Monomyth-Tome Nahmias- Calic

כבר שנים שאני עובדת עם אנשים על הפחד הכל כך עמוק שלהם,
של לדבר אנגלית מול אחרים, במקום העבודה שלהם.
להעביר ישיבות צוות, פרזנטציות מקצועיות.
לעבור ראיונות עבודה באנגלית.

אני לומדת, חוקרת, מעמיקה בכל הכלים והזוויות שיכולים לעזור להם לעשות את זה בהצלחה. להקל את החשש.
לאפשר להם להיות בשיאם לפחות כמו שהם בעברית- גם באנגלית.

וזה באמת עובד!!

אבל דבר אחד הרגשתי כבר תקופה שכל כך חסר לי .....וזה – עבודה עם הגוף.
כי עד כמה שהכלים הקוגניטיביים אפקטיביים (!) לפעמים הכל מתחיל שם.

אז מה עשיתי?

הקשבתי לאחת הלקוחות החכמות והאהובות שלי @ Or Israel שכבר בשיחה הראשונה שלנו אמרה לי "את חייבת להכיר את שרון והלל! אתם מחזיקים ממש באותה ההסתכלות על עמידה מול קהל, והתגברות על פחדים ו....הכל".
אז התחלתי לעקוב. להקשיב לפודקסט. לבלוע את פרופיל האינסטגרם של המעבדה בשקיקה.

ונרשמתי!

הלכתי ללמוד את הדבר שאני באמת טובה בו- עמידה מול קהל- כדי להפוך למעולה בו. וכדי לעשות את זה בצורה הרבה פחות אינטואיטיבית. להבין את הסיפור הזה לעומק. ולקבל כלי פרקטיים שיעזרו לי לעזור ללקוחות שלי.

כי בסוף זה ברור- הפחד מלעמוד מול קהל זהה לפחד של לדבר שפה זרה מול אחרים. הכל מתחיל בנגמר במה יגידו עלינו, איך נתפקד, ואיך משתחררים באמת, ומצליחים להיות עצמנו.

מאמינים שכבר אחרי שני שיעורים הכנסתי תרגילים של שרון לקבוצות התרגול בוקר שלי??

וזוהי רק ההתחלה...

בקרוב- פוסטים קונקרטיים על הכלים הנפלאים שלמדתי ואיך אלה יעזרו לכם לדבר בביטחון באנגלית במקום העבודה שלכם.

מתרגשת...!

אין דבר שאלון, הבן שלי, אוהב יותר מאשר לבשל ולהמציא מתכונים ותבלינים.

מאז שהוא היה קטן הוא נמשך לעבוד במטבח הצעצוע שלו, ששימש כבייביסיטר מדופלמת במשך הרבה מאוד זמן.
הוא היה מתעורר בבוקר כמו טבח שצריך להאכיל בסיס שלם של חיילים רעבים, ומתחיל לעבוד במרץ במטבח הצעצוע שלו.

היום, כשהוא כבר בן ארבע וחצי, הדבר שהוא הכי אוהב לעשות זה להמציא מתכונים משל עצמו.
וכל פעם זה נראה אחרת לחלוטין.

יש שם קמח, וזעתר. וסילאן. וטיפה טיפה סוכר חום. ועוד קצת לבן. הרבה מאוד מלח. וקצת פילפל. עוד קצת טחינה ושמן זית- וקדימה לתנור. או למיקרו. או לבחוש על הגז.

כל יום משהו קצת אחר.

ואנחנו שלא רצינו לדכא את יצר היצירתיות זרמנו איתו. עם הזמן חשבנו, שאולי הגיע הזמן לנסות לכוון אותו קצת- אולי זעתר, סילאן ומלח זה לא השילוב האידיאלי?

וכך יצא, יום אחד כשעבד על אחד המתכונים שלו ניסיתי להגיד לו:
"אלון, בו ננסה ליצור משהו שגם יהיה כיף להכין וגם יעבוד ויהיה לנו כיף וטעים לאכול אחר כך (כמו שקורה במתכונים מסודרים שאנחנו מכינים). השילובים האלה לא תמיד מצליחים ואתה בסוף לא אוכל אותם".

והוא? הוא הסתכל עלי בביטחון גמור. כמו מישהו שאף אחד לא יזיז אותו ממקומו. ואמר:
"אמא, מתכון יוצא לפעמים טעים, ולפעמים לא טעים. ככה זה".

ואני?
התמוגגתי....וחשבתי לעצמי- הלוואי שגם אני, ואנחנו כמבוגרים, נצליח לגשת לכל מלאכה ברוח הזאת.

נעשה ככה מכל הלב והנשמה (אולי קצת יותר מוכוונים ממנו....) ונדע בשלמות- שלפעמים זה יצליח. ולפעמים לא. אבל חוסר הצלחה- זה לא מה שיעצור בעדנו.

אז יאללה. בואו נעז.
בעבודה.
ובאנגלית!
יאללה- תגישי קורות חיים. כן כן גם אם זה באנגלית.
תסכים להוביל את הפרוייקט הזה- גם אם הוא גלובאלי.

אולי בטעות,
הפעם,
זה גם יצליח.

אי של קסם בתוך הטרלול בו אנחנו חיים.

לפעמים זה כל מה שצריך כדי למלא את המצברים.

סמינר "כריזמה נשית" של נילי פרץ האחת והיחידה.

יום שלם גדוש בהשראה וכל טוב.

אז מעבר לכל מה שקבלתי כאשת מקצוע שמנהיגות, הובלה וקבוצות הוא חלק אינהרנטי מכל מה שהיא עושה, הנה שלושה דברים (מבין רבים!) שלקחתי מהיום הזה ואיך הם יכולים לעזור לביטחון שלנו לדבר אנגלית בעבודה:

✨ כריזמה מורכבת מעבודה חזקה ונכונה על ה-Mindset שלנו, וגם על הגוף שלנו והאופן שאנחנו נושאים אותו במרחב. כן, המילים שאנחנו אומרים הם חלק מהסיפור. אבל זה רחוק מלהיות הסיפור כולו. הרבה פעמים חיוך מכל הלב יכול להיות חשוב בהרבה מעוד מילה מפוצצת באנגלית.

✨ אנחנו נתפסים כריזמתיים יותר, מעניינים יותר ואהובים יותר(!) כאשר אנחנו מתעניינים (באמת!) באחרים. ועניין באחרים הוא דבר עמוק ששווה יותר מכל דיוק שפתי שהוא.

✨ להביא את עצמנו במלואנו ולהפעיל את הכריזמה שבנו עד הסוף- מצריך מאיתנו להסכים לקחת סיכון. אולי נהיה too much . אולי לא יאהבו אותנו. אולי משהו יתפקשש לנו בדרך. בדיוק כמו המצב שאנחנו מסכימים להסתכן ולדבר אנגלית בסביבה מקצועית ששופטת את הביצועים שלנו. אבל לקיחת סיכון היא חלק מהחיים של אנשים שהולכים עד הסוף. שמחליטים לא להיות צופים מהצד. שרוצים להגיע למקומות משמעותיים בהם הם יוכלו לגעת, להוביל, לעשות. להשפיע. גם אם זה מפחיד.

מאחלת לכולנו איים של שפיות.
קצת יותר שקט.

והשראה כמו זו שזכיתי לה היום.

בתקופה האחרונה אני לא מצליחה להבין אם חם או קר.
יום אחד אני עטופה בסוודרים כבדים ולמחרת מוצאת את עצמי עם חולצה קצרה. מחליפה את הפוך בשמיכה דקה ובחזרה בערך כל לילה שני.

ונשבעת שזה מרגיש לי בדיוק כמו "שגרת המלחמה" הזו.

רגע אחד יושבת בממ"ד, מנסה להמציא את עצמי כל פעם מחדש עם היצירה או התבשיל הבא שאכין עם אלון ורגע אחד אחרי יושבת מול המחשב ממשיכה לעשות, לבנות ולפתח את העסק כאילו כלום.

אז מצד אחד זה קשה. מאוד.
מצד שני- זה ממש אוויר לנשימה.

אין לי ספק שהאמביוולנטיות ההזויה הזו מלווה את כולנו.....

אז אני מניחה שלצד הקושי, הבלאגן, וחוסר הודאות לפעמים ריח של שגרה, למידה, גדילה והתפתחות יכול לעשות לנו טוב.

ובמקרה שגם אתם מזדהים, אני רוצה לשתף שבחודשים האחרונים קורס הדגל שלי Dare לאנגלית והתפתחות אישית- מקצועית עבר שדרוגים שלא מהעולם הזה!

תיאוריות וכלים חדשים להתפתחות אישית ומקצועית, סדנת ההתמודדות עם בלאקאאוטים (Blackouts) שלי נכנסה להיות חלק אינהרנטי מהסילבוס. סדרת סרטונים שמלווה את הקורס הסוקרת את הטעויות הנפוצות של ישראלים באנגלית. וכרגיל עבודה עמוקה ויסודית לא רק על האנגלית עצמה, אלא בעיקר על איך לדבר אנגלית בביטחון בעבודה.

כי עבור מי שכבר מדבר, עבודה על השפה בלבד פשוט לא מספיקה כדי לפרוץ.

שני קורסים חדשים נפתחים בסוף אפריל עם מחיר מיוחד לנרשמים עד סוף מרץ.

ואיך אפשר בלי דף נחיתה חדש בעזרתם של Hason ו- Alex Osadchi המוכשרים! (קישור בתגובה הראשונה).

זו חוויה ממש עמוקה, מעניינת (ולפעמים גם מפחידה) לראות איך הבייבי (והפעם אני מדברת על העסק...) שלי גדל ומתפתח.

ורוצה לחלוק את זה איתכם.

אשמח מאוד לשיתופים עם כל מי שזה עשוי להיות לו רלוונטי.

היום קרה לי דבר מעניין.

יצרתי סדנה והעברתי אותה לקבוצה אהובה שלי שסיימה לפני חודש. נפגשנו, התחלנו לעבוד, ואחרי כחמש דקות- הבנתי שהסדנה, כפי שהיא- לחלוטין לא רלוונטית עבורם.

אז מה קרה שם?

נפגשנו כדי ללמוד על ה- Narrative Identity. בגדול- ההבנה העמוקה שהזהות שלנו נבנית בסופו של יום מהסיפורים שאנחנו בוחרים לספר לעצמנו. והרבה פעמים הסיפורים האלה פשוט לא משרתים אותנו. הם אולי היו רלוונטיים פעם, והייתה סיבה שספרנו אותם לעצמנו. אבל היום הם לא רק לא משרתים אותנו, הם אולי אפילו מזיקים לנו.

אם רק נצליח להבינם לעומק, להבין איך הם שרתו אותנו, בסוף נוכל גם לשחרר אותם ולספר סיפור אחר, מדויק יותר, כזה שיעזור לנו לחזק את הזהות של מי שאנחנו רוצים להיות.

ןבהקשר שלנו, כמובן שאנחנו עובדים על הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו סביב האנגלית שלנו.

בשיחות הטלפון הראשונות עם מתעניינים, אני שומעת סיפורים מאוד דומים:
"אני לא טובה באנגלית" ,"אני לא יכול להוביל ישיבה באנגלית","זה גדול עליי".

אז איך לעזאזל נפרדים מהסיפור הזה?

הסדנה נפתחה בשאלה:
"איזה סיפור אתם מספרים לעצמכם היום על האנגלית שלכם?"

ואני לא בטוחה למה, אבל נשבעת שהופתעתי מהתשובה הכל כך גורפת.

"אם הייתי שואלת את זה לפני הקורס, הסיפור היה ש"אני לא מספיק טובה באנגלית", "לא מסוגל להציע את עצמי למשרה הדורשת אנגלית טובה", לא יכולה להוביל ישיבת צוות באנגלית". אבל היום- היום אני ממש לא שם.

כך אמרו כולם, כל אחד במילים שלו.

מצד אחד אני שואלת את עצמי למה כל כך הופתעתי, הרי זו בדיוק המטרה של הקורס, והם סיימו לפני חודש. מצד שני- מודה שהופעתי.

אז לצד ההבנה שהסדנה הולכת להתמקד בנושא אחר, ולא באנגלית, הוצפתי בנחת. וגאווה. ושמחה.

זה באמת עובד. הם באמת הצליחו לעבור תהליך ששינה את הסיפור שלהם על עצמם, על האנגלית שלהם ועל מה הם מסוגלים לעשות איתה.

איזה כיף.

אז מה יהיה על הסדנה? היא כנראה תשולב בשלבים אחרים של התהליך שהלקוחות שלי עוברים, כי אני באמת אוהבת אותה וחושבת שהיא יכולה להועיל.

הקבוצה הספציפית הזו עשתה את כל הסדנה על תהליכים פנימיים אחרים שהם רוצים להצליח לשנות את הסיפור שמוביל אותם (באנגלית כמובן, כן?).
ואני? אני יצאתי עם לב מלא בשמחה וידיעה שאני במקום הנכון.

אז מה הקשר בין kintsugi -אומנות יפנית בת מאות שנים,
לבין היכולת שלכם לדבר אנגלית בביטחון?

Kintsugi היא אומנות יפנית, בה מתקנים כלי חרס שבורים באמצעות לכה המעורבת באבקת זהב.

השברים שלו לא מוסתרים- להיפך- הם מודגשים בגאווה!

הכלי החדש נחשב ליפה יותר והרבה פעמים גם ליוקרתי יותר מהמקור דווקא בזכות "הפגמים" שלו.

גם אנחנו נושאים איתנו פגמים.

וכן, אני באמת מאמינה שהפגמים האלה וחוסר השלמות שאנחנו מביאים איתנו- זה מה שעושה אותנו מי שאנחנו.

הרבה פעמים מבטא חינני (כל עוד אינו פוגם בהגיה נכונה).

טעות קטנה פה ושכחה של מילה שם.

הם חלק מהיופי, מהטבעיות, והאותנטיות שאנחנו מביאים איתנו.

ולא, אני לא אומרת לשאוף לטעויות. או חלילה לייצר כאלה בכוונה כי זה חינני.

אני אומרת שחלק מראייה חומלת מצליחה לראות גם את היופי שברגעי אי השלמות.

ולהבין שדווקא הם, יכולים להיות אלה שמייצרים קרבה.

It’s perfectly imperfect.

זה ממש בסדר שמרגיש לך "לא טבעי" לדבר אנגלית

הפה עובד קצת אחרת.
רב הצלילים מאוד שונים מעברית.
אנחנו חושבים יותר לאט,
ומביעים את הרעיונות שלנו באופן שונה.

ולכן,
זה לא אמור להרגיש טבעי.

בדיוק כמו שבהתחלה
ללכת לא היה טבעי לנו.
ולשחות.
ולבשל,
ולנקות.
וגם לבדוק את הווטס אפ או המייל פעם,
ממש לא היה חלק מסדר היום שלנו.

הדברים האלה הפכו לטבעיים ככל שחזרנו עליהם.

עשינו אותם עוד ועוד עד שהם הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.

לדבר אנגלית זה שריר.
ככל שנפעיל אותו יותר- ככה הוא יתחזק.
וככה נרגיש נוח וטבעי יותר להפעיל אותו.

הדרך לטבעי, עוברת הרבה פעמים דרך הלא טבעי.

וזה ממש בסדר.