18/03/2026
"להתעורר", לצאת מהסרטים, להפסיק לחלום בהקיץ, פשוט לנחות לקרקע. אלו האמירות שאמורות 'לעזור לנו' לפעול בעולם ע"פ אי אילו מומחים כאלו ואחרים,
כאילו שהמציאות היא בעצם קיר בטון אפור, והדימויים שלנו הם רק גרפיטי צבעוני שאפשר למחוק עם קצת חומר ניקוי.
אבל, אם חושבים על זה רגע, או נעזרים לדוגמא במילותיו של ג'יימס הילמן לרגע שאומר שהדימוי הוא לא הבריחה מהמציאות, אלא הוא הוא המבט עליה!
הוא המראה שבה הנשמה שלנו פוגשת את הפנים של עצמה בבוקר, לפני שהן פוגשות את הפנים המציצות מהמראה שבחדר האמבטיה.
להיות מודעת זה לא להפסיק לדמיין!
זה להבין שהמחשבות ה"פרקטיות" שלך, השורה התחתונה בבנק, הדרך שבה את מסדרת את המטבח, את הבגדים בארון ואת התיק האישי שלך – הכל ספוג בדימויים.
בעצם, הכל, אבל ה כ ל הוא דימוי פנימי שלבש צורה של יומיום.
אנחנו לא צריכים לנתח את החלומות שלנו כדי להבין מה דפוק בנו.
אנחנו צריכות להשתמש בהם כדי להבין מה אמיתי באמת .
הנפש היא לא משהו שמסתכלים עליו מתחת למיקרוסקופ – אלא היא העין שמביטה דרכו. אז כאשר מבינים את כל זה, איך זה יכול לעזור להתמודד עם המציאות שלנו כרגע כאן בזמן המלחמה?
כי זה מזכיר לנו שהזוועה שאנחנו רואים בחוץ היא לא רק עובדות יבשות. היא דימוי שחודר לנו לנשמה ומשנה את הצורה שבה אנחנו תופסים את עצמנו.
המלחמה הזאת היא לא רק בשטח, היא בתוך הראש והלב שלנו, בתוך הפחדים שהפכו לדיירי משנה קבועים.
וכאשר אנחנו מבינים שהנפש שלנו היא זו שמפרשת את הכל דרך דימויים – גם אם הם אפלים – אנחנו מקבלים בחזרה קצת כוח.
זה אומר שאנחנו לא חייבות להיות רק הקורבנות של המציאות הזאת, אלא אנחנו אלו שמספרות אותה. אנחנו יכולות לבחור לראות בתוך החושך גם את הדימויים של העוצמה, של הערבות הדדית, של השורשים העמוקים שלנו ששום טיל לא יכול להגיע אליהם.
זה לא אומר שהכאב נעלם.
זה פשוט אומר שאנחנו לא נותנות לו להיות הסיפור היחיד שקיים .
אז, אפשר גם כאן לבחור את הדימוי שיספר את התכלית בעבורה כל זה קורה עכשיו; להחריש זה לתת לדיירי המשנה קביעות מצמיתה בתוכינו.
