11/05/2017
ילד הוא לא כרטיס הביקור שלנו.
כשחושבים שהילד הוא כרטיס הביקור שלנו יש המון לחץ . חובת ההוכחה עלינו. אנחנו מכפיפים את רצונו של הילד לרצוננו.
כל הסביבה החיצונית תומכת בתפישה הזו.
יש דוגמאות למכביר-
בבית הספר המורות מצקצקות בלשונן ואומרות- ה-כל מהבית!!
כאן בפייס כשאנו מציגות הצלחה של הילד כולם מהללים ומשבחים אותנו ההורים על העבודה הטובה שעשינו.
לוקח לנו זמן רב להבין שהילד נפרד ויש לו את הסיפור הייחודי שלו לכתוב בעולם הזה.
כמה פעמים הורים אומרים עשיתי/ נתתי ועדין לא טוב לו
עדין הוא לא מרוצה.
כמה הורים מתבוננים בילד שלהם ואינם מרוצים מן ה"תוצאה"..
כשאנחנו חושבים שחינוך הוא כמו מפעל ייצור:
מכניסים חומר ויוצא מן הצד השני המוצר שציפינו לו
אנחנו מניחים שאנחנו לא שמנו את הרכיבים הנכונים
ואם רק היינו עושים את הדברים הנכונים
היה יוצא לנו "מוצר ילד" כפי שציפינו.
מכאן שק רגשות האשם , מכן האהבה על תנאי לעצמינו ולילד.
כשמבינים
ומסכימים להרגיש את הכאב של הציפיות שלא מתממשות
כשמסכימים להיות בפער הזה שבין הרצון שלנו לבין הרצון הייחודי שלו
בין הדרך שלנו לבין הדרך שלו
במקום הזה של הכאב ההורי
משם צומחים רגעי החסד.
זה המרחב בו אנו בהבנה ובחמלה אלינו ואליו
מקום של אהבה אליו בדיוק בדיוק כפי שהוא.