Global Commerce Research Collective

14/03/2026

עזרו לנו למצוא את הש.ל הבא/ה של מיתר, מקום לגדול בו, מלא אהבה ויצירה משמעותית. נשמח לעזרה בפירסום לכל מי שרלוונטי.

03/03/2026

אפצ׳י שלנו (שמובילה את מרכז האומנות במיתר כבר שנים בצורה מעוררת השראה) פירסמה מאמר באתר הספריה הבין-לאומית לטיפול באמצעות אומנויות.

המאמר שנקרא מרחב מוגן במגירה מתאר תהליך יצירתי משמעותי שנעשה עם קבוצת ילדי הנעורים במיתר בשנה שעברה, בעיצומה של מציאות של מלחמה פעילה, ומדגים כיצד הסטודיו הוא מרחב בטוח המיצר עוגן משמעותי עבור הילדים.

המאמר מצליח להעביר את החוויה- את עומק המחשבה והתהליך, ואת המקום של הילדים בתוכו.
הקריאה בו נותנת הצצה לתהליך חינוכי בעל ערך מוסף אדיר, וגם מחנכים ומטפלים שאינם ממיתר יוכלו ללמוד ולקבל ממנו השראה.

אנחנו גאים באפצ׳י ומודים לה על התיעוד של התהליך הזה. אל תפסיקי להביא אלינו כל כך הרבה עשיה עמוקה ורגישה, יצירתיות אין סופית, חיפוש מתמיד של דרכים חדשות, והתבוננות בעיניים טובות על הילדים.
תמשיכי ללוות וללמד אותנו אנשי הצוות- איך להעביר את הקסמים שאת עושה עם הילדים בסטודיו גם אל מרכזי פעילות אחרים.

מוזמנים לקרוא ולהעביר.

בימי מלחמת ה-7 לאוקטובר, 2024, לאחר תקופה של שהייה במרחב המוגן בבית חזרנו הילדים וצוות ההוראה לבית הספר. המציאות הייתה קשה מנשוא. לצד אזעקות, ריצה למקלטים, רעד ופחדים ניס...

26/02/2026

זאב גולן, אחד המנהלים הנוכחיים של מיתר, ואיש צוות במיתר כבר 25 שנה, התארח בפודקאסט על חינוך אלטרנטיבי, ודיבר על חינוך דיאלוגי בכלל ועל מיתר בפרט. קחו הצצה אל מקום קסום לילדים ומבוגרים שמתנהל אחרת ממה שחשבתם על בית ספר.
https://open.spotify.com/episode/2sed0nTSjoKo0OusLmAjvL?si=rwm7U1-kROmTxsrrKIucog

19/01/2026

״מיתר״ הוא לא בית ספר אלטרנטיבי, אלא אלטרנטיבה לבית ספר.
הוא בעצם בית. מרחב של חיים.
מקום שמכבד יחסים חברתיים,
שמכיר בקיומם של רגשות,
שמביא כישרונות לידי ביטוי,
שמזמין לפגוש את הילדים באמת, ולעשות דברים *ביחד*
מוזמנים להירשם לימים הפתוחים, ולקבל מידע נוסף לקראת שנה״ל הקרובה > קישור בתגובות

18/01/2026

מה היית מאחל.ת לילד.ה שלך כשאתם נפרדים בבוקר?
שיילכו בשמחה, שיפגשו עיניים טובות ומבוגרים שמכירים אותם ומתעניינים בהם.
שישחקו, שייצרו, שיתנסו ויגלו את עצמם בעולם.
מזמינים אתכם להכיר את מיתר, אולי תגלו שזה מה שאתם מאחלים להם.
קישור למידע נוסף והרשמה לערב היכרות - בתגובות >

14/01/2026

אם היית חוזר.ת להיות ילד.ה - באיזה בית ספר היית רוצה להיות?
בית ספר, שבחופשות, כבר מחכים לחזור אליו,
שהצוות בו רואה את הילדים באמת, מתעניין ותומך בהם,
שמאפשר משחק, יצירה, התנסות וגילוי,
שמכבד יחסים חברתיים,
ומביא כישרונות לידי ביטוי.
מזמינים אתכם להכיר את מיתר, אולי תגלו שזה מה שחיפשתם.
למידע נוסף ולהרשמה לערב היכרות - קישור בתגובה הראשונה >

10/01/2026

לראות את הילדים, לזהות מצוקה שלהם מתוך תחושת חוסר אונים, ולתת לה מקום בשיח קבוצתי, איך זה נראה?
שמעו שיתוף של שני, רכזת היסודית:
"ביום שלישי ההסעות אחרו, ממש ממש אחרו.
מראש האירוע הזה של ההמתנה להסעות הוא אירוע מתוח, ילדים מחכים בפתח השער, לחוצים לצאת וברגע שהם שומעים שהגיעה ההסעה שלהם הם שועטים קדימה מבלי לראות מה הם רומסים בדרך, ממהרים להגיע ראשונים בשביל…לא כל כך ברור בשביל מה.
ואז ההסעות לא הגיעו והקפיץ המתוח בהמתנה להיזנק נמתח עוד ועוד וההסעה עדיין לא הגיעה ועדיין ממתינים, וקולות של רטינה התחילו והם התגברו לקולות של תסכול וממנו גדלו כעס ולחץ, צעקות שהופנו כלפינו, הצוות ובכי שפשוט היה.
אנחנו מספרים לכם על זה כי כשנפגשנו שוב למחרת במיתר וקצת דיברנו על מה שקרה ושיתפנו כמה מאוחר הגענו הביתה ואיך בסוף הספקנו למרות הכל לעשות את הדברים שתכננו והיה לנו מרחב של נשימה ויכולנו להסתכל קצת יותר בנחת על מה שקרה לנו, הבנו שמתחת לכל התגובות שלבשו צורה של עוינות וכעס, תסכול ועצבים בעצם הרגשנו חוסר אונים.
ישבנו שם, בפתח השער, מחכים להסעה שתיקח אותנו הביתה והיא לא הגיעה ולא היה ברור באותם רגעים מתי היא תבוא ולנו לא היה יותר מה לעשות והחוויה הזו שאנחנו נמצאים במציאות לא רצויה ושאין לנו שום דרך להשפיע עליה יצרה תחושה של חוסר אונים והוא היה בשבילנו בלתי נסבל.

זה גרם לנו לחשוב על עוד מקומות בהם אנחנו פוגשים את התחושה הזו.
למשל כשאנחנו מבקשים מילד בהתכוונות להפסיק להשמיע קולות והוא לא מפסיק, כשמבוגרים מחליטים בשבילנו מה אנחנו צריכים לעשות (איזו סדרה נראה או לא נראה בטלוויזיה, מתי נפסיק את הפעילות שבה אנחנו נמצאים), כשאותו הדבר קורה שוב ושוב, כששום דבר לא משתנה.
התחושה שאוני ניטל ממני, שלא משנה מה אני עושה או כמה אני משתדלת, אני לא מצליחה להשפיע על המציאות, לעשות בה שינוי, היא תחושה קשה, כמעט בלתי נסבלת וכיוון שהיא כזו אנחנו מחליפים אותה ברגשות אחרים, כאלה שמחזירים לנו את תחושת השליטה, למשל כעס והאשמות כלפי אחרים, תוקפנות, מכות, בכי.
זה מספק לנו תחושה שאנחנו עושים משהו.
אבל האמת היא שתחושת השליטה הזו היא רגעית, היא לא נותנת שקט ולא מחזירה תחושה של כוח.
אולי כי חוסר אונים הוא כמו מערבולת, אם נלחמים בו הוא מטביע אותך, אבל אם נכנעים לו, אם מסכימים להכיר בו ולהתמסר אליו, יוצאים מהצד השני שלו עם מידה של רכות, ענווה וכוחות שלא ידענו שיש בנו. ולפעמים גם עם סוג של הבנה מה אנחנו יכולים ורוצים לעשות.

01/01/2026

תגידו, מה יותר מכין לחיים, שיעור מתמטיקה או משחק כדורגל?
"שאלה אולי מתריסה, אבל אני שואל אותה במלוא הרצינות".
כך אומר בסרטון דני לסרי, מי שהיה מנהלו הראשון של מיתר, ושכתב ספרים רבים על חינוך דיאלוגי, כשיצא לפני מספר שנים בסדרת סרטונים בשם "חינוך בעד האדם".
בסרטון הרביעי שהקישור שלו בסוף, הוא דן בסוגיה הזאת.
מציעים לכם להקשיב לזה, ובכלל לכל הסדרה (קישור בתגובות). גם אם לא תסכימו עם הכל, זה יפתח כיווני מחשבה.
https://youtu.be/3mq1a9wuFmQ?si=c4RfUN-Q-866BJWe

31/12/2025

תנו לילדים לשחק — כי זה בדיוק מה שהם לומדים (קישור למאמר במגזין אלכסון בסוף הדברים).
כשאורחים מבקרים בבית ספר מיתר ורואים ילדים עסוקים במשחק — זה לא “רק משחק”. זה גם תהליך למידה עמוק ומשמעותי: במשחק ילדים מפתחים יצירתיות, כישורים חברתיים, פתרון בעיות, תקשורת, אמפתיה ועצמאות. המשחק הוא לא הפסקה מהלמידה, הוא הלמידה עצמה: ילדים לומדים איך לחשוב, איך להתמודד, איך לשתף פעולה וכיצד ללמוד מתוך חוויה ולא מתוך הוראה פורמלית בלבד.

📚 במשחק הם בונים מיומנויות של החיים - לא פחות חשובים מאלה שנמדדים במבחנים, ולכן אנחנו במיתר גאים לתת להם את הזמן והמרחב לשחק, לחקור וללמוד בדרך הטבעית והעמוקה ביותר.

קראו יותר במאמר כאן https://did.li/U0fUY

30/12/2025

מכירים את הטיפוס של הילד הרודן? זה שלא מוכן שהדברים יקרו כמו שהוא רוצה? יש כמובן הרבה דברים שאפשר לעשות - להקשיב, לאפשר, לשים גבולות, לאמץ תקשורת מקרבת, ועוד.
אבל לפעמים מה שהילד מנסה להגיד, זה שהוא קורא למנהיגות, למנהיגות שלנו, המבוגרים. מתוך דברים של דני לסרי (הקישור בסוף):
"הילד שמרגיש שההורה שלו מפחד ממנו והפך למשרתו, לא הרוויח דבר מלבד בדידות. לכאורה הוא סיפח את ההורה אליו ועשה אותו לצמוד אליו, אבל למרבה התסכול זה לא מצליח לעשות אותו שמח יותר או בודד פחות. בעצם אין לו עם מי לדבר. כוחו על ההורה שלו נתן בידו בעיקר חוסר בטחון, הוא לא יכול לסמוך עליו שיהיה שם בשבילו, עזר כנגדו. ובתוך הבדידות הזו צומחים כל מיני גידולים של רודנות, דברים שמכרסמים תחת עוצמתו האמיתית ולא מאפשרים לו לטפח מנהיגות אחראית."
http://www.dialogit.org/archives/390

29/12/2025

לשוחח על מריבות בין ילדים והורים זה משהו שקורה בבית הספר של הילדים שלכם?
אז קראו סיפור שהיה לא מזמן במיתר ושותף בקבוצת ההורים של היסודית -

"באחת ההתכוונויות במיתר בשבועות האחרונים - מתוך סיפור חי שעלה - שוחחנו על מריבות בין ילדים והורים. הנכחנו את זה שזה קורה בכל בית, ואצל ילדים והורים בכל הגילאים (כולל בין ההורים לבין הסבים), שיתפנו איך אנחנו מרגישות כשכועסים עלינו (התשובות נעו בין 'עלי אף פעם לא כועסים', דרך 'זה לא משנה לי' ועד 'זה ממש עצוב לי'). דיברנו גם על מה עוזר לנו ('הרבה חיבוקים'.. 'לבכות את הכאב/ הכעס החוצה'). שאלנו האם יש משהו טוב במריבות ('זה מוציא את הכעס מהגוף', 'כשמשלימים אחרי מריבה נעשים חברים טובים יותר'). חשבנו יחד מה צריך שיקרה כדי שמריבה תקרב ולא תרחיק. דמיינו גם את 'דלת הלב' שלפעמים אנחנו סוגרים חזק כדי שלא להרגיש את הכאב או הרגש הלא נעים, ראינו שהיא שומרת עלינו ובדקנו מה מרויחים מלפתוח אותה, גם כשקשה."

28/12/2025

בחינוך הדיאלוגי יש הבדל מהותי בין הרצון להיות מיוחד לבין הרצון להרגיש יחודי.
מתוך החוברת שיצאה לכתוב 30 שנה למיתר:
"הרצון להיות מיוחד נובע מתחושת אין־מקום. אבל זו תחושה מזויפת שגדלה ממעשה שהאדם עצמו עושה מתוך זה שהוא מאמץ לעצמו סיפור. הסיפור הזה מסופר בלשון כללית, לשון ששפת הייחוד הוצאה ממנה. יש בו גיבורים ודמויות אחרות הפועלים על פי חוקים ידועים. והאדם, כשהוא מנסה להיות כזה – אדם ישר, טוב לב, חכם, "מגניב", מצחיק, או כל דבר אחר שהוא "משהו", שהוא דמות בעלת תפקיד מיוחד בתוך הסיפור, ממילא גם מצמצם את מקומו, עושה לעצמו תחושת אין־מקום.
ובתחושת הדחק של אין־מקום רק גדל הצורך להיות מיוחד, וממשיך להזין את גלגל ייצור האין־מקום. האדם משווה עצמו לאחרים, מקנא, ליבו נצבט בתחושת אפסות, הוא עמל למצוא חן, לקבל אישורים, לדאוג שהוא בסדר, ומתוך מודעות לכוחות אלה הפועלים בו הוא גם מלקה עצמו על ה"אגו" שלו המבקש להיות מיוחד בכל מחיר. הוא שופט את עצמו על כך ששום דבר אחר לא מעניין אותו חוץ מן הצורך להיות מיוחד. פעולת השפיטה מצטרפת למנגנון הייצור של האין־מקום.
"למה שלא תסכים להיות אדם רגיל?" הוא אומר לעצמו בביקורת עצמית. יש כל כך הרבה אנשים בעולם, לכל אחד חיים משלו, וכל אחד מצליח בדרכו. כל חכם יש חכם ממנו, כל יפה יש יפה ממנו, כל נדיב יש נדיב ממנו, וכל אחד מנסה להיות מיוחד. "מדוע אתה דווקא רוצה להיות הכי? למה שלא תסכים להיות רגיל? והרי ברור שלא כל אחד יכול להיות הכי. תחשוב על זה, יש שבעה מיליארד אנשים בעולם. מה, אתה רוצה להתחרות בכולם? אתה חושב שאתה יכול להיות יותר מיוחד מכולם?" הוא הפנים את קולו של הסיפור. אבל ההיגיון שלו לא ממש עוזר: בפנים ממשיך לבעור משהו אחר.
היה עוזר לו להבין שהבערה הזו היא טובה. שהוא אמנם נוטה לתרגם אותה לרצון להיות מיוחד, אבל באמת הרצון להיות מיוחד הוא לא שלו – הוא של הדמות. והוא התפתה להפוך אותו לרצונו שלו רק מתוך בלבול. ואילו הרצון האמיתי שלו הוא אחר.
או בניסוח אחר: הרצון להיות מיוחד, עם כל הבעייתיות שלו, הוא גלגול של הרצון להיות ייחודי. והרצון להיות ייחודי הוא הטוב העליון של הנפש, מסע חירותה, והתשוקה הגדולה ביותר שלה. ורק מכיוון שלא עשו מקום ולא כיבדו את תשוקת הייחוד, היא פנתה למוצא היחיד שראתה לפניה – להיות כמו כולם אבל יותר. זה מה שנקרא להיות מיוחד."

ביום שישי הקרוב הורים לילדים שכבר במיתר מוזמנים למפגש בדיוק בנושא הזה – להיות יחודי. כי במיתר גם ההורים מוזמנים ללמוד 😊