לבת החינוך

כשכותבים לי הודעה כזו אני בוכה ואז משתפת…
תודה על הזכות לשנות משהו קטן במציאות הזו❤️

***התאהבות בכיתה א***

״אמא… חלמתי על יהלי״ היא אמרה כשכל הפנים שלה היו מכוסות בשיער והעיניים עוד היו עצומות.

״מי זה יהלי ?״ שאלתי בתמימות

״אמא, את לא מבינה. אני מאוהבת בו״
היא הגיבה כשהיא נשמעת לפתע מאוד עירנית.

״איזה כיף לך! ומה את אוהבת בו? שאלתי, בעודי מתאהבת בה וברגע המתוק הזה שעוד שניה יחמוק ממני.

״את לא מבינה! אני בכיתה א והוא בכיתה ג ! אני לא מכירה אותו אמא! אני רק רואה אותו בהפסקה משחק תופסת על הבנים״…. ״את יכולה להתקשר לאמא שלו ולבקש שהוא יבוא אליי?״

״אמממ …אני צריכה לחשוב על זה״ השבתי.
נזהרתי מאוד לא לומר משהו שיעשה נזק בטווח הרחוק ויעכב את היכולת שלה להתלבש וללכת לבית הספר בטווח המאוד קצר …

ובצהריים כשהיא חזרה מבית הספר
התחברתי מחדש לילדה בת השבע שבי, ושאלתי אותה ״נוווווו איך היה עם יהלי היום??״
היא חייכה ואמרה במבט ששמור לסודות בינינו: ״סיפרתי לחברות שלי״

וברגע אחד הבנתי איזה מזל שלא אמרתי לה היום בבוקר- ״אז אולי זה לא מתאים ״,או ״את יכולה להיפגע״ או ״את בכיתה א והוא בכיתה ג! ״
ובמילים אחרות- שידעתי לא להחדיר בה את הפחדים שהיו שייכים רק לי…

אם גם לכן יש סיפור על מעשה שפחדתם שהילדים.ות שלכן יעשו ? אשמח אם תכתבו לי ואשלח לכן קוד הנחה על הספר ״ארבעה סיפורי אומץ מדבקים במיוחד שכולם מתרחשים בגן אחד״

בתמונה : הגברת המאוהבת כבר קוראת לבד את הספר שאמא שלה כתבה

״אמא ! אבא! אני בעיתון״ צרחה הילדה הקטנה שבתוכי.
הילדה הגדולה שתקה, חייכה , חשבה שאולי יש דברים נוספים שהיתה רוצה שיכתבו, הודתה על הזכות והיתה גאה בעצמה .
תודה לנתנאל גאמס מהארץ על הראיון והמילים שמפרגנות לספר.
מצרפת קטע קצר ולינק בתגובות

היום החלטנו להיות ״קצת נגה״ והחלטנו לעשות מעשה אמיץ ולהקשיב ללב שלנו.
מיד אחרי שהסתיימה האזעקה בעקבות חדירה של טיל למרחב (עד כאן הזוי בפני עצמו) לקחנו שלט וטוש ורשמנו את מה שאנחנו מאמינות בו.
יצאנו בצעידה לצומת הקרובה והחזקנו את השלטים בזמן שאנשים בהו בנו.
מישהו אחד צעק לנו ״זה השלט הכי חמוד שראיתי בחיים שלי״
מישהי אחרת האטה , פתחה חלון וצעקה ״כל הכבוד לכן״
היו שתי צפירות של הסכמה!
היה לא מעט זמן של שקט ומבוכה.
היתה גם משאית שהיו עליה ציורים של דובוני גומי שממש הלהיבו את נור.
היה את הרגע ששבנו לאוטו ונור ראתה את כל הזבל שהתפזר ליד המדרכה בדרך ואמרה לי ״אמא אנחנו צריכות לחזור לכאן ולנקות את כל המקום הזה מתישהו״
ואז היתה את הכניסה לגן והדמעה של הסייעות כשראו את השלט, ולבסוף את המפגש שם סיפרה בגאווה כיצד בילתה את השביתה.

היום היינו ״קצת נגה״
כי גם הלב שלנו פעם מהר מהר
והגב שלנו החל להתיישר ...

מנהלים ומנהלות יקרות,
בזמן שכל מי שעובד איתכן עסוק בלכתוב תעודות אתן עסוקות גם בלתכנן את שנה הבאה.
זה פער שמי שלא נמצא בו לא מבין אותו.
הנה כמה עצות שיכולות לעשות לכן סדר ולהיות לכן לעוגן:
1. מחברת יעודית או גוגל דוקס יעודי לכל הרעיונות שלכן עבור שנה הבאה-
אתן חושבות שתזכרו אבל אתן טועות. זה זמן שמציף כל כך הרבה ריג'קטים, תובנות ובעיקר הוא מזמן המון חשיבה יצירתית. שווה לקחת כמה דקות ולעלות על הכתב את המחשבות הקטנות ביותר שמבליחות להן עבור שנה הבאה.
2. לבנים גדולות- בלי לשים לב או בלי להתכוון לאט לאט מתחדדות להן תובנות שהן יותר גדולות ממשימות. הן יכולות להתגבש לתמות, ואם יש לנו מזל גם לזהות בית ספרית שמדייקת את עצמה. נסו להוציא מתוך המחשבות שלכן את הערכים המרכזיים לאורן אתן רוצות לפעול.
3. יש מרחבים של פעולה שתמיד יחזרו על עצמן כקריטיות בתכנון: פיתוח מקצועי, פדגוגיה, אורחות חיים וקהילת בית הספר. שימו לב שבכל אחד מהמרחבים יש פיתוח מסויים, אמירה מסויימת וחזון.
4. שותפויות- אם התכנון יעשה לבד אז גם הביצוע יעשה לבד. זה הזמן לחשוב על תאריכים לפגישות עם דמויות מפתח בצוות, עם כלל הצוות ועם גורמים חיצוניים, על מנת לחשוב ביחד את הדברים. נכון- כולם בכאן ועכשיו וכולם גם לא רוצים לעבוד בקיץ, אבל הדמויות הנכונות בעזרת הגיוס הנכון, יתנו מעצמם ויהיו אתכם בבניה (גם אם אין גמול, עצוב ככל שיהיה). לא לפחד מלשאול.
5. סדירויות- בגדול, מה שלא נמצא וכתוב במערכת, באורחות החיים, ובגאנט, פשוט לא יקרה (או שיהיה ממש אבל ממש קשה לגרום לזה לקרות).

יש עוד כל כך הרבה טיפים,
אבל אני כאן גם כדיי לתת את הזמן שלי והליווי המסור שלי.
אני כאן כדי להיות אתכם בקיץ, גם כשכל השאר לא יכולים, ומהנסיון שלי זה הזמן הכי חשוב שיש.

מוזמנים ליצור קשר ונחשוב ביחד מה הכי נכון עבורכם...

בתמונה- המקום שאני מבטיחה שתוכלו לבלות בו יותר בשקט שהוא דורש, במידה ונעשה ביחד את העבודה הנדרשת(-:

שותפות יקרות שלי,
מי יתן ואמשיך
להיות לכן לעזר
ללוות אתכן
לחזק אתכן
לצמוח איתכן
ולעוף איתכן במרחבי חופש הבחירה שלכן...
חג חירות שמח!

אם תהיתם מה קורה עם "לבת החינוך" לאחרונה (תודו שתהיתם!(-:) אז בואו אעשה לכם סדר...
🦄 פודקאסט: שיתוף פעולה עם Zohar Dvash הצמיח מותג בשם "בלתי פורמליות" בלתי פורמליות. שם אנחנו מעלות תוכן איכותי, מקצועי בשיחה אנטימית ובלתי פורמלית על נושאים חינוכיים מורכבים. מזמינה אתכם.ן להכנס לדף, לעקוב ולהתחיל להקדיש שעה בחודש לטובת האזנה לפרקים (קישור לפודקאסט בתגובה הראשונה).
🦩 ממשיכה להפגש עם מנהלות וצוותי מורים שמבקשים לייצר פדגוגיה מדוייקת עבורם.ן, ומלווה בתי הספר מטעם הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, במסגרת תכנית פרפרים של מנח"י וביתא מחנכים
🐞סדנאות על אומץ בחינוך ברחבי הארץ, וקורס בנושא בסמינר הקיבוצים- בקרוב יעלה פוסט בעקבות מפגש בעמק המעיינות. תענוג גדול וזכות גדולה להמשיך כבר שנה שנייה עם הבשורה על אומץ.
🍄 חלומות!! ממשיכה בחלום של הוצאת ספר ילדים על אומץ, ונפגשת עם אנשי ונשות חינוך על מנת להמשיך ליצור עוד מרחבים חינוכיים אמיצים, גם בגיל הרך.

2023 here we come

עוד סדנת תנועה אמיצה והפעם בבית ספר ביאליק רוגוזין. המקום בו דור שירה Dor Shira ואנכי Leeba Gilad Shapiro התחלנו את דרכינו החינוכית. מרגש לסגור מעגל ועוד יותר מרגש לשמוע את המורות בתום הסדנה:

"היה מדהים"

"עבר לי כל כך מהר ואני רוצה עוד"

והכי שימח אותי לשמוע באופן אישי-
"רואים שאתם מדברים מתוך תשוקות פנימיות"

דור ואני לא מוכרים מוצר, אנחנו באים להדביק אתכם בתשוקות שלנו כי אנחנו באמת מאמינים בתרבות של אומץ ובהחדרת תנועה למרחב החינוכי.

מוזמנים ומוזמנות להצטרף אלינו(:

כמה מאיתנו מכירות ישיבות פדגוגיות בעלות הרוטינה הרגילה- להציג ילדים מסויימים, לומר מה אנחנו יודעים עליהם (ברמת המידע היבש), להסתכל על גליון הציונים, רמות ההתנהגות ולתת לעצמנו ולסביבה לשתף את התחושות הכי מתוסכלות שפיתחנו כלפי הסיטואציה?
במקרה הטוב מהשיחה הזו יוצאת שעה פרטנית, ובמקרה הממש טוב קביעה של שיחה עם עוד דמות בבית הספר.
בעקבות הפודקאסט של זהר דבש ושלי בלתי פורמליות ולמידה של המאמר "educational work as a labor of love" פיתחתי את הכלי הזה. כלי שמבוסס על שאלות רפלקטיביות שיכול לשנות את מיקוד השיח המתקיים בישיבות הפדגוגיות, או לפחות לתת להן עוד נקודות מבט לפני/תוך כדי ואחרי.
אגב- זה לא חייב להיות רק עבור ישיבות פדגוגיות, אלא לעבודה היומיומית שלנו עם התלמידים בכיתה שלנו.
תהנו ומוזמנים להשתמש ולהפיץ...

חזרתי הביתה ומודה שלא נרדמתי...
האדרנלין התפזר בגוף, המחשבות על הרגעים היפים בסדנה, המחשבות על המשפטים שכל הזמן עוברים דיוק וחידוד, והמחשבות על התפקיד הזה שנקרא ליווי. שהוא בעצם הכל מהכל.
זה לתכנן, זה לתמוך, זה להרגיש, זה להמליץ, זה לקחת צעד אחורה, וזה להפעיל.
ידעתי שהסדנה הזו הכי מתאימה שיש לצוות הזה בזמן הזה ושמחה כל כך שהלכתי עם האנטואציה.
כמובן ש Dor Shira המבריק, כל פעם מחדש גורם לי להאמין בכוח של תנועה, ואני מקווה שלצד החדרת תנועה הסדנה שלנו מאפשרת לאנשי ונשות חינוך להישיר מבט לפחדים שלהם במקצוע הזה ולנסות להתמודד איתם באומץ.
ביחד.
כחדר מורים אמיץ.