24/06/2025
“הצוות שלי בסדר. אני זה שנשבר״.
ככה אמר לי מנכ״ל חברת אלומיניום גדולה,
מנכ”ל של חברה מבוססת.
צוות חזק, מחזור חודשי של מיליונים, רווחים יפים.
ישב מולי, בכיסא מנהלים עם נוף לים.
מאחוריו חלון ענק וגבוה.
לפניו מסך מחשב פתוח שורה של מיילים שלא נקראו..
ביד כוס אספרסו כפול ארוך שהוא מחזיק רק כדי שלא תישאר לו יד פנויה לחשוב יותר מדי.
והוא שותק.
שקט כזה שלא זועק, אבל מבקש שמישהו ישים לב.
ואז הוא אומרלי בקול שקט ונמוך:
“הם עובדים, יש תוצאות אבל אני? אני עייף.
לא פיזית, לא בגלל השעות.
עייף מלהחזיק את זה לבד״!
השתיקה הזו היא לא רגע, היא מעידה על סימפטום.
כי כשהמנכ”ל מתפקד, מניחים שהוא בסדר.
וכשהוא מצליח מניחים שהוא לא צריך כלום.
וכשהכול רץ אף אחד לא שם לב שהוא בכלל הפסיק לרוץ עם זה.
הוא רק דוחף, מתפעל, מתקן, עונה.
זה כמו לעמוד על במה, עם ספוט על הפנים והקהל משוכנע שאתה נהנה מהאור הזה.
אבל אתה בכלל לא רואה כלום.
וזה למעשה המשבר האמיתי:
הצלחה שמחביאה בתוכה התשה עצומה.
🪬 הוא כבר לא בטוח שמישהו באמת אומר לו את האמת.
🪬 הוא יודע על החולשות במערכת, אבל אין לו אנרגיה לפתוח עוד חזית.
🪬 הוא מסתובב בין ישיבות, אבל לא מרגיש שהוא באמת שם.
🪬 וכשהוא חוזר הביתה.. אין לו עם מי לפרוק.
וזה לא כישלון ענק זו הצלחה שלא קיבלה תחזוקה.
מערכת שצמחה מהר מדי, רחוק מדי, ונתלתה על אדם אחד ששכח למעשה לדאוג לעצמו.
ואז מתחילה ההתרחקות:
מהחזון, מהכוח הפנימי, מהמשמעות.
וזה לא בגלל שהוא פחות טוב.
זה בגלל שהוא חזק מדי יותר מדי זמן, לבד.
הלבד קשוח!
הגעתי אליו ביוזמתו, היתה לנו פגישה נפלאה ומרגשת.
ומה עשינו יחד?
לא הבאתי לו מצגת יפה
גם לא כתבתי תכנית הבראה מפורטת..
פשוט נכנסתי פנימה.
והקשבתי בשקט.
שאלתי את השאלות שהוא לא העז לשאול את עצמו ואז פירקנו את הלבד הזה שלב אחרי שלב.
🧿 הפכנו את השדרה הניהולית לשותפה, לא רק למבצעת.
🧿 זיהינו מה באמת מדליק אותו בעסק והחזרנו לו את המקום הזה התשוקה, האנרגיה הזאת!
🧿 יצרנו מנגנון שבו הוא לא רק “המנכ”ל שמחזיק את כולם”, אלא אדם שיש מי שמחזיק גם אותו כי צריך וחשוב.
**כי הצלחה לא אמורה להגיע עם בדידות.
והובלה לא חייבת לבוא עם שחיקה**
ואם אתה מנכ”ל שקורא את זה עכשיו,
ויש בך תחושה שאני כותבת עליך..
זה לא מקרי.
הלבד שאתה מרגיש הוא לא יוצא דופן.
הוא פשוט לא מדובר.
** ואני שם לא כדי להרגיע, כדי לדייק.**
אני לא עוד יועצת.
אני לא מייעצת.
אני נכנסת, רואה את מה שלא רואים מלמעלה,
ומחזירה אותך אל תוך המשחק לא כסוס עבודה, אלא כמנהיג שחוזר לנשום.
כי גם אתה,
בתוך כל מה שבנית,
בתוך המספרים, ההחלטות, הניהול הבלתי פוסק נשארת מישהו שמחזיק הכל,
אבל כמעט אף פעם לא מישהו שמישהו מחזיק אותו.
ויום אחד אתה עוצר לא כי מותר לך, אלא כי כבר אין לך ברירה, ומבין שהמבנה שאתה עומד עליו כל יום,
לא כולל מקום אחד שמוקדש לך.
לא לתפקיד.
לך.
אם אתה זה שכולם נשענים עליו,
אבל עמוק בפנים אתה יודע שכבר הרבה זמן לא הסתכלת באמת על עצמך,
אולי הגיע הזמן שמישהו אחר יראה אותך רגע בלי מסגרת, בלי ציפיות, בלי קליפה.
לא כדי לפתור אותך.
כדי לפגוש אותך.
לא עם פתרון מהמדף..
לא עם סיסמה.
עם שקט מדויק שמאפשר לך להוריד לרגע את כל מה שאתה מחזיק.
ואם תבחר, אפשר להתחיל משיחה אחת.
בלי יעד.
בלי מצגת.
רק מרחב שבו אתה לא צריך להוכיח שום דבר.
לפעמים זה כל מה שצריך
כדי לזוז באמת.