16/08/2021
הפרק האחרון בחתונה ממבט ראשון מביא הצצה נדירה לאיך נראה מנגנון הקפיאה והניתוק אצל אישה - וכמה שלפעמים כמעט בלתי אפשרי לזהות אותו. הוא כל כך חמקמק, שלפעמים אפילו לא נראה כלל, מוסתר היטב מבעד לחיוך ומילים שאומרות את ההפך ממה שמסתתר בפנים.
התבוננתי על הדס, כמעט שהיא חרדה, לחוצה, סוערת מבפנים ושקטה מבחוץ. מנותקת, לא יודעת, שם ולא שם "על מצב טיסה" כפי שאמרה, ומבחוץ נראית "שלווה ורגועה". זו דרך ההתמודדות שלמדה על מנת להגן על עצמה במצבים בהם לא חשה בטוחה, וזה גם אחד האתגרים עבורה במסע לעבר קשר. שי, בן הזוג שציוותו לה, לא ממש קלט אפילו את הסימנים הקטנים שפיזרה. כל אמירה שכן הצליחה לצאת כמו "אני לא יודעת", מיד דאג להפוך לנימה חיובית ולהביא "בטחון", בדרך שרק גרמה לה להיות חרדה עוד יותר.
נשים כמו הדס, הרבה פעמים כל כך רוצות קשר אך לא מצליחות למוסס את חומות ההגנה שמוצבות בפנים. זה כל כך מאיים להתקרב, להראות, להחשף, כל אינטימיות היא סכנה, כל מה שלא פנטזיה, לא בטוח, (או במילים שלה - "לא היה קליק"), המחיר של להפגע הוא כל כך גבוה אז עדיף להמנע, וכשכבר כן יש אינטרקציה, היא כה קשה להכלה שעדיף להתנתק ולקפוא, זה הכי בטוח.
כפי שזה נראה כרגע, זה לא מבשר טובות.
זה לא משהו שיקרה ויפתר מעצמו על הדרך.
יש כאן צורך בתהליך עמוק ולא מתפשר על מנת שקשר יצליח לקרות. אני מקווה שההסכמה להכנס לתכנית, צעד כל כך אמיץ, קיצוני והפוך לנטייה הטבעית להסתגר ולהמנע, יכיל גם הזדמנות לאפשרויות חדשות להרקם.
האם זה אפשרי לשינוי? בוודאי. הגוף נפש, במהות שלנו, יודעת מהו קשר בטוח. מהי האפשרות הזו לנוח בקרבת אדם אחר. להתקרב ולנכוח. להיות מחוברת גם לעצמי, לרגשותי וגם לאחר. ושזה בטוח. לפעמים זה מסע להגיע לשם, דרך החומות ונציבי הקרח שנבנו... אך זה לגמרי קיים ואפשרי.
