אישה . רחמה . דמה

אני מבקשת סליחה מעצמי
סליחה לחלקים הנקביים שבתוכי שהאשמתי אותם בכל
שלא קיבלתי את עצמי בחמלה ובאהבה כמו שזה, בקצב של זה, בנוכחות עם מה שאני בכאן ועכשיו
סליחה, סליחה מעצמי לעצמי על שניכסתי לעצמי חלקים זכריים ביקורתיים, חורצים גורלות, מעכבים, לא רואים אותי בשלמותי,
סליחה שזלזלתי בעצמי
סליחה שלא תמיד ראיתי את היופי והפאר שקיימים בי
סליחה
סליחה על כל הפעמים ששמעתי את הקול הפנימי שבתוכי
ולא הקשבתי לו
לא פעלתי לפיו, והלכתי לכיוונים אחרים כדי לנסות להיות משהו שאני לא.
סליחה על פעמים ששמעתי את החוכמה נובעת מתוכי, אך ויתרתי לעצמי, לא צעדתי אותה באומץ.
סליחה,
אני כל כך מצטערת מעצמי לילדה הקטנה שבתוכי, שלפעמים נטשתי אותך, ולא ממש ידעתי איך לעטוף אותך בחום ואהבה
שלא תמיד איפשרתי לך לקפץ ולעוף על עצמך ולא תמיד ידעתי להשגיח עלייך כמו שאת צריכה
עשיתי הכי טוב שידעתי
ועכשיו אני מסכימה לפגוש בך להכיל אותך להזין אותך
אני מבטיחה לך, לילדה שבתוכי שאהייה יותר ערה לצרכים שלך שמזינים אותך ואעטוף אותך ואזין אותך במילות אהבה.
ומבטיחה לעצמי שאהייה יותר ערה לצרכים שלי שמזינים אותי.
שזוקפים את קומתי.

אני אוהבת אותי
אני מצטערת
בבקשה סלחי לי
אני מודה לי

אשמח לשמוע גם אותך, על מה את סולחת לעצמך?

#סולחתלעצמי

שתהיה לנו שנה טובה יותר
שיותר נתחבק
ויותר נסתכל בעיניים
שנצליח לראות יותר את הכאב של האחר
שנתאמן בחמלה
שנתאמן באמפתיה
שנתאמן בהקשבה
וננסה יותר לקחת אחריות
שיהייה לנו יותר רגוע בלב
ונסכים לעבור את הדברים יחד
ושלום פנימי
ושלווה פנימית
וחיים- מי ייתן וכאנושות נקדש את החיים.

מוזמנ.ת לכתוב את 3 המילים הראשונות שקפצו לך לעין :)

בשיחה הראשונה שלי מהארץ לפורטוגל, לחווה הראשונה שהגעתי אליה. נאמר לי- עכשיו אנחנו מוסקים. תבואי יש הרבה עבודה...
לא בטוחה שהפגנתי את ההתלהבות שלי כלפיו..
אבל בסיום השיחה רקדתי עם עצמי וחיוך התנוסס על פניי.
יש!!! סוף כל סוף.
אף פעם לא מסקתי וממש ממש בא לי!!
והכי מתאים לי בעולם להיות קרובה לאדמה.

בחווה הזו היו מאות עצים. מסקנו טונות של זיתים. ולכל מקום שהלכתי לבקר בחודש הראשון שלי כאן היינו נפגשים סביב עצי הזית. עוזרים למסוק עוד ועוד עצים חמודים מלאים בענפים כבדים..

הפעולה הזו של עיטוף הענף בכף ידי והזיתים שבקלות נושרים ממנו, כמו רק חיכו למגע הרך הזה. לאינטראקציה האנושית הזו כדי לנשור אל היריעה שמתחת.

זה כל הזמן הדהד בי, ענפי זית מסמלים את השלום בעולמנו ואני בעצם ברחתי מהמלחמה.
הרגשתי כאלו אני לוחצת ידיים עם כל כך הרבה זרועות של שלום. של אהבה. של אדמה טובה.
כל עיטוף כזה של ענף של זית בתוך ידי.
פעולה כזו מדיטטיבית. חברתית, שיחות עמוקות וממלאות השראה התרחשו בין ענפי השלום.
יצירות נולדו דרכו. ריפוי ואהבה.

אחרי חודש מסיבי של מסיק, הגעתי לחווה נוספת שבה העמקתי את מערכת היחסים של עם עץ הזית.
וקיבלתי משימה שהאמנית היפנית שבתוכי התחוללה לה בפנים.
המשימה שלי לגזום את עצי הזית..
בהתחלה קצת נבהלתי, עד אותו רגע זה היה משימה שראיתי רק גברים עושים אותה.
אבל עם קצת הסבר נכנסתי לזון של שבועיים מדיטטיביים.
מה שחיזק אותי זו חוויה שחוויתי בקיבוץ דן לפני עשור שנים, שראיתי אותם גוזמים את עצי הזית בשדרה עד לגזע. זה היה רגע מאוד אמוציונלי בשבילי - הייתי בטוחה שהם הורגים אותם- רצתי אליהם בבכי לעצור אותם ממעשיהם. אבל אחרי שנה בעודי עוברת כל יום בשדרה הזו, הסתכלתי סביב וראיתי שלא כזה קל להרוג את עצי השלום הללו.

שלום אי אפשר להרוג אמרתי לעצמי.

לגזום עץ, זה להכיר אותו.
אבל באמת.
להרגיש אותו.
איך הוא רוצה לגדול.
מה יהייה לו הכי נעים.
איך אני יכולה לתמוך בו ולאפשר לו לגדול חזק ושמח ולקבל מלא אור.

זו משימה עדינה, שמחייבת להיות עם הראש שלי, עם הלב שלי ועם הרחם. כל עץ וזיתיו, ענפיו ואופיו.

זו היתה משימה אחת המרגשות שקיבלתי כאן. כל כך מודה לערן Eran Solo שסמך עלי והביא לי משימה זו.

הייתי שקועה שעות בתוך מדיטציה יפנית. הרגשתי שכל אחד מעצי הזית הוא בונסאי ייחודי ומיוחד ואני בתקשורת מלאה איתו.

לבסוף לקינוח באותה חווה מתוקה, ישנה עצה זקנה מאוד. הנקראת 'הסבתא'
פעם גזמו לה את הגזע שלה, כמו בקיבוץ דן. כך שהיא הצמיחה ענפים ממש יפים שיצרו חלל לשבת בו. לנוח בתוכה.

נטע וערן סיפרו לי שהם ממש רוצים לקלוע קן בין הענפים שלה.

אז לאחר מלאכת הגיזום ניסינו לקלוע אותה עם ענפי הזית הגמישים, אך הם לא היו גמישים מספיק.
וגם לא ארוכים מספיק.
ואז ערן הבין שענפי החבושים הם אידיאליים לכך.

ברגע שראיתי זאת.
עיניי נדלקו, ידעתי מה אני הולכת לעשות ושלושה ימים אספתי ענפי חבושים ניקיתי אותם וקלעתי קן על העצה העתיקה.

קלעתי בית בין ענפי הזית.
כמה סימבולי לחיים- קן על עץ שלום עתיק יומין

זה היה כמו איזה אקורד סיום שכזה לעונת הזיתים הזו.
כמו הבנה פיזית שאני לא מוכנה לחיות במלחמה.
שאני בוחרת את דרך השלום.
ומזכירה לעצמי שהאדמה שייכת רק לעצמה.
ואנחנו אורחים בה.

נחתי בתוך העצה יומיים שלמים.
כמו שבת של חודשיים.
נותנת ללב שלי להינמס בתוכה.
לנוח. למצוא את מקומי וביתי החדש.
לבחור את המשך דרכי הלא נודעת..

אוחזת בענפי זית ומתפללת.
מתפללת שנצא שלמים ובריאים מהמבול הזה.
שהחטופים יוחזרו בריאים ושלמים אחד אחת על ענפי זית רכים.
שנזכור שאחרי החשכה, האור תמיד עולה חזרה.
ומי יתן שנדע כאנושות להשתחרר מאלימות ולמצוא דרכים חדשות של תקשורת והבעת כעס וכאב.
ואמן שעצי הזית העתיקים על אדמת ישראל יזכו לפגוש ידיים מלטפות ועדינות של שלום.

מה חשוב לך? היא שאלה

חשוב לי שנכיר בצד הנקבי של הדברים
שנסכים לראות אותו כחלק.
בנו באנשים, בנשים, בגברים, בחברה ובעולם כולו.
שנכיר בצד הנקבי של הצמחים של החיות של בני האדם.

שנזכור שהכל מורכב מיין ויאנג מנקביות וזכריות. ושזה מה שבונה את השלם.

אנחנו חברה שמקדשת את הזכריות. כבר אלפי שנים ואלפי דורות. עד שזה יצא מכלל שליטה.
התחרותיות, הצורך להשיג עוד און עוד כוח. לנכס אלינו את כל מה שאנחנו יכולים.
עד ששכחנו את הפעולה הפשוטה של לשמוט. לעצור לרגע להתבונן, לשהות.
כל תהליך בטבע מחזיק בתוכו גם את המוות של הדברים חיים - מוות- היוולדות מחדש.

הצד הנקבי משול בהמון תרבויות לאזור החשוך הרך, המכיל- המוות של הדברים, פסיביות, שהות נוכחת. חומלת קשובה שקטה.

והיום קיימת איזו תחושה שהצד הזכרי שבתוכנו כמו איבד שליטה על ההגה.
כמו איזה חוסר הבנה טוטאלי בחשיבותו של פרי בשל שנופל מן העץ לאדמה. שוהה שם על הקרקע בתהליך ריקבון שנראה כאלו לא מתרחש דבר אך תהליך כזה חשוב לאין שעור לצמיחה המחודשת, הפרי מתפרק מזין את האדמה בכל הטוב שיש בו והזרעים שלו יום יבוא וינבטו באדמה הפורייה שיצר סביבו.

אני מרגישה שאנחנו הולכים צולעים כאנשים בעולם שמחוייבים להיות רק הצד הזכרי שבנו.

אני מרגישה שאנחנו חברה צולעת על רגל אחת שרואה ברגל - בצד הנקבי שבה עול ומטרד.

אני מרגישה שאנחנו עולם צולע. גורר רגל מנוונת.

העניין הוא שהרגל הזו ממש רוצה לעמוד על כף רגלה.
וכבר אין ספור נשים וגברים לומדים לעמוד גם על הרגל הנקבית שלהם. מסכימים להיות מחוברים לרגש. לשהות. לחמול. להרגיש.
לעבור דרך. לראות את כל התמונה.

להבין שזה לא הולך לשום מקום.

וזה נותן לי תקווה.
ואני רואה תהליכים שמתרחשים כרגע במישור המדיני.
וכמו רוצה להאמין שזה הפול גז לעבר הצוק.
שהטבע לא יכול לעמוד בקיצוניות כזו.
שבקרוב תגיע סופה, חורבן כדי לחזור לאיזון.
הטבע תמיד רוצה לחזור לאיזון.
ממש כמו שישנה הבנה בגוף, שאין כאן הריון. רירית הרחם מתפרקת. הדם נשפך מאיתנו והכל מהתחלה.
וכן הכל זה גלים.
אז מכאן יכול להתרחש רק מוות של משהו כדי שמשהו חדש יוולד. יווצר. מכל האנשים הללו שמסכימים לראות שיש שני רגליים ושאנחנו לא חייבים ללכת צולעים בעולם.

אני נוכחת בגופי את מה שקורה עכשיו במדינה.

תמונה: מתוך מסע אישי נשי של Veronica Or-Raphaely הנפלאה

עבודה עם הדם היא לא בהכרח לשלוף מכחול ולהתחיל לצייר בו.
עבודה עם הדם היא קודם כל להבין שאנחנו חיות סך הכל 100 שנים עם תרבות שהחליטה שלא טוב לנו לספוג את הדם בבדי כותנה פשוטים, לשטוף אותם ולהשתמש מחדש.
שמישהו שם החליט שעלינו לצרוך תחבושות חד פעמיות ולזרוק את הדם לפח.

הטרמינולוגיה שנוצרה בנו שדם הווסת שלנו הוא מגעיל, דוחה, יש להרחיק אותו ולזרוקו לפח- יצרה ריחוק מאוד גדול. ובנוסף לנוזל הכחול בפרסומות, שמא יהייה דם לא של מלחמה על המרקע.

אז כדי להתחיל.
רק חשוב להדהד קודם בהכרה שלנו.
שדם הווסת זה הוא דם נפלא שבא ליצור חיים. הוא מספר לנו על בריאות ופוריות הגוף שלנו והוא מלא בברכה.
הוא תומך בי לברוא ולהכיל את כל מה שקרה במחזוריות שהיתה. ועכשיו הוא נשטף ממני. עם כל מה שיצרתי במחזוריות הזו. מאפשר ועוזר לי להוציא החוצה מה שכבר אינו משרת אותי. ותומך בי להתחיל מהתחלה. לאסוף אותי ולעלות קומה בספירלה שלי.

השלב הראשון הוא רגע לעצור. ורק להיות במודעות.
במודעות לסיפור שסופר עד כה.
במודעות שאני עושה פעולות שמרגישות לי כל כך טבעיות ואוטומטיות כי כך גדלתי בתוך החברה שלי.
האמנם? האמנם מתאים לי בתוך תוכי לשים תחבושות עם כלור ומבשמים על איבר בגופי.
האם לפעמים זה לא מתאים לפות שלי? והיא פתאום מייצרת פטרייה או גרד או חוסר נעימות בעקבות כך?

מה האפשרויות האחרות? יש רבות.
חד פעמיות טבעיות ורב פעמיות, התרוקנות טבעית. כל אלו בזמן מאפשרות לנו לגשת לשלב הבא. חיבור לדם.
אבל קודם כל השלב הראשון.
ואפשר לשהות בו כמה זמן שמרגיש לך נכון. להרהר בשאלה.
האם באמת הדם שלי, חלק מגופי שבא לברוא חיים - הוא אכן פסולת נוראה? שרק בא לי לקלל אותו ולהרחיק אותו ממני?
מה קורה בגוף שלי כאשר אני מתייחסת לחלק כמה משמעותי שבא לברוא חיים, מה קורה לו כשאני מתייחסת אליו בצורה כזו?

איך את מתייחסת לדם שלך?

אני אחרי כנס שלושה ימים
התכנסות נשית
פסטיבל נשים עשיר בתוכן.
תוכן שמאפשר לנו להיזכר
להיזכר בנו
בידע הפנימי שקיים בתוכינו
התכנסות של ביחד.
של אחוות נשים, של חיבור ותמיכה.

כבר שנים שאני מגיעה לכנסים הכל כך איכותיים של אבישג, אש נשית - אדמה נשית
כל פעם בכובע אחר. לרוב של צלמת.
והפעם הגעתי אחרת.
הגעתי להנחות סדנה, את שיחת דמים.
שיחת דמים המקורית היא סדנה אינטימית של 5 שעות מעמיקות שבה אנחנו גם לומדות וגם ממש יוצרות עם דם הווסת.
ולכבוד הכנס הכנתי סדנה מיוחדת חווייתית שמאפשרת לנו להעמיק בקשר שלנו עם הרגע הכל כך מיוחד בתוך המחזוריות החודשית שלנו- עם הימים האדומים, עם זמן המוות בתוך הסייקל של החיים-מוות-חיים.

זה היה כל כך מרגש לראות 20 נשים צמאות לידע. שפשוט מדיי פעם עצרתי את ה'תוכנית' שלי ופתחתי את המפגש לשאלות, שאלות שכל אחת מהן יכולה לפתוח סדנה שלמה. היה מרתק ביותר.
בחלק האחרון של הסדנה נכנסנו לתרגיל קונסטלטיבי מעמיק בו פגשנו את השושלת הנשית שלנו, יחד עם כל מה שזה הפגיש, כאב, כעס, הדחקה, ועצב.
זה היה מרתק לשמוע בסוף איך נשים שיש להן כל כך הרבה כאב מול השושלת, יכולות גם למצוא שם בנוסף, חמלה, רכות ואהבה.
יצרנו קמע שצועד איתנו בדרך, מחזק, תומך את הרחם האישית שלנו.
ההסכמה להיות עם הכל, עם כל החלקים. וההסכמה לקבל את התמיכה מאחור.

איזו זכות גדולה.

תודה אבישג מאיה זלוף על הזכות להביא את הנושא הכל כך רגיש הזה, ליצור מרחב מרפא ומשקם את המערכת יחסים שלנו עם דם הווסת והמחזוריות כולה.

סדנת שיחת דמים הבאה תתקיים ביום שישי 4.8.2023
רוצה עוד פרטים כתבי בתגובות מה מעורר בך כשאת שומעת את המילה ווסת, מחזור. ואשלח לך פרטים.

הדבר שיש לי הכי תשוקה אליו בשנים האחרונות זה ללמד.
אני מלמדת שיעורים פרטיים על המחזוריות הנשית.
איך את יכולה להתחבר אל עצמך בכל כך הרבה רבדים ועומקים.
זה לא סתם שיעורים פרטיים, אלו הם מפגשים שבהן אנחנו גם לומדות אותנו הנשים, אבל אנחנו בעיקר לומדות את כל זה ביחס אלייך. לכאן ועכשיו למה שאת חווה רגשית ופיזית. ועם זה אנחנו צועדות.
לומדות לגשת לסודות הפנימיים. לדבר עם הגוף, עם הרחם, עם הפות, האינטואיציה, עם הנשמה שאת. לדבר את הרגשות והצרכים שבך. לומדות להקשיב על אמת. לזהות להיזכר לחמול ולאהוב. להיות האישה הנקבית שאת. להתקרב אל הצד הזה שבך לאזן בין זכרי לנקבי. ועוד כל כך הרבה..

אז זה יותר מרק לימוד. זה עם המון רגישות והכלה. עם המון הקשבה אלייך ולקצב שלך ומה שאת עוברת בחייך.
וזה מלמד אותי עוד ועוד ענווה. פשוט להיות שם איתך. במה שאת צריכה ובקצב שלך.

מפגשים פרטיים אלו מיועדים לנשים ולנערות.
מפגשים פיזיים או בזום
והם כרגע במחיר ממש נגיש של 150 ש"ח לשעה עד שעה וחצי.
אז אם את מרגישה שזה הזמן שלך לצעוד צעד אחד פנימה אלייך.
ממש מוזמנת לפנות אליי.
יש לי כמה משבצות פנויות
לירז 052-3683752

לפעמים יש ימים שהכל הפוך. שום דבר לא מסונכרן.
לא מצליחה להבין מאיפה להתחיל, איפה הקצה לעזאזל?! הלך לאיבוד.
הראות כהה, אין פוקוס, אין בהירות או שביל ללכת בו.

כן זה קורה כשאנחנו יורדות מהרכבת של הזמן הטבעי שלנו.
שיש לה קצב משלה.
לפעמים היא דוהרת, לפעמים היא מאיטה.
בעליות הקצב שלה שונה מהירידות.
למרות שזה נראה מבחוץ שהיא נוסעת אותו הדבר, האנרגיה שהיא משתמשת בה, שונה.

אז איך עושים את זה?
איך אנחנו עולות על הרכבת עם הקשבה בדרך לכל החלקים שמבקשים להאיץ ולהאט.
איך מחזירים לעצמינו את הקצב הטבעי של הגוף?

גם אני הייתי שם. לא מבינה מה קורה. מרגישה שאני משתגעת. שום דבר לא מסונכן.
הרבה חוסר שקט בגוף. בלבול, חוסר בהירות.
עד שפגשתי את הידע בגוף.
כשפגשתי זאת בגוף יכולתי לעבור כמו כיול, סנכרון מחדש.
שפשוט לימד אותי לעלות על הרכבת.

ובכל פעם שאני קולטת שבטעות ירדתי.
אני בוחרת לעולה בקלות.

כן ככל שעובר הזמן זה נהייה יותר ויותר קל.

ואת הדרך הזו אני מבקשת ללמד אותך.
בתוך מעגל אינטימי ומתוק של נשים חכמות כמוך.
שבוחרות לעלות על הרכבת של עצמן. של הקצב הטבעי שלהן.

אני מתרגשת לספר שמדברות מחזוריות חוזרת!
מדברות מחזוריות זוהי סדנה תהליכית לחיבור למחזוריות הנשית ולקצב הטבעי שלנו.
בואי להתעגל איתנו ולצאת למסע חקירה, נעים ומחבר אלייך - אל גופך, אל רחמך, אל הקולות השונים שרוצים מקום וניראות.
כן אפשר לעשות את זה. כשהכל מסונכרן. זו תחושה מופלאה שקשה לתאר אותה.
מתחילות ביום ראשון 12.3.2023 19:00 בערב. בגבעת עדה
לפרטים נוספים מוזמנת לכתוב לי בפרטי 052-3683752 לירז

שיט!!! קיבלתי מחזור!!!
אוף!! איזה באסה!!!
איכס שונאת את זה!

מוכר לך?
מעכשיו? מפעם?
מתי זה התחיל שהתחלת להיגעל מהגוף שלך?

ברור, כל הבנות בכיתה מובכות
והבנים שצחקו עלינו.
ואמא שלא תמיד היה אפשר לדבר איתה
ובעיקר לימדו אותנו שזה דבר מגעיל ומסריח
אוף כמה שהוא כואב
כן זה בעיקר כואב ומלוכלך.
אז זו סיבה מספיק מצויינת לשנוא אותו

האם מישהי אמרה לך פעם
שאין טעם להתנגד לגופך
שווסת היא דבר כל כך טבעי ומבורך
שמבשר על פוריותך
על בריאות גופך
על כך שאת יכולה להביא חיים לעולם.
כל חודש
וגם אם לא הבאת ילד
את מעניקה חיים לכל דבר שאת נוגעת בו
דרכה
כן דרך מחזוריותך

חשבת פעם לשמוח איתה?
בבואה
כן, הווסת שלך
לראות את דמך ולומר לה
ברוכה הבאה!
טוב שבאת!
אני יכולה לנוח איתך.

ב 4.11.2022 תתקיים סדנה נוספת של 'שיחת דמים'
מסע חניכה רך
לפיתוח מערכת יחסים מייטיבה
בינך לבין דמך
בינך לבין רחמך
בינך לבין האישה שאת

כשאנחנו עובדות עם רחמנו
היא מפסיקה להתנגד
בואי הצטרפי למסע המופלא הזה
שאין ממנו דרך חזרה.
בואי הכירי את גופך
* מכירה מוקדמת מסתיימת בקרוב
לפרטים נוספים הגיבי כאן או כתבי לי בפרטי או כנסי לקישור בביו

צילום: Liraz Siani Lopez

שנים שאת מקבלת ווסת
והיא כמו נדחקת
לאיזו פינה חשוכה
אינה נראית או נשמעת
מודחקת לה עם איזה טמפון מכותנה
ואז יום אחד זה קורה
שלום שלום נאמר בינך לבינה
מערכת יחסים שלמה
יכולה להתחיל להתפתח כאן
ולעשות לך נפלאות בתוך גופך
האם יצא לך להתבונן עליה?
האם את כועסת עליה?
מה יושב בינכן?
חשבת פעם מה יכול להתרחש בגופך אם יהייה בניכן הסכם שלום
ואולי אפילו יחסי אהבה?!

ב 4.11.2022 תתקיים סדנת שיחת דמים
מסע חניכה רך
לפיתוח מערכת יחסים מייטיבה
בינך לבין דמך
בינך לבין רחמך
בינך לבין האישה שאת

כשאנחנו עובדת עם רחמנו
היא מפסיקה להתנגד
בואי הצטרפי למסע המופלא הזה
שאין ממנו דרך חזרה.
בואי הכירי את גופך
* מכירה מוקדמת מסתיימת בקרוב
פרטים מלאים בלינק בתגובות