01/09/2026
והנה הגיע היום הראשון ללימודים. היה מרגש ונעים לפגוש את כולןם.
הנה הדברים של טניה, מנהלת התיכון, בטקס פתיחת השנה והשירה של צוות המורותים הנפלא שלנו ❤️
אתמול ירד גשם. הוא היה מפתיע. בכל זאת, היום האחרון של אוגוסט, עדיין חם, הקיץ עוד לגמרי כאן ופתאום גשם.
היו מי שמיהרו להכריז שאתמול ירד היורה, ואפילו התרגשו מהאפשרות שהיורה הגיע השנה כבר באוגוסט. והיו מי שהתעקשו שזה בכלל לא היורה, הרי אנחנו עדיין בקיץ, מוקדם מדי, זה רק גשם ראשון וחריג.
אני אוהבת את חוסר ההסכמה הזה.
כי הגשם של אתמול היה ממש כמונו עכשיו - בדיוק ברגע של מעבר, בין לבין. עוד לא ממש סתיו, כבר לא לגמרי הקיץ שהכרנו. משהו קטן באוויר כבר השתנה, גם אם עוד אי אפשר לתת לו שם. וגם אנחנו, התאספנו כאן הבוקר, אתמול עוד בילינו את היום האחרון של חופשת הקיץ, חלקנו התארגנו לקראת היום וחלקנו היום עדיין חושבים על החופשה.
המילה "יורה" היא מילה עתיקה. היא מופיעה כבר במקרא, וחז"ל שאלו למה בעצם קוראים כך לגשם הראשון. אחת התשובות שלהם יפה במיוחד ליום הזה: היורה נקרא כך מפני שהוא "מורה את הבריות", הוא מסמן לאנשים שהגיע הזמן להתכונן. משהו משתנה. עונה אחת מתחילה, לאט, לפנות את מקומה לעונה אחרת.
ואבן עזרא גם כתב ש: "יורה הוא גשם שיורה על שנה טובה, והוא בתחילת השנה".
אז בין אם הגשם של אתמול זכאי באופן רשמי לתואר "יורה" ובין אם לא, אני מוכנה לקבל אותו כסימן טוב לפתיחת השנה הזאת. ובעיקר, הוא התחבר למחשבה שמלווה אותי בימים האחרונים על מעברים.
אנחנו נמצאים הבוקר ברגע כזה. עוד קצת בקיץ ובחופש שהיה, וכבר כאן, בתחילתה של שנת לימודים חדשה.
יש במילה "מעבר" את ה"עבר": את מה שכבר היה. את הקיץ שממנו אנחנו מגיעים, את השנה שעברה, את החוויות, ההצלחות, האכזבות, האנשים, החוויות. דברים שאנחנו רוצים לקחת איתנו, ודברים שאולי הגיע הזמן להשאיר מאחור.
ויש במילה "מעבר" גם את ה"לעבר": את הכיוון שאליו אנחנו הולכות והולכים. לעבר שנה חדשה, כיתה חדשה, אנשים חדשים, דברים שעוד לא ניסינו. יש בזה ציפייה וסקרנות, ולפעמים גם חשש, כי אנחנו לא באמת יודעים מה מחכה לנו.
בין העבר לבין ה"לעבר" נמצא המעבר. מה שמאתגר כל כך ברגע של מעבר הוא שמעבר הוא לא מצב סטטי. יש במילה הזאת תנועה. כשאנחנו במעבר, אנחנו כבר לא בדיוק במקום שהיינו בו, אבל עוד לא הגענו למקום הבא. משהו מוכר נשאר מאחור, ומשהו חדש עדיין לא הפך למוכר. אולי בגלל זה מעברים דורשים מאיתנו אומץ. לא אומץ גדול. אומץ פשוט: להסכים להיות בתנועה גם כשאנחנו עדיין לא יודעים בדיוק לאן היא תיקח אותנו.
זה נכון לתלמידים שנכנסים היום בפעם הראשונה בשערי התיכון ומצטרפים לשכבת ט' החדשה שלנו, וזה נכון לתלמידי ותלמידות י"ב שמתחילים את השנה האחרונה שלהןם כאן בתיכון. זה נכון למורה שנכנסת לכיתה חדשה, וזה נכון גם למי שנכנסת לכיתה שלימדה כבר פעמים רבות, כי כולנו משתנים, התלמידים המורותים ואף פעם זו לא באמת אותה כיתה.
ואולי זה כל מה שנדרש מאיתנו הבוקר. לא לדעת כבר עכשיו איך תיראה השנה. לא להחליט מראש במה נצליח ובמה ניכשל, את מי נכיר, מה נאהב, מה יהיה לנו קשה, ואפילו לא מי נהיה בסופה.
להיות מוכנים להתחיל לנוע. להיות פתוחים לכך שהדרך תפגיש אותנו עם דברים שלא תכננו, ואולי גם תשנה אותנו קצת.
אני רוצה לאחל לכולנו השנה שנדע להיות בתנועה. שניקח איתנו מהעבר את מה שאנחנו רוצים וצריכים, אבל שלא ניתן למה שהיה לקבוע מראש את מה שיהיה. שנהיה פתוחים למה שאנחנו עוד לא מכירים: לאנשים, למחשבות, לחוויות, וגם לדברים חדשים שנגלה על עצמנו. שניתן לעצמנו, וגם לאחרים, את האפשרות להשתנות.
ושנזכור - שבתוך כל המעברים האלה אנחנו לא עוברים לבד. אנחנו עוברים אותם יחד: תלמידות ותלמידים, מורות ומורים, בתוך הקהילה המיוחדת הזאת של תיכון זומר.
ואם נחזור לרגע לגשם הראשון של אתמול, בין אם היה יורה ובין אם רק רמז קטן למה שעוד יגיע, אני מאחלת לנו את שאמר אבן עזרא: שיהיה זה גשם שיורה על שנה טובה.
שנת לימודים טובה לכולנו.
