05/04/2026
"ואז אני מוצאת את עצמי צורחת עליהם שוב, ערב אחרי ערב"
ככה הסתיים המונולוג של אמא ,ל-3 ילדים צעירים, שישבה אצלי בקליניקה.
הסיפור מתחיל בזה שהיא אמא מאוד משקיענית.
היא משתדלת מאוד ומשקיעה המון בזמן איכות עם ילדיה אחר הצהריים.
ואז כשהם חוזרים הביתה בערב והיא מבקשת מהם לבוא להתקלח ולאכול ארוחת ערב,
הם מסרבים ומתחילים לעשות דברים אחרים.
"בשלב הזה אני מוצאת את עצמי צורחת עליהם, אומרת מילים שאני יודעת שאצטער עליהן,
אבל זה חזק ממני, אני לא מצליחה לעצור את זה."
"מה מטריף אותך בזה שהם לא באים?" שאלתי.
"שהם לא שמים עליי." היא ענתה.
"ולמה זה הכי מטריף אותך?" שאלתי
והיא ענתה:
"כי הם לא מעריכים אותי אחרי כל מה שאני עושה בשבילם."
פה עצרתי יחד איתה
ותוך רגע הבנו שהיא מחפשת הערכה מהילדים שלה
ושזה לא מגיע, אז יוצא ממנה הטירוף והיא מוצאת את עצמה צורחת על הילדים.
ככשאלתי אותה ממתי היא מרגישה שלא מעריכים אותה,
היא מייד סיפרה על אבא שלה שלא העריך אותה בכלל.
היא סיפרה שכל הילדות וגם בחייה הבוגרים היא מנסה
לקושש הערכה מאבא שלה.
היא סיפרה וגילתה שיש לה בור בבטן, חור שרק רוצה להתמלא בהערכה.
ושהיא כל החיים רוצה, משתוקקת שיעריכו אותה.
ואיך, דווקא הם, הילדים שלה שהיא כל כך עושה בשבילם,
לא מעריכים אותה.
וגם מהם היא מנסה לקושש הערכה,
למרות שהראש שלה יודע שהיא לא אמורה לקבל מהם הערכה על כל דבר שהיא עושה עבורם.
הם הילדים שלה.
אבל הלב שלה שכל חייו מנסה לקושש הערכה מאנשים,
עכשיו רוצה ודורש גם הערכה מהילדים שלה.
ופה הסיפור.
את החוסר שנוצר בילדותה היא מנסה למלא בעזרת הילדים שלה.
והנה הילדה הפגועה שבה משפיעה באופן ישיר על ההורות שלה.
אחרי שהבנו יחד את הסיפור,
התחלנו לעשות עבודה יחד-לייצר לעצמה הערכה עצמית, בעצמה.
להחמיא לעצמה על הזמן שהיא מקדישה לילדים,
להחמיא לעצמה על הפעילויות שהיא עושה איתם.
לאט לאט,היא התחילה להעריך את האמא שהיא.
אחרי תקופה קצרה שבה היא מילאה את עצמה בהערכה עצמית
היא סיפרה לי שהיא הפסיקה לצעוק על הילדים שלה בגלל התחושה שהם לא מעריכים אותה מספיק,
ובכלל שהצעקות בבית ירדו משמעותית.
הבונוס שלה היה שהיא סיפרה
שגם בחייה האישיים והמקצועיים היא מתחילה להרגיש שהיא פחות מקוששת הערכה מאחרים.
היא מרגישה שההערכה העצמית שלה עלתה.
הבורות הרגשיים,החוסרים הרגשיים, שנוצרו לנו בילדות מבקשים להתמלא
וכשהם לא מתמלאים מעצמנו, אנחנו מבקשים שאחרים ימלאו אותם
אבל הם לא באמת יכולים.
היחיד שיכול למלא אותם באמת הוא האדם עצמו שמרגיש את החוסר.
כשעושים את התהליך הזה,
החוסר הזה מפסיק לנהל אותנו
ובטח ובטח מפסיק לנהל את ההורות שלנו,
ואז אנחנו מרגישים יותר שלמים
וגם הורים יותר טובים.
