Rabi Moshe Ben Maimon (Rambam)

How exalted is the level of Teshuvah! Previously, the he was separate from God, the Lord of Israel, as states: "Your sins separate between you and your God." He would call out [to God] without being answered as states: "Even if you pray many times, I will not hear." Now, he is clinging to the God as states: "And you who cling to God, your Lord." He calls out [to God] and is answered immediately as states: "Before, you will call out, I will answer."

"התשובה מקרבת את הרחוקים: אמש היה זה שנוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה; והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד. וכן אתה מוצא שבלשון שהקדוש ברוך הוא מרחק את החטאים--בה מקרב את השבים, בין יחיד בין רבים: שנאמר "והיה במקום אשר ייאמר להם, לא עמי אתם, ייאמר להם, בני אל חי" (הושע ב,א),
כמה מעולה מעלת התשובה: אמש היה זה מובדל מה' אלוהי ישראל, שנאמר "עוונותיכם, היו מבדילים, ביניכם, לבין אלוהיכם" (ישעיהו נט,ב). צועק ואינו נענה, שנאמר "גם כי תרבו תפילה, אינני שומע" (ישעיהו א,טו). ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו, שנאמר "מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי" (ישעיהו א,יב)... והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר "ואתם, הדבקים, בה', אלוהיכם" (דברים ד,ד). צועק ונענה מיד, שנאמר "והיה טרם יקראו, ואני אענה" (ישעיהו סה,כד). "

רבי משה בן מימון, משנה תורה, הלכות תשובה פרק ז'

"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות,שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: והתודו את עונם ואת עון אבותם.

ותשעה באב חמשה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח. ונפל ביד הרומיים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש. ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו, לקיים מה שנאמר: ציון שדה תחרש.

כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר: כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו." (רמב"ם, היד החזקה, הלכות תענית פרק ה'

בתמונה: חותם מתקופת בית ראשון שנמצא לאחרונה, אשר היה שייך ל"שר העיר" של ירושלים.

For International Firgun Day 2020 יום הפרגון הבינלאומי.

"מצווה רל"ו: הציווי שנצטווינו לאהוב זה את זה כמו שאנו אוהבים את עצמנו, שתהיה חמלתי ואהבתי לאחר כאהבתי וחמלתי לעצמי בממונו ובגופו וכל מה שיש לו ומה שהוא חפץ. וכל מה שארצה לעצמי, ארצה לו כמוהו; וכל מה שלא ארצה לעצמי או לידיד, לא ארצה בשבילו כמוהו. והוא אמרו יתעלה: "ואהבת לרעך כמוך" (שם שם, יח). [ספר המצוות רל"ו]

"We are commanded to love each other as we love ourselves. I should have mercy for and love my brother as faithfully as I love and have mercy for myself. This applies to his financial and physical state, and whatever he has or desires. What I want for myself I should want for him, and whatever I don't want for myself or my friends, I shouldn't want for him. The source of this commandment is G‑d's statement: "You must love your neighbor as [you love] yourself." [The book of Mitzvot, 206]

For International Firgun Day 2016 יום הפרגון הבינלאומי:

"מצווה רל"ו: הציווי שנצטווינו לאהוב זה את זה כמו שאנו אוהבים את עצמנו, שתהיה חמלתי ואהבתי לאחר כאהבתי וחמלתי לעצמי בממונו ובגופו וכל מה שיש לו ומה שהוא חפץ. וכל מה שארצה לעצמי, ארצה לו כמוהו; וכל מה שלא ארצה לעצמי או לידיד, לא ארצה בשבילו כמוהו. והוא אמרו יתעלה: "ואהבת לרעך כמוך" (שם שם, יח). [ספר המצוות רל"ו]

"We are commanded to love each other as we love ourselves. I should have mercy for and love my brother as faithfully as I love and have mercy for myself. This applies to his financial and physical state, and whatever he has or desires. What I want for myself I should want for him, and whatever I don't want for myself or my friends, I shouldn't want for him. The source of this commandment is G‑d's statement: "You must love your neighbor as [you love] yourself." [The book of Mitzvot, 206]

"שבועות הוא יום מתן תורה. כדי לכבד ולרומם יום זה סופרים את הימים מן החג הראשון [פסח] עד אליו, כמו שהמצפה לאדם האהוב עליו ביותר סופר את הימים בשעות. זה הוא הטעם לספירת העומר מיום הינתקותם ממצרים עד יום מתן תורה, אשר היה הכוונה והתכלית ליציאתם: ואבִא אתכם אלַי (שמות י"ט, 4). אותו מעמד כביר לא היה אלא יום אחד. כן אִזכורו בכל שנה יום אחד. אבל אילו אכילת מצה היתה יום אחד לא היינו מרגישים בה ועניינה לא היה מתברר, שהרבה פעמים אוכל אדם מין אחד של מאכלים יומיים ושלושה. רק כשמתמידים ואוכלים אותה במשך פרק זמן שלם, נעשׂה הדבר ברור ומפורסם" (מורה נבוכים, ג', מ"ג)
The Feast of Weeks is the anniversary of the Revelation on Mount Sinai. In order to raise the importance of this day, we count the days that pass since the preceding festival, just as one who expects his most intimate friend on a certain day counts the days and even the hours. This is the reason why we count the days that pass since the offering of the Omer, between the anniversary of our departure from Egypt and the anniversary of the Lawgiving. The latter was the aim and object of the exodus from Egypt, and thus God said, "I brought you unto myself" (Exod. 19:4). As that great revelation took place only on one day, so we keep its anniversary only one day: but if the eating of unleavened bread on Passover were only commanded for one day, we should not have noticed it, and its object would not have been manifest. For it frequently happens that we take the same kind of food for two or three days. But by our continuing for a whole period [of seven days] to eat unleavened bread, its object becomes clear and evident. (Guide for the Perplexed, Part 3 Chapter 43)

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיה ס"ב 1)
For Zion's sake I will not remain silent. For Jerusalem's sake I will not rest, until its righteousness shines like the dawn and its salvation burns brightly like a torch. (Isaiah 62:1)

"וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס " [משנה תורה, דעות, פרק ב']

"Anger is an exceptionally bad quality. It is fitting and proper that one move away from it and adopt the opposite extreme. One should school himself not to become angry even when it is fitting to be angry. If he wishes to teach his children or his community, if he is a communal leader, and wishes to be angry at them to motivate them to return to the proper path, he should present an angry front, but he should be inwardly calm."
[Mishne Tora, De'ot, Chapter 2]

"כל הצומות האלו, עתידים ליבטל לימות המשיח; ולא עוד, אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים, טובים; והאמת והשלום, אהבו" [רמב"ם, תעניות ה']
All these commemorative fasts will be nullified in the Messianic era and, indeed ultimately, they will be transformed into holidays and days of rejoicing and celebration, as [Zechariah 8:19] states: "Thus declares the Lord of Hosts, 'The fast of the fourth [month], the fast of the fifth [month], the fast of the seventh [month], and the fast of the tenth [month] will be [times of] happiness and celebration and festivals for the House of Judah. And they shall love truth and peace.'
[Maimonides, Ta'aniyot Chapter 5]

"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם" [רמב"ם, משנה תורה, תעניות פרק ה']

There are days when the entire Jewish people fast because of the calamities that occurred to them then, to arouse their hearts and initiate them in the paths of repentance. This will serve as a reminder of our wicked conduct and that of our ancestors, which resembles our present conduct and therefore brought these calamities upon them and upon us. By reminding ourselves of these matters, we will repent and improve our conduct, as states: "And they will confess their sin and the sin of their ancestors." [Maimonides, Mishne Torah, Ta'aniot chapter 5]

"לעולם ידחוק אדם עצמו, ויתגלגל בצער, ואל יצטרך לברייות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור ... גדולי החכמים-היו מהם חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהם כשנתנו להם." [משנה תורה לרמב"ם- ספר זרעים - הלכות מתנות עניים פרק י']

A person must drive himself to the limit and bear any hardship rather than impose on others and make himself a burden on the community. Some of the greatest sages were woodchoppers, loggers, water carriers for gardens, blacksmiths and charcoal makers. They did not ask for anything from the community, nor did they accept gifts offered to them.
(Mishne Torah, Zeraim, Matanot Ani'im 10)

אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתרה, שנאמר "ושמחתם, לפני ה' אלוהיכם--שבעת ימים" (ויקרא כג,מ)...שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא
[זמנים, הלכות שופר, סוכה ולולב פרק ח]

Even though it is a mitzvah to rejoice on all the festivals, there was an additional celebration in the Temple on the festival of Sukkot, as [Leviticus 23:40] commands: "And you shall rejoice before God, your Lord, for seven days...The happiness with which a person should rejoice in the fulfillment of the mitzvot and the love of God who commanded them is a great service. [Zemanim; Shofar, Sukkah & Lulav; Chapter 8]

Image: Gila Brand