27/12/2021
לאט לאט.
לפני כמעט חודש הייתי צריכה לעבור ניתוח קטן.
במשך כל החודש האחרון היה אסור לי לזוז יותר מדי, לנקות וכמובן להתאמן. את הרופאה הצלחתי לשכנע שאני לגמרי מסוגלת להמשיך לאמן והבטחתי לא להדגים/ להרים או בכלל לזוז יותר מדי בזמן שאני ממשיכה לאמן.
לרובכם זה ישמע בכלל לא סוף העולם. מה קרה? בסך הכל לא להתאמן חודש.
בשבילי זה היה אתגר גדול, קרקע יציבה שנשמטת. התנועה שאני כל כך אוהבת, המקום הטוב והבטוח שלי לא זמין לי כרגע.
חודש היה נראה כמו נצח ולא יכלתי לחכות שזה כבר יהיה מאחוריי.
אז לקחתי את האתגר בשתי ידיים ובמקום להתמרמר ולהרגיש רע, נשמתי עמוק וחיפשתי את הצד האחר- החיובי.
קיבלתי שיעור בסבלנות, אפילו עצלנות (חיובית כן?)
מצאתי צדדים נחמדים בלהישאר קצת במיטה בבוקר ולראות טלוויזיה, במקום לקפוץ ממנה לאימון או לריצה.
לא שפטתי את עצמי על חוסר מעש או השעמום ופשוט בחרתי להינות מההאטה.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
לפעמים הכי קל לנו להתרגז, לכעוס על המצב, לכעוס על עצמנו- שעשינו ככה או אמרנו משהו, שלא הצליח לנו או שלא בחרנו נכון, שקרה ככה או אחרת.
רוב המצבים נתונים מראש ואין ביכולתנו לשנות אותם.
עצרו הכל, קחו נשימה עמוקה ותגידו לעצמכם- ככה זה עכשיו, אחר כך יעבור.
שמחה, עצב, כעס- באים והולכים, עולים ויורדים כמו גלים. והם קורים, מה לעשות? חלק מהחיים.
ותמיד מעבר לכל סערה מסתתרת שמש עם שמיים בהירים ☀️
והנה לאט לאט הגיע הזמן ואני יכולה לחזור לנוע.
היום בפעם הראשונה הוצאתי את מזרן היוגה שהתגעגע אליי מאוד והתחלתי לזוז.
הגוף לא מרגיש דומה בכלל למה שהיה לפני חודש, כבד, נוקשה ועל הגמישות אין בכלל מה לדבר 🥴
אבל לאט לאט, עם הרבה הכלה ובלי לשפוט את עצמי, את הגוף שלי ואת היכולת שלו לנוע ברגע הספציפי הזה, נשמתי עמוק ואמרתי תודה-
על מה שיש, ובעיקר על מה שאין 🙏🏼
