החופש מקרוהן וקוליטיס

השבוע פורסם הראיון שלי עם דורון (שהוקלט באוגוסט השנה) ואני מקבל המון תגובות שמחממות את הלב על כמה שזה עוזר, מלמד, מזכיר ומרחיב את התודעה.

וכן, דיברנו גם על איך אפשר להירפא מקרוהן וקוליטיס.

אז למקרה שפספסתם הנה זה פה,
פנו לכם שעה וצפיה נעימה.

https://open.spotify.com/episode/1v3GRexbduvxHc0aWpdLam?si=JjaXKoSASJmTRK6Krwb2Fw

פרק 55 - על נוכחות כאן ועכשיו עם סער בר און Listen to this episode from נו, מה עכשיו?! - פודקאסט פרקטי לחיים (מבית life academy) on Spotify. סער בר-און, בן 51, תושב גבעתיים ואב ל 2 בנים. מלווה יחידים וקבוצות בתהליכים מיוחדים ועוצמתיים לשקט...

שום דבר לא קורה לנו.

זה אנחנו שקורים לדברים.
זה אנחנו שקוראים לדברים.

כדי לקחת אחריות,
ללמוד,
להתפתח,
להתגבר,
להתחזק,
להתעורר,
להבין,
לסלוח,
לאהוב ללא תנאי
ולהאיר 💫.

יש רגע כזה שבו נהיית ידיעה פנימית עמוקה שלא משנה מה יקרה, אני אהיה בסדר.

לרגע הזה קראתי שקט פנימי.

ביום שישי בהרצאה אצלי בבית,
נדבר (גם) על זה ונלמד איך לחוות את זה.

מוזמנים באהבה.
פרטים בתגובה הראשונה.

היי יקרים,
מעדכן אתכם באירועים קרובים:

ביום שישי 14.7 אקיים הרצאה בביתי בגבעתיים.
כל הפרטים בקישור:

https://secure.cardcom.solutions/e/YCWlqQ4HoEKLFDaeFtOJQA

ביום חמישי 27.7 יתחיל מסע קבוצתי נוסף אל השקט הפנימי.
גם הוא יתקיים בביתי.
כל הפרטים בקישור:

https://secure.cardcom.solutions/e/xMKz

נשארו עוד מקומות בודדים לתהליכים אישיים/זוגיים בחודשים הקרובים.

אם אתם מתחברים למה שאני כותב, מעוניינים להפוך זאת יותר למציאות חייכם ולהעמיק את ההבנה והיישום של הדברים, אולי זו ההזדמנות שלכם לעשות את הצעד הבא.

אני ממתין לכם באהבה,
סער

(בתמונה: גם בתוך שבר ומשבר, ניתן למצוא את האהבה שבתוכנו).

המסע שלי אל השקט הפנימי החל בשנת 2008 כשתוך מספר חודשים איבדתי את הבריאות שלי, הנישואין שלי והיכולת שלי לעבוד.
הרגשתי אבוד ועל סף ייאוש וחיפשתי תשובות.

המסע הזה עדיין נמשך והוא יימשך כל עוד אני כאן, אבל הוא קיבל תפנית מעניינת בספטמבר 2015, בבוקר אחד שבו התעוררתי עם שקט עמוק ומאד נעים.

הראש שלי הפסיק להציק לי.
החיים הפכו לנעימים מובנים ופשוטים הרבה יותר.

חודשיים לאחר מכן כבר התחלתי להעביר את המסע אל השקט הפנימי, אחרי שחוויתי זאת על עצמי וראיתי איך כל דבר בחיים שלי השתנה מיד עם הופעת השקט המיוחל.

מאז זכיתי ללוות בתהליכים מרגשים ומרפאים אנשים רבים מגיל 10 ועד 80, שריפאו את עצמם, את מערכות היחסים בחייהם ויצאו לדרך חדשה.

ביום ב׳ בעוד שבועיים תיפתח קבוצה חדשה של "המסע אל השקט הפנימי".

זו תהיה קבוצה קטנה מאד של אנשים שמעוניינים לעבור תהליך שיחולל שינוי עמוק בחייהם ורק חיכו לרגע המדוייק עבורם.

התהליך יכלול 12 מפגשים שבועיים שיחלו ביום ב' 3.7.23 יסתיימו ביום ב׳ 18.9.23 ויתקיימו מדי שבוע ביום ב', בין השעות 16:00-19:00 בגבעתיים.

באופן סמלי התהליך שלנו יסתיים יום לאחר ראש השנה, כך שנוכל להתחיל את השנה החדשה ממקום אחר לגמרי.
מקום נפלא עם יותר חופש ושקט.

אתם מוזמנים לבוא לתהליך עם בן/ת זוג, חבר/ה, בן משפחה, או פשוט להגיע לבד ולפגוש אנשים כמוכם, שרוצים ליהנות מהחיים ולהיות מודעים יותר, בריאים יותר, שלווים יותר, מאושרים יותר ורגועים יותר.

אתם מוזמנים למסע הכי חשוב שלנו פה – המסע אל השקט הפנימי.

פרטים בקישור בתגובה הראשונה.
פידבקים מהמסע בתגובה השניה.

לשיחת בדיקת התאמה, לפרטים נוספים ולכל שאלה פנו אליי:
0544739299
סער

תאריך יום ההולדת הלועזי שלי הוא היום,
ב 13.3.
יום ההולדת העברי שלי הוא בכ"ז באדר, השנה זה ב 20.3.

לכבוד יום ההולדת שלי, בין ה 13-20/3 ולקראת חג החירות המתקרב אני מעניק מתנה - תהליך אישי מלא איתי בדאנה לאדם אחד/אחת (דאנה = כנדיבות הלב, משלמים כמה שרוצים).

בתהליך איתי יש 13 מפגשים (+ מפגש היכרות ראשוני) הנמשכים יחד כ 40 שעות.

אשמח שתעבירו זאת הלאה ושתפו חברים ומבין מי שיפנה אליי בין ה 13-20/3 ולאחר שאשוחח עם כל הפונים, אבחר אדם אחד שיעבור איתי את התהליך.

במסורת היהודית ליום הולדתו של אדם מיוחס כח רוחני גדול.
יום ההולדת שלנו הוא הזדמנות נוספת להודות על כל הטוב שיש לנו ולהעביר את הטוב הזה הלאה בברכות ומעשים.
הזדמנות נוספת, כי ההזדמנות הזו קיימת בכל יום, בכל רגע.

ב 7.5 השנים האחרונות אני מעביר את המסע אל השקט הפנימי, תהליך התעוררות פנימי עמוק שמחבר אותנו לעצמנו, לחופש הפנימי שלנו, לבריאה ולסיבה לשמה כל אחד מאיתנו פה.

המסע שלנו לעולם אינו נגמר,
אך אפשר שהוא יהיה מודע יותר, נעים יותר ואוהב יותר.
אפשר שהוא יהיה מסע של אהבה.

תודה על היותכם חלק מהמסע שלי 💜🙏,
סער

לגלות את הדרך.

הדבר החשוב והבסיסי ביותר הוא להרגיש טוב פיזית.
כשמרגישים טוב פיזית,
קל יותר למצוא שקט פנימי.

הדבר החשוב והבסיסי ביותר הוא להיות עם שקט פנימי.
כשיש שקט פנימי,
קל יותר להרגיש טוב פיזית.

שתי דרכים,
שתי גישות,
שתי תנועות
לעבר אותה המטרה: רווחה פיזית, נפשית, ותודעתית-רוחנית.

אני תוהה,
האם אפשר למצוא שקט פנימי בזמן מחלה פעילה?
האם אפשר למצוא שקט פנימי בתוך הרבה מוגבלויות פיזיות?

אני חושב שאפשר.
ראיתי שזה אפשרי.

אני תוהה,
האם אפשר להבריא ממחלה כשאין שקט פנימי?
האם אפשר לצאת ממוגבלויות פיזיות ללא שקט פנימי?

אני חושב שאפשר.
ראיתי שזה אפשרי.

אז מה עושים?
מאיפה מתחילים?
במה להתמקד?

אני חושב שכדאי להתמקד במה שעובד.
לנו.

כדאי להתמקד במה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו, וזה בסדר אם עושים גם וגם, כי רוב הזמן, החיים הם לא שחור או לבן, אלא כל קשת הגוונים שביניהם.

מה שעובד.
כן,
אני בעד מה שעובד.

ומה שעבד לנו פעם אולי לא עובד לנו עכשיו ומה שלא עבד לנו פעם אולי יעבוד לנו עכשיו.

להישאר פתוחים, כנים ואמיצים ולגלות את מה שעובד לנו הכי טוב.

לכל אחד יש את הדרך הייחודית לו
שיכולה לעבוד עבורו.

מסע החיים,
הוא לגלות את הדרך שלנו
צעד אחר צעד
לפעמים אולי בפחד
ולפעמים באהבה 💜.

שמעתי שהיום זה יום המודעות הבינלאומי למחלות מעי דלקתיות: קרוהן וקוליטיס.

אלה מחלות שיודעות להיות מאד קשות ולא נעימות.

(גם) אלה מחלות שהרפואה המערבית לא ממש מבינה, ולעיתים קרובות בטיפולים שהיא מציעה היא עושה יותר נזק מתועלת.

ביום הזה אני רק רוצה לשלוח חיבוק חזק של תמיכה לכל מי שמתמודד איתן ולמשפחות, ולהגיד לכם שתהיו אופטימיים ושלא חייבים לחיות איתן כך.

הגישה שלי היא פשוטה מאד.

כשמגיעים אליי ושואלים את דעתי לגבי תרופה או ניתוח כזה או אחר אני מסביר שכל עוד אין לנו שקט פנימי, לעולם לא נדע אם יש צורך בתרופה/ניתוח משום שללא שקט פנימי כל המערכות שלנו גם כך לא באיזון.

אני ממליץ להגיע קודם כל לשקט פנימי ואז לראות אם יש צורך בדברים נוספים.
במרבית המקרים אין צורך ואין כבר מחלה פעילה.

הסיבה לכך היא שהגוף שלנו הרבה יותר חכם מאיתנו והוא אינו צריך את העזרה שלנו כדי להיות באיזון או להירפא.
הוא צריך שנפסיק להפריע לו עם כ 50,000 מחשבות ביום, רובן לא קשורות למה שקורה עכשיו ואת רובן לא בחרנו.

הגוף שלנו יודע לרפא את עצמו,
הוא רק צריך שקט פנימי כדי לעשות זאת.

כמובן שתזונה נכונה יותר לנו ופעילות גופנית יכולים לעזור מאד, אבל הדגש שלי עליהם בתהליכים הוא קטן יחסית וכבר ראיתי אנשים שאוכלים סטייקים באופן קבוע (בניגוד להמלצתי) ומחלימים ממחלות כאלה לאחר שמצאו שקט פנימי.

על כל אחד למצוא את הדרך המדוייקת לו וכדאי בעיניי ששקט פנימי יהיה הבסיס לדרך הזו משום שכשיש שקט פנימי גם שאר "הבעיות" מסתדרות, לא רק המחלות.

אני רוצה לברך את כל מי שעוסק בלשפר את חייהם של מבריאים ממחלות אלה ואחרות - אתם עושים עבודת קודש ותודה עליכם 🙏.

בהזדמנות זאת אני רוצה להתנצל בפני המבריאים מהמחלות הללו ואחרות (אני ממליץ לכם להוציא את המילה חולה מהלקסיקון שלכם ולהסתכל על זה כך: או שאנחנו בריאים או שאנחנו מבריאים) על שלרוב אינני כותב על מחלות ספציפיות וגם לא כותב הרבה בעמוד שלי: החופש מקרוהן וקוליטיס.

פתחתי את העמוד הזה לפני כ 7 שנים כשחשבתי שזאת השליחות שלי ואחרי שפגשתי מספר אנשים עם קרוהן ואחרי שעה איתי המחלה כבר לא עניינה אותם אלא רצו רק שקט ובהירות כמו שחוו ממני, הבנתי שהעניין הוא יותר להתרכז בשקט פנימי ופחות במחלה כזו או אחרת.

זה לא משום שאיני מודע למחלות או לסבל שהן גורמות, או להבדלים מסוימים ביניהן, אלא משום שהפתרון להן, כמו גם לרוב הדברים האחרים מהם אנו סובלים, הוא אותו הפתרון בעיניי: שקט פנימי.

אז ליבי ורוחי איתכם.

אתם אנשים אמיצים שמתמודדים עם מצבים קשים מאד ודעו שיש מי שחווה את מה שאתם חווים, מבין מה שאתם עוברים פיזית, נפשית, רגשית, חברתית, ויכול לעזור לכם.

באהבה רבה ♥️,
סער.

בודהה והאמת.

סיפור ההארה של הבודהה
או יותר נכון מה שקרה שם רגע אחרי שהפך מואר,
מזכיר לי את מה שקורה בעולם שלנו גם כיום.

אני מקצר וקופץ ישר לסוף.

לפני כ 2500 שנה,
לאחר שהלך במשך כשש שנים ברחבי הודו לחפש את פתרון החידה לסבל האנושי,
למד מכל מאסטר שיכל,
ניסה שיטות שונות,
סיגף והרעיב את גופו,
הגיע הנסיך סידהרתא גאוטמה ביחד עם כחמשת מאמיניו לגדה של נהר.

בכוחותיו האחרונים, תשוש, הצליח בקושי לחצות את הנהר,
התיישב מתחת לעץ גדול ואמר:
"אני לא זז מפה עד שאני מבין איך יוצאים לחופש מהסבל,
עד שאני מבין את פתרון החידה לסבל האנושי".

לאחר זמן מה הוא חווה שם את ההארה המפורסמת.

מה שפחות מפורסם זה מה שקרה שם לאחר מכן.
כשפקח את עיניו לראשונה כאדם מואר (זה אגב פירוש השם בודהה),
הוא קרן אור, אהבה ושקט.
מאמיניו שישבו סביבו היו נרגשים לשמוע מה יאמר כעת זה שהשתחרר מהסבל,
מה ילמד אותם כעת המואר.

בודהה הסתכל עליהם, חייך ואמר בשקט:
"בואו נכין משהו לאכול".

מאמיניו היו בהלם.

שש שנים הם הלכו אחריו לכל מקום,
שש שנים האמינו בדרכו,
תמכו בו וחיזקו אותו
וכעת כשהוא יכול ללמד אותם לימוד רוחני מעמיק,
כשהוא יכול ללמד אותם את סודות החיים,
כשניכר מפניו הקורנות שהפך מואר,
זה מה שהוא בוחר לומר?
באוכל הוא רוצה להתעסק?

הם התאכזבו מאד ועזבו אותו שם מתחת לעץ לבד.

אתם מבינים?
כשבודהה סבל הם ליוו אותו והיו נאמנים לו
וכשהפך לאדם מואר עזבו אותו
משום שלא עמד בציפיות שלהם.
האמת שאמר להם לא התאימה להם.

ולמה הוא אמר את זה?
הסיבה היא שתקופה ארוכה מאד הם האמינו שלסגף את הגוף,
לא לאכול ולשתות כמעט בכלל,
זו הדרך לחופש מהמגבלות האנושיות.
זו היתה דרכם וזו הדרך בה הוא הוביל אותם.

אך כשהתעורר,
כשחווה הארה והבין שזה לא ממש חייב להיות כך,
כשאמר להם עזבו שטויות,
בואו נאכל משהו,
זו היתה בעיניהם בגידה בדרך בה האמינו.
זו היתה אכזבה גדולה.

זה מדהים בעיניי.

יושב מולם אדם מואר
במצב תודעתי כל כך כל כך נדיר,
אדם שהם היו מוכנים לעשות הכל
כדי לעזור לו להתעורר,
לעזור לו להפסיק לסבול,
וברגע שהוא התעורר והשתחרר מהסבל,
הם עדיין לא יכלו לשמוט את האמונה שהחזיקו
לגבי מהי הדרך הנכונה להתעוררות.
לא יכלו לקבל את האמת שיצאה מפיו.
לא יכלו שלא להתעקש על הדרך שלא עבדה להם.

אולי פחדו להודות שבזבזו כל כך הרבה זמן
ואולי היתה זו סיבה אחרת.

הם חשבו שהוא השתגע,
אך הוא הפך לאחד המורים הגדולים והמפורסמים בתולדות האנושות.

מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה לגבי העולם כיום?

האם גם לנו יש אמונות שמפריעות לנו לקבל את האמת הקיימת מולנו?
האם אנו ממשיכים להחזיק באמונה או דיעה גם כשהיא לא עובדת לנו?
האם יש בנו פתיחות אמיתית למצוא את הדרך לחיות את החיים שאנו רוצים?
האם המחויבות שלנו היא לדרך או למטרה?
האם כשאמת מונחת לפנינו אנו מסוגלים להבחין בה?
האם העולם כמו שאנו מכירים אותו כיום הוא לא תוצאה של האמונות שלנו?

זה דורש אומץ אדיר להודות שטעינו
זה דורש לסלוח לעצמנו שלא ידענו אחרת
זה דורש מחויבות למטרה ולא רק לדרך
זה דורש פתיחות
זה דורש נוכחות
זה דורש קבלה.
כל הדברים שהאגו שלנו לא אוהב לעשות.

ואולי
אם נעשה יותר את הדברים שהאגו שלנו לא אוהב
נצא לחופש ממנו
ונתעורר למציאות האמיתית
ולא זו שמוקרנת על ידו.

האמת היא אמת גם אם אף אחד לא מאמין בה
והשקר הוא שקר גם אם כולם מאמינים בו.

אני מזמין אתכם למסע איתי אל השקט הפנימי
כי בשביל לחיות חיים שלווים ומאושרים
צריך אומץ
לוותר על הפחד,
לוותר על השליטה
ולבחור בחיים.

הרשו לי להראות לכם את הדרך לחיים מדהימים,
חיים של חופש ושקט פנימיים.

תודה שקראתם,
סער

הלוואי שהיתה
משחת שקט פנימי
לאור הפנים 😉.

כזו שמורחים בבוקר ולפני השינה
והיא מאירה לנו את הפנים ואת הבפנים.

אז משחה כזו עדיין אין,
אבל מה שיש זה מסע.

מסע אל השקט הפנימי ✨.

תהליך קצר וממוקד מאד
שמלמד דרך פשוטה, כייפית ועוצמתית
ליצור לעצמנו חיים עם שקט פנימי.

יצרתי את התהליך מתוך המסע האישי שלי,
והוא נקרא ״מסע״,
לא כי התהליך איתי ארוך,
אלא כי המסע שלנו אל השקט הפנימי
הוא ארוך ונמשך.

מה שהתהליך עושה
הוא לדייק את הדברים ולפשט אותם מאד
והוא נותן כלים מאד עוצמתיים
ותובנות מאד חשובות
בעזרתם קל יותר לעבור את החיים בנעימות ובאהבה.

כשאנחנו רוצים לטייל בג׳ונגל פראי שיכול להיות מפחיד,
אנחנו נעזרים במדריך שמכיר היטב את השטח.
גם כדי לשמור על עצמנו
וגם כדי לא לבזבז סתם זמן.

לעיתים החיים יודעים להיות ג׳ונגל פראי
מפחיד ומסוכן.
במיוחד אם לא מבינים אותם.

אני מדריך, יועץ, מורה
לחיים של אושר, בריאות,
אהבה ושקט פנימי.

אבל אולי במקום שאספר לכם אני על תהליך
המסע אל השקט הפנימי,
אני אעשה משהו שלא עשיתי כמעט אף פעם,
ואפנה אתכם למה שאומרים מי שכבר עברו את המסע.

אני לא אוהב לפרסם את זה,
אבל אחרת איך תדעו?

אז הנה הפידבקים בעמוד הפייסבוק:

https://www.facebook.com/the.inner.peace.journey/reviews/

עוד פידבקים באתר:
https://saarbaron.co.il/פידבקים/

וסרטון קצר עם כמה פידבקים:
https://youtu.be/-3HGWFd_HuM

אתם יכולים לעשות תהליך אישי,
תהליך זוגי,
או תהליך של כמה חברים/חברות יחד בקבוצה אישית לכם.

לעוד פרטים פנו אליי
ובנוסף אם תרצו שאגיע להרצאה/סדנה פרטית אצלכם בבית/בארגון,
דברו איתי.

תראו,
יש משהו מרגש מאד בסיום שנה,
סיום תקופה.

זה גם מראה לנו איך הזמן עובר מהר
ושהכל זמני
וגם פותח אינסוף אפשרויות חדשות ליצירת שנה חדשה שיכולה להיות יותר תלויה בנו.

תנו לעצמכם מתנה
והתחילו את שנת 2022 אחרת.

מגיע לכם אור בפנים ☺️💜🙏.

ובהזדמנות זו אני רוצה להודות
לכל מי שהגיע אליי לתהליכים עד היום.

יש לי פינה חמה בלב לכל אחד ואחת מכם.

אתם חלק חשוב ועיקרי מהחיים שלי בכלל,
ומהשליחות בה בחרתי בפרט.

כן,
בשבילי זו לגמרי שליחות
ואתם מאפשרים לי להגשים אותה יום יום.

תודה על הזכות
ושתהיה שנה מלאת שקט פנימי לכולם 💜.

הפחד שלנו מלהיכשל,
מלהיפגע,
גדול פי 3 מהרצון להצליח,
כך לפי מחקרים רבים.

מה זה אומר?

זה אומר שמה שמנחה אותנו,
גם אם לעיתים באופן לא מודע,
זה הצורך לא להיפגע.
וזה מנחה אותנו הרבה יותר מהרצון להצליח.

להיפגע ממה?
להצליח במה?
בהכל.

באהבה,
כלכלית,
בבריאות,
ובמטרות ויעדים שונים החשובים לנו.

מדוע זה כך?
כנראה שנפגענו חזק וכואב מספר פעמים בעבר
וההרגשה היתה כה נוראית,
הביקורת שקיבלנו מהסביבה
ובעיקר מעצמנו,
היתה כה כואבת,
שבאופן לא מודע עשינו עם עצמנו הסכם:
לא עוד!

וזהו.
הסינדול העצמי הושלם.

עכשיו הסיכוי שניפגע פחת משמעותית,
אך גם הסיכוי לחיות,
להתפתח,
להגשים,
להצליח,
לצמוח,
לחוות,
פחתו משמעותית.

בטבע זה לא בדיוק כך.
הפרח לא היה נפתח
אם היה חושש ממה שיקרה לו.

העץ לא היה גדל
אם היה חושש שיאונה לו רע כשיהיה גדול
ויהפוך לאטרקטיבי.

אי אפשר גם לרצות להיות אחד עם החיים
וגם להציב להם תנאים.

מי אמר שאי אפשר?
החיים אמרו.
כך הם מראים לנו
אם יהיה לנו האומץ לראות זאת.

אני חושב על הדברים שהצלחתי להשיג בחיי
ומבין שזה לא היה יכול לקרות אם מה שהניע אותי היה הפחד מכאב.

אני חושב על הדברים שלא הצלחתי להשיג בחיי
ומבין שזה לא קרה בגלל הפחד מלהיפגע ולחוות כאב.
אני בטוח שכך זה גם אצלכם.

דוגמה קטנה:
בחטיבת הביניים הייתי בכיתת ספורט.
קבלו סצינה:
אני עומד כמה עשרות מטרים מול בור קפיצה לרוחק.
המורה מזניק אותי לרוץ ולקפוץ הכי רחוק שאוכל.

מתוך 100% מחשבות שודאי היו לי,
כמה אחוז מהן היו שאני יכול לנחות לא טוב ולהיפצע קשות?
כמה אחוז מחשבות היו לי שלא אצליח והכיתה תצחק עליי?
כנראה שלא הרבה, אם בכלל.

איך אני יודע?

כי אם היו לי הרבה מחשבות כאלה,
הן כבר היו הופכות לתחושה של פחד בגוף הפיזי ולא הייתי יכול לקפוץ,
ודאי לא לקפוץ היטב.

לכולנו היו רגעים רבים כאלה בחיים,
בהם מה שהניע אותנו
לא היה הפחד מלהיפגע,
אלא הרצון להצליח.

זאת אומרת שזה אפשרי לנו.

אבל מעניין לראות שזו יכולת שנחלשה עם השנים וההתבגרות שלנו.

לרוב,
ככל שאנו מתבגרים יותר,
כך נחשוש יותר להיפגע ולכאוב.
עייפנו מלכאוב.

היה פעם קואצ׳ר נחמד בתוכנית טלויזיה שהיה אומר למאומנים שלו שפחדו לעשות צעד רציני עבור ההצלחה שלהם:
״מקסימום זה יצליח. אני לא מבין ממה אתה מפחד. את הכישלון כבר השגת. הוא קיים עכשיו.״

אני זוכר זאת כי זה העיף לי את המוח.
חשבתי שזו הסתכלות חכמה מאד.

בחור יושב בבר ורואה בחורה שמאד מוצאת חן בעיניו יושבת עם חברתה.

בעולם בו אין פחד,
ודאי היה ניגש אליה ואומר לה כמה מילים מהלב, ויהיה מה שיהיה.

בפועל,
מה שיקרה לרובנו,
זה שבגלל הפחד של הפגיעה והכאב מה״לא״,
לא נעשה דבר.

ולא רק שלא נעשה דבר,
אלא נניח מלא הנחות לגביה שיחזקו את ההחלטה שלא לגשת אליה.
סיפור.
דמיוני.

אם הקואצ׳ר הזה היה שם ודאי היה אומר:
״את הלא שלך כבר קיבלת.״

היית שואל ״איך קיבלתי? עוד לא ניגשתי אליה.״

והוא היה משיב: ״אתם ביחד כרגע? אתם זוג?״

״לא״ היית משיב.

״בדיוק. אז את ה׳לא׳ כבר יש לך. אם תיגש אולי יהיה כן. מקסימום זה יצליח.״

ובעיניי כך זה לגבי הכל בחיים.

עוד סיפור ידוע שממחיש זאת היטב:
אדם נתקע בשעת לילה מאוחרת עם פנצ׳ר ברכבו בכביש מבודד.
הסוללה בטלפון נגמרה.
הוא מגלה שאין לו ג׳ק בשביל להחליף את הגלגל.

רגע לפני שהוא מתייאש הוא עולה על גבעה קטנה ומביט סביב.
לשמחתו הוא רואה בית במרחק של כמה מאות מטרים ממנו.

מיד הוא מתחיל ללכת לכיוון הבית,
מקווה מאד שיוכלו לעזור לו.

בדרך,
הוא מנהל ומדמיין את הסיטואציה העתידית שתקרה:
״אני אדפוק בדלת, והם לא ישמעו, אז אדפוק יותר ויותר חזק ואז בעל הבית יפתח לי כועס ויצעק עליי שהערתי אותו ויתפתח ריב.״

וכך, בעודו הולך לכיוון הבית הוא הופך יותר ויותר כועס ויותר ויותר מתגונן מהכאב שיופיע עם המפגש הצפוי.

ואז הוא מגיע לבית ודופק בדלת רותח מכעס.

בחור נחמד פותח לו את הדלת בחיוך,
אך ידידנו כבר מחומם עליו לגמרי ורק אומר לבחור ההמום:
״אתה יודע מה, קח את הג׳ק שלך ולך לעזאזל!״.

זהו.
עכשיו אי אפשר להתאכזב,
אי אפשר להיפגע,
כי הרסנו את זה במו ידינו.

אז מה עושים?

יש כמה גישות.
גישה אחת, הנפוצה ביותר, אומרת בוא נעבוד על האומץ שלך.
אני מבין שיש המון פחד אבל בוא תהיה אמיץ, בוא תראה מה אתה יכול להרויח מכך.

גישה אחרת אומרת:
אומץ נדרש רק כשיש פחד,
אך מה אם אפשר להגיע למצב בוא אין פחד ואז לא נדרש אומץ?
בגישה הזו עובדים על המקור -
שחרור הפחד מהכאב,
הפחד מלהיפגע,
הפחד מלהיכשל.

כשהפחד איננו,
אין מה שיגביל אותנו.

אני תמיד מעדיף לעבוד עם עצמי ועם אחרים בעיקר על הגישה השניה.

קראתי לעבודה הזו:
״המסע אל השקט הפנימי״.

כן,
לומדים גם להיות אמיצים יותר,
אך עיקר העבודה היא להיפטר מהפחד מהכאב והפגיעה.

זה דורש להגיע לעומקים חדשים בתוכנו,
כאלה שלא הכרנו.
זה דורש להגיע למעמקי ההוויה שלנו,
מעמקי מי שאנחנו באמת
לפני הפחדים שהמיינד שלנו יצר,
כביכול כדי להגן עלינו,
אך האמת היא שהוא עושה זאת כדי להגן על עצמו בתוכנו.
מפנינו.

וכך במסע ההתעוררות
המיינד חוזר לתפקידו הטבעי
לעזור לנו לשרוד,
להתריע מפני סכנות קיצוניות.

בשאר הזמן,
הוא שקט.
מחכה לפקודות
ולא מחלק אותן.

ואז באופן טבעי
אנו עוברים ממצב של:
״זה יכול להיות כישלון כואב מאד״
ל: ״זה יכול להצליח״.

הבדל קטן אבל ענק.
הבדל משנה חיים.

נסו.
מקסימום זה יצליח 😉🙏.