הרב סולוביצ'יק בספרו בסוד היחיד והיחד כותב: "כדי לממש את עצמו חייב אדם להיות לבדו, אך בעת ובעונה אחת, להיות עמית בקהילה."
אולפנת אוריה מהווה פסיפס חברתי שהוא "רקמה אנושית אחת". לכל בת יש את "הצבע" שלה, את
הכישרון הייחודי שלה ואת האפשרות להגיע לאופקים רחבים ורחוקים.
באולפנת אוריה לצד הפיתוח האישי של כל בת באשר היא, קיימת גם אחריות קהילתית. יחד בכפיפה אחת לומדות מי שחשקה נפשה בתיאטרון ומי שחישקה לימודיה במדעי החיים, מי שמוצאת את ביטויה ביצירה אומנותית ועיצוב גרפי, לצד שוחרת לימודי ארץ - ישראל.
לכאורה, התפתחות אישית אינה עולה בקנה אחד עם ערבות הדדית. על כך ממשיך הרב סולוביצ'יק ואומר:" האני..הוא גם יצור העומד בזיקה כלפי האתה, המתקיים בשיתוף עם האחר" במקום אחר כותב: "האני נושא באחריות לרווחתו של האתה".
במילים אחרות חינוך לא אליטיסטי אין פירושו היעדר מיצוי עצמי אבל לא פחות ממצוי עצמי אם לא יותר מכך, קיימת בו הלכה למעשה קיומה של ערבות הדדית, התנסות בתמיכה הדדית וחינוך להכרה שכל אדם באשר הוא אדם יש לו את ייחודיותו. באולפנת אוריה אין אחת נחותה מרעותה אולי רק שונה מרעותה.
ההדדיות הקהילתית איננה מוצאת את ביטויה רק בין כותלי האולפנה אלא גם בפעילות בקרב הקהילה כחלק מדיאלוג מתמשך עם הקהילה הרחבה, של נשיאה באחריות חברתית, נתינה וקבלה.
