06/05/2024
יום כזה קשה שבעתיים מאשר יום רגיל
יום שבו הכל מתערבב לי.
מחפשת נחמה ומשתפת גם אתכם.
רואים את התמונה הזו?
בתוך בית הכנסת הספרי הגדול (והמדהים!) הוצגה תערוכה של חפצים שונים של יהודים שהוחרמה ע"י הנאצים בפראג , ולאחר מכן ע"י המשטר הקומוניסטי.
עד 1989 , הסתתרו חפצים רבים: תפילין, ספרים, חנוכיות, מסמכים ומה לא ... מסודרים, נקיים ומקוטלגים באופן קפדני מאוד ע"י המחזיקים בהם.
למה דווקא התמונה הזו ריגשה אותי ?
כי למרות הכל, בגלל הכל, יחד עם זאת ואף על פי כן.
במקומות דחוסים ואפלים, במקומות שבקלות אפשר לאבד תקווה, כשצריך לבחור בשביל מה לחיות ומה חשוב באמת-
מורה אחת הבריחה את הכרטיסיות האלה
ולימדה ילדים לקרא עברית במחנות ההשמדה.
הפוסט מבחינתי הוא על מה שכן אפשרי ולא על מה שלא,
ועל מי צריך לתת את הדין וחשבון.
הפוסט הזה הוא על האקטיביות שאנחנו מחליטים לנקוט בחיים שלנו
בכל רגע ורגע.
החל ממי אנחנו בוחרים להיות , איזה הורים אנחנו רוצים להיות לילדים שלנו ועד האנשים והמקומות שאנחנו בוחרים ללכת במסע הזה.
ביום כזה אני גם חושבת על סבא שלי שחי בסלוניקי ועלה עם משפחתו שהיו שותפים פעילים מהקמת נמל תל אביב וחיפה.
סלוניקי אז היתה עיר שבה חיו יהודים שנים רבות מאוד
וחיו בה בערך 53,000 יהודים עם פרוץ המלחמה.
רובם כחולם נספו בדרכים כאלה ואחרון כולל אושוויץ
ובסיום המלחמה , נמנו 2000 יהודים בלבד.
הקהילה נספתה כליל כולל הרבה בני משפחה שלי שלא עלו לישראל בטרם המלחמה או שחזרו משום שלא התאקלמו בארץ.
במהלך השנים רצינו לסוע לשם לבקר, לספר לחבר את הנקודות שחסרות לנו בפאזל. וסבא שלי, שלא הרבה במילים על ילדותו ועל סלוניקי תמיד אמר : ״מה שהיה שם יישאר שם, מי שהיה שם יישאר שם. והמקום שלי זה רק פה״.
מאחלת לנו-
שתמיד, לא משנה מה קורה, נמצא את הדבר הזה
שנותן לנו את התקווה להמשיך ללמד, לייצר עתיד טוב יותר.
ואם יש לכם סבים וסבתות שעדיין בחיים -
לכו לתת להם חיבוק ולהגיד להם תודה.
ואף על פי כן - נוע תנוע.
עם ישראל חי
