החוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית

ynet.co.il/news/article/sj9vwvydgg?utm_source=ynet.app.android&utm_medium=social&utm_campaign=general_share&utm_term=sj9vwvydgg&utm_content=Header

ארבע יצירות אמנות של אנטונלו דה מסינה נגנבו ממוזיאון בסיציליה

לוח השנה מלא בתאריכים חשובים מעולם תולדות האמנות שראוי לציין! בכל תאריך שכזה יתפרסם פוסט שכתבו הסטודנטים והסטודנטיות שלנו במיוחד עבורו.
הפוסט האחד עשר בסדרה – פתיחת הלובר🥳 מאת הסטודנטית מיה בן זקרי:

ב-10 באוגוסט 1793, נפתח מוזיאון הלובר (Louvre) בפריז לקהל הרחב תחת השם "המוזיאון המרכזי לאמנויות" (Muséum central des Arts). הבחירה בתאריך - יום השנה לנפילת המלוכה - לא הייתה מקרית: פתיחת המוזיאון הייתה מעין הצהרה סימבולית על העברת אוצרות האומה מבעלי הממון הפרטיים אל ידי הציבור כולו.

עד לאותו רגע, אוספי האמנות המרהיבים של צרפת היו חבויים בארמונות המלך ובבתי האצולה, ונגישים רק למעטים נבחרים. המהפכנים ביקשו להפוך את האמנות לנחלת הכלל, מתוך הבנה שאמנות היא כוח שמעצב את התרבות, החברה ואת העם.

עם פתיחת התערוכה הראשונה, חלל הלובר, ששימש בעבר למגורי המלך ומקורביו, פונה מרהיטים וחפצים אישיים כדי לפנות מקום לאמנות. בתצוגה נכללו מעל 600 יצירות, רובן מאוספי האצולה והכנסייה. בשונה מהמוזיאונים והגלריות שאנחנו מכירות היום, התצוגה הייתה צפופה מאוד, כשהציורים תלויים מקיר לקיר, מהרצפה ועד התקרה.

במשך שלושה ימים בשבוע, כל אדם בפריז יכל להיכנס בחינם אל הלובר, ולהנות מביקור במוזיאון ומפגש עם יצירות נפלאות. היום, יותר מ-200 שנים לאחר פתיחתו לציבור - הלובר הוא אחד המוזיאונים הגדולים בעולם, ומגיעים אליו כ-9 מיליון מבקרים בכל שנה!

פתיחת הלובר ב-1793 שינתה את מעמדה של האמנות ואת מקומה בחיי היומיום: האמנות הפכה מחפץ המעיד על עושר לנכס לאומי בעל ערך היסטורי ותרבותי, והדגישה מחדש את זכות הציבור להיחשף לאמנות, לחוות אותה ולהנות ממנה.

בתמונות: ביקור בלובר, אז והיום 😊

ברכות חמות לבוגרת החוג לתולדות האמנות, שוע בן ארי, לרגל מינויה לאוצרת ולמנהלת מוזיאון בית ראובן.

אנו גאים בהישג המרשים ומאחלים לה הצלחה רבה בתפקידה החדש, עשייה פורייה והובלה משמעותית של המוזיאון עם כניסתו לפרק חדש תחת ניהול עיריית תל אביב–יפו. אין לנו ספק שניסיונה, חזונה ומסירותה יתרמו רבות לעולם האמנות והתרבות בישראל.

שוע בן ארי: אוצרת ומנהלת מוזיאון בית ראובן - מגזין פורטפוליו מוזיאון בית ראובן, הפועל ברחוב ביאליק זה 43 שנים, מתחיל בימים אלה פרק חדש בתולדותיו עם העברת ניהולו לידי עיריית תל־אביב-יפו. המוזיאון, שבבעלות קרן מוזיאון רובין, שבה ש....

לוח השנה מלא בתאריכים חשובים מעולם תולדות האמנות שראוי לציין! בכל תאריך שכזה יתפרסם פוסט שכתבו הסטודנטים והסטודנטיות שלנו במיוחד עבורו.

הפוסט העשירי בסדרה - יום ההולדת של קאמי פיסארו💙מאת הסטודנטית נטע לינור:

היום, 10 ביולי, מציינים את יום הולדתו של הצייר קאמי פיסארו, שנולד בשנת 1830 באי סנט תומאס שבאיי הודו המערביים הדניים (כיום איי הבתולה של ארצות הברית). פיסארו נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בתולדות האימפרסיוניזם, ולאחד ממייסדי התנועה שהשפיעה עמוקות על האמנות המודרנית. לאורך חייו פעל כצייר וכיוצר הדפסים, והקדיש את יצירתו להתבוננות מתמדת בטבע, באור ובחיי היומיום.

פיסארו גדל במשפחה יהודית של סוחרים, ובצעירותו נשלח לפריז, שם החל לפתח את דרכו האמנותית. כבר ביצירותיו המוקדמות ניכרת התבוננות מדויקת בנוף ובטבע: תכונה שתישאר מרכזית ביצירתו לאורך כל חייו. משנות ה-70 של המאה ה-19 ואילך הרבה לצייר את הנוף הכפרי של צרפת: שדות, עצים, בתי כפר ואיכרים בעבודתם. נושאים אלה שיקפו את עניינו בעולם היומיומי ובחיי העבודה, והם הופיעו שוב ושוב בציוריו.

פיסארו היה דמות מרכזית בקבוצת האימפרסיוניסטים, לצד אמנים כמו קלוד מונה, פייר-אוגוסט רנואר ואדגר דגה. הוא האמין בחשיבותן של תערוכות עצמאיות מחוץ לממסד האמנות הרשמי של הסלון, ואף היה האמן היחיד שהשתתף בכל שמונה התערוכות האימפרסיוניסטיות שהתקיימו בין השנים 1874-1886. עובדה זו מדגישה את מחויבותו העמוקה לרעיונות התנועה וליצירת מסגרת אלטרנטיבית לאמנים בני דורו.

לצד פעילותו כאמן, פיסארו היה גם דמות חונכת ומשפיעה על אמנים צעירים. רבים ראו בו מעין דמות אב בתוך הקבוצה האימפרסיוניסטית, והוא עודד ניסוי וחדשנות. גם בשנותיו המאוחרות המשיך לחפש דרכים חדשות לציור: בשנות ה-80 של המאה ה-19 אף התנסה בנאו-אימפרסיוניזם ובטכניקות המבוססות על נקודות צבע קטנות, לפני שחזר לסגנון חופשי יותר שאפשר לו ללכוד את תחושת החיים והתנועה.

במהלך חייו צייר פיסארו בעיקר נופי טבע וכפר, אך גם סצנות עירוניות, ובהן סדרות ציורים של רחובות פריז שנצפו מחלונות בתי מלון. ביצירות אלו הצליח ללכוד את הדינמיות של העיר המודרנית ואת משחקי האור המשתנים לאורך היום והעונות. פיסארו נפטר בפריז בשנת 1903, אך השפעתו על האמנות המודרנית נותרה עמוקה. עד היום הוא נחשב לאחד מהאמנים שהניחו את היסודות להבנת האור, התנועה והחיים המודרניים בציור.

לכבוד יום הולדתו אנו מצדיעים לקאמי פיסארו, אמן שהקדיש את חייו להתבוננות בעולם שסביבו, ולניסיון ללכוד בצבע ובאור את היופי הפשוט של הנוף ושל חיי היומיום.

להגשת מועמדות:
https://scholarships.ekmd.huji.ac.il/Pages/default_he.aspx

סמינר מתקדם בפירנצה: 2026 🇮🇹❤️
מוקדם יותר החודש יצאו הסטודנטיות שלנו לסמינר מחקרי המוקדש לאמנות ולאדריכלות בפירנצה במסגרת הקורס “אמנות, ארכיטקטורה ואורבניסטיקה בפירנצה בימי הביניים והרנסנס״ בהנחיית פרופ’ לולה קנטור־קזובסקי.

הקורס שילב בין למידה בכיתה לבין פרזנטציות עצמאיות בעלות אופי מחקרי, שהציגו הסטודנטיות באתרים המרכזיים בעיר.

כמו תמיד, החוג לתולדות האמנות שמח לאפשר לסטודנטיות ולסטודנטים ללמוד מתוך מפגש בלתי אמצעי עם היצירות, המבנים והמרחב שבו נוצרו, ומודה לכל מי שלקח חלק בארגון הסמינר ואפשר את קיומו.

שמחים שנהניתן וגאים בכל המשתתפות! ❤️

עולם האמנות נפרד אתמול מדייוויד הוקני (1937–2026), מן האמנים הבולטים והמשפיעים של המאה ה־20 וה־21.
במהלך קריירה שנמשכה למעלה משישה עשורים, הוקני הרחיב את גבולות הציור, הצילום והאמנות הדיגיטלית, והותיר חותם משמעותי על השיח האמנותי הבינלאומי.

החוג לתולדות האמנות מציין את תרומתו יוצאת הדופן לתרבות החזותית ומוקיר את מורשתו האמנותית, שתמשיך לעורר השראה למחקר, ליצירה ולמחשבה גם בעתיד.🪽

ב-4 ביוני 2026, יום חמישי הקרוב, יתקיים בבניין רבין שבקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים יום עיון ארצי לסטודנטים ולסטודנטיות לתארים מתקדמים בתולדות האמנות, בעיצוב ובתרבות חזותית. האירוע, שייערך בין השעות 09:15–17:15, הוא שיתוף פעולה בין שנקר, בצלאל והאוניברסיטה העברית, ומציג מחקרים עכשוויים של סטודנטים וסטודנטיות משלושת המוסדות.

מהחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית יציגו הגר דרומי, שתעסוק בקשר שבין אמנות וליטורגיה דרך עיון בפסיפס ההשתנות מסיני; רותם גוטל, שתציג קריאה מחודשת באיור ל"לילי ומג'נון"; יובל אשר, שתבחן קריקטורה, גרפיטי והתנגדות חזותית בפריז של מונרכיית יולי; רחל שרנזון, שתדון באוסף האמנות המודרנית של הוותיקן כפריזמה לבחינת הכנסייה הקתולית בת זמננו; ומדלן פורסלן, שתציג מחקר על מוטיב המוות והעלמה באמנות האירופית בתקופה המודרנית המוקדמת.

מוזמנות ומוזמנים להגיע!

לוח השנה מלא בתאריכים חשובים מעולם תולדות האמנות שראוי לציין!
בכל תאריך שכזה יתפרסם פוסט שכתבו הסטודנטים והסטודנטיות שלנו במיוחד עבורו. הפוסט התשיעי בסדרה : יום ההולדת של מארי קאסט 🥳 מאת הסטודנטית נועם חצרוני:

״איני מוכן להודות שאישה יכולה לצייר כל כך טוב״. כך אמר אדגר דגה על ידידתו מארי קאסאט, אמנית מוערכת מאוד שקידמה את הצגת האימפרסיוניזם במוזיאונים בארצות הברית, הגדירה מחדש את היחס לנושאים נשיים באמנות במאה ה-19, ונולדה ממש היום לפני 182 שנים.

קאסט נולדה בפנסילבניה, שם החלה ללמוד באקדמיה לאמנויות כנערה, ובשלב מאוחר יותר עזבה את אמריקה בתמיכת הוריה כדי ללמוד אמנות בפריז. מעמדה המבוסס אמנם אפשר לה ללמוד אמנות באירופה, אך אין להתעלם מכך שכאישה סיכוייה להצליח בעולם האמנות היו מוגבלים. נשים לא הורשו לשוטט בחופשיות ללא ליווי, כך שגישתן למגוון המרחבים האורבניים הייתה מוגבלת. הן גם לא יכלו להתקבל לאקול דה בוזאר, ולאור אלה קאסאט נאלצה ללמוד באקדמיות פרטיות.

בזכות עבודותיה הייחודיות הכירה את דגה ומאנה וחברה אליהם, ויצירותיה הוצגו בארבע משמונה התערוכות האימפרסיוניסטיות. קאסט, בניגוד לידידיה האימפרסיוניסטים, הייתה אישה, ועבודותיה מתארות ממבט נשי את האינטימיות שבסצנות מחיי היומיום. הדבר בא לידי ביטוי בנושאים שבוחרת לתאר: בילויי נשות הבורגנות בצרפת של המחצית השנייה של המאה ה-19, פנים הבית, תיאורים של בנות משפחתה, ובמרכז, תיאורי ילדים ואימהות. לאלה מצטרף גם סגנונה, שבמשיכות המכחול הנראות ובצבעוניות הפסטלית ניכרת ידה הנשית, ובמקביל גם ההשראה משאר חבריה האימפרסיוניסטים ומאמנות יפנית.

אופן ייצוג החוויה הנשית ביצירותיה של קאסאט אתגר את הדרך בה גברים תיארו נשים במאה ה-19. הנשים של קאסאט קוראות עיתון, מביטות על הקהל, אימהות רגישות: הן אינן אובייקט אלא סובייקט חושב ועצמאי, ונמצאות בבעלות על מבטן הייחודי.