונדים , מדידות חום,
ציפיה מהגוף שיהיה איתי .
והוא מסרב .
מתנהג כמו שבא לו .
סרבן
מתנגד
מעניש אותי על משהו שעשיתי
ומתחילים טיפולים
עושים טיפול
מחכים 12 יום של סיוט .
דקה דקה שאת מדמיינת שהכאב בטן שאת מרגישה זו השתרשות של העובר ואז את מדמיינת אותך עם בטן,
את העגלה , בוחרת שמות .
מגיע היום של הבדיקה
ואת משתדלת להיות הכי רוחנית ומודעת משננת מנטרות,
קוראת תהילים,
אוכלת ריבת אתרוגים
ושותה מים קדושים
עושה כל מה שמציעים לך.
ואת מחכה לטלפון
והוא לא מצלצל ,
את מסתכלת עליו,
מבקשת ממנו לשתף פעולה, סופרת עד 30 ומצפה לצלצול
ו.. שקט.
ופתאום צלצול ואת קופצת באופן מפתיע כאילו ראית נחש ,
כאילו לא ציפית לצלצול.
היא אומרת ״הלו״ ואת מנסה להבין לפי הטון חיובי ? שלילי?
היא מתחילה
״לצערי״
ואת קורסת לכיסא
היא מסיימת
״ שמרי על אופטימיות חודש הבא נתחיל סבב נוסף״

ואני שמה לי את השיר הקבוע ״עד שיגמר״ של ריטה.
השיר שמוציא ממני כל נים של עצב כל דמעה של אובדן החלום האימהי שלי.
ואני בוכה .
בוכה בכי היסטרי , בכי חסר שליטה .
בוכה את הלידה שלא תהיה לי
בוכה את התינוק שלא יהיה לי
בוכה 3 דקות ו40 שניות
אורכו של השיר .
השיר מסתיים
מנקה את הדמעות.
נעמדת
מזדקפת
ומתקשרת למרפאה להזמין את הטיפול הבא.

32 פעמים כאלו .

32 פעמים כאלו שלימדו אותי :
1.מה טעמה של דמעה ומה טעמם של דמעות רבות מתפרצות ( לא אותו טעם).

2. מהי סבלנות ומה יקרה אם לא תהיי בסבלנות? ואני בכיתי וצעקתי וכעסתי ובעיקר למדתי שאין לי שליטה וגידלתי סבלנות.

3. מהי אכזבה ואיך להרשות לעצמי ליפול ל3 דקות ו40 שניות ואח״כ חוזרים לעשייה ולטיפולים בכל הכח והאמונה.

4. דבר אחד לא הייתי צריכה ללמוד , אופטימיות .
תודה לעצמי שהמצב הטבעי שלי היה אופטימיות ואנרגיה גבוהה בין הנפילות.

אני ידעתי שיהיו לי ילדים .
ידעתי אני אשתמש בכל דרך אפשרית :
בטיפולים , באימוץ, בתרומת ביצית
ואכן יש לי.
4 ילדים
וניצחון הגוף
וניצחון הנפש

ומשם לקחתי לחיים את האמונה שתמיד יש דרך.
גם אם היא ארוכה
גם אם היא פתלתלה וקשה
תמיד יש דרך.

תודה שקראתם 💫

מה גורם לילדים להמשיך לזרוק צעצועים למשוך שערות או להשתטח בקניון? יש לזה תשובה אחת- התגובה שהילדים שלנו מקבלים על התנהגות כזו או אחרת. אם הילד קילל אני הקהל שלו. ואם אני קהל אוהד שמוחא כפיים, מצחקק או קורץ לאבא שלו סביר להניח שההתנהגות תחזור על עצמה. אם אני קהל לא אוהד כלומר מתעלם או אסרטיבי וחד משמעי בתגובה שלי להתנהגות של הילד אזי ההתנהגות תתמעט עד שהיא תוכחד. אז כל פעם שיש לכם ״הצגה״ תחשבו איזה קהל אתם רוצים להיות והאם אתם רוצים ״הדרן״ להצגה הזו או שאתם מעונינים שהיא לא תשוב לעונה שנייה. אם אתם מעונינים להכחיד התנהגויות שמוציאות אתכם בבית תמשיכו לעקוב או שפשוט צרו איתי קשר לליווי הורי בביו. #הדרכתהורים #ליוויהורים #אמהות #הורות #הוריםוילדים #חינוך #גבולות #הורותוחינוך #הורותוגבולות#מדריכתהורים#מדריכתהוריםלגילהרך

חייל שנפצע קשה ומחלים צריך דחוף אוכל מיוחד בשם PEPTAMEN AF.
זה האוכל היחיד שהוא יכול לקבל ואנחנו חייבים להשיג לו ממי שנשאר ולא זקוק.
נשאר לכם? מכירים מישהו שנשאר לו? תכתבו לנו לחברים לרפואה נבוא לאסוף ונעביר לו חינם כמובן!!
לא משאירים פצוע/ חולה לבד!

אחד הרעיונות המקסימים , הרגישים מלאי הכבוד והחמלה ששמעתי בימי חיי.

רעיון גאוני שיצא לפועל בקנדה.
בתי אבות שולבו עם בתי היתומים והתוצאה עלתה על כל הציפיות!
קשישים מצאו אור לחייהם, יתומים חוו שוב אהבה ודאגה הורית.
הקשישים השתפרו משמעותית במצבם הבריאותי וברצונם לחיות האינטרס שלהם בחיים חזר, הרופאים אמרו:
"כולנו צריכים אהבה.."💗

עולם של גאדג'טים - GadgetLand
הקבוצה הרשמית - GadgetLand‏