30/05/2026
הרשת עוסקת כעת בויכוח שהתנהל בשיא הרייטינג בין אביב גפן ורותם סלע אודות מקומו של הילד בחייו של הוריו - האם הילד קודם להוריו וצריך להיות כל עולמם, או שמא ההורה צריך ללמד את הילד לכבד את צרכיו של ההורה ולהסתגל לחיי ההורה ואילוציו.
אציע כאן תפיסה דיאלקטית שמבקשת לא לבחור בתפיסה קוטבית של "או-או" אלא בתפיסה שלמה של *"גם וגם".*
כל מי שבחר בהורות יודע שלגדל צאצא אנושי זו המשימה הקשה ביותר שלקח על עצמו בחייו. הילד האנושי, הגדל להיות יצור מורכב כל כך, דורש תקופת גידול ארוכה, עמוסה ומורכבת מכל צאצא אחר בטבע. בהיבט זה הוא אכן מהווה את מרכז עולמם של הוריו כדי שיוכל להתפתח באופן בריא המאפשר לו בטחון, בריאות רווחה. לשם כך אכן ההורים צריכים לראות בילד מרכז עולמם ומרכזים את כל משאביהם הפיזיים, הרגשיים והחומריים בגידולו כמיטב יכולתם.
*עם זאת* (ולא "אבל") חשוב שההורה יגדל את הילד באופן שהילד יבין שאין הוא מרכז העולם וזאת משני טעמים: הראשון, הורה שדואג לעצמו, לבריאותו, להתפתחותו האישית ולחיים מלאים, הופך *הורה טוב יותר*, הפנוי יותר רגשית לגידול ילדיו. כמו שבמצב חירום במטוס, כשמסכות החמצן משתלשלות מלמעלה, ההוראה היא לחבוש את המסכה *קודם כל לעצמנו* ורק אז לילד, שמא נתעלף ואז לא יהיה מי שיחבוש לילד את המסכה.
כלומר, אם אנחנו כהורים לא נדאג לעצמנו - לא יהיה מי שידאג לנו וכתוצאה מכך, גם לילדינו.
מעבר לכך, ילד, כיצור חברתי נזקק לגבולות ולראייה מתחשבת בסובביו, קודם כל בהוריו, כנאמר בדיבר "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (פסוק יב', פרק כ', ספר שמות) - הדיבר הראשון העוסק ביחסי אדם וחברו, כלומר, יחסיו של הילד עם הוריו, הם הבסיס לסוציאליזציה בריאה ונכונה להיותו חלק מהחברה האנושית.
לסיכום, הדיאלקטיקה נותנת לנו תשובה שלמה לויכוח משמעותי וחשוב בין הגישה שייצג אביב לגישה שייצגה רותם: שתי תנועות מקבילות המשלימות זו את זו - היות הילד בעל מקום מרכזי בחיי ההורים וסביבת גידולו, חיונית לגידול ילד בריא ומפותח, לצד מתן מקום משמעותי לצרכיי ההורה כאדם העומד בפני עצמו ומתוך הבנה של הילד שהעולם אינו סובב סביבו.
מי ייתן ונדע לאזן בין גישות משלימות אלו בהורות שלנו.
